L.A. Woman

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
L.A. Woman
אלבום אולפן מאת הדלתות
יצא לאור 19 באפריל 1971
הוקלט דצמבר 1970 - ינואר 1971
סוגה רוק פסיכדלי,[1] בלוז רוק
שפה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
אורך 48:25
חברת תקליטים אלקטרה רקורדס
הפקה הדלתות, ברוס בוטניק
כרונולוגיית אלבומים של הדלתות
13
(1970) 		L.A. Woman
(1971) 		Other Voices
(1971)
סינגלים מ-L.A. Woman
  1. "Love Her Madly"
    תאריך יציאה: מרץ 1971
  2. "Riders on the Storm"
    תאריך יציאה: יוני 1971
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

L.A. Woman הוא אלבום האולפן השישי של להקת הרוק האמריקאית הדלתות, שיצא לאור ב-19 באפריל 1971 על ידי חברת התקליטים אלקטרה רקורדס. זהו האלבום האחרון בו השתתף הסולן ג'ים מוריסון בעודו בחיים, עקב מותו בדיוק חודשיים ושבועיים לאחר יציאת האלבום, אם כי הוא הופיע לאחר מותו באלבום An American Prayer משנת 1978. באלבום זה, הדלתות חוזרים לסגנון הבלוז שהפך לנפוץ. האלבום הוקלט ללא המפיק פול רוטשילד לאחר שעזב את הלהקה בשל חוסר האיכות בהופעות האולפן שלהם. לאחר מכן, הלהקה הפיקה את האלבום במשותף עם מהנדס הקול הוותיק ברוס בוטניק.

האלבום כלל כל מיני להיטים שעד היום, נחשבים לגדולים ביותר של הדלתות כמו "Love Her Madly", שיצא כסינגל במרץ 1971, לפני יציאת האלבום, והגיע לטופ 20 בבילבורד הוט 100. עם יציאתו, הגיע האלבום למקום התשיעי בבילבורד 200[2] ולמקום ה-28 במצעד האלבומים הבריטי.[3] השיר "Riders on the Storm" זכה גם הוא להצלחה במצעדים. בשנת 2003, האלבום מוקם במקום ה-362 ב-500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים במגזין המוזיקה המשפיע, הרולינג סטון.

מבקרים כמו ריצ'י אונטרברגר ודייוויד קוונטיק כינו את L.A. Woman כאחד האלבומים הטובים ביותר של הדלתות, וציינו את הביצועים הקוליים של מוריסון ואת חזרתה המופשטת של הלהקה לשורשי הבלוז-רוק שלה.[4][5]

ב-2012, יצא האלבום במיקס חדש 5.1 עם רצועות בונוס של שירים אשר לא שוחררו על ידי הלהקה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ים מוריסון ביום הרשעתו במיאמי בגין ניבולי פה וחשיפה מגונה

הדלתות זכו להצלחה מסחרית וביקורתית עד 1969, אך במשך רוב אותה שנה הם נכנסו לרשימה השחורה של רשימות ההשמעה ברדיו והזמנות ההופעות שלהם הידלדלו לאחר שהזמר ג'ים מוריסון הואשם בניבולי פה ובחשיפה מגונה בהופעה במיאמי, פלורידה.[6] מורסיון הזכיר את עזיבתו ללהקה בסוף 1968, רק כדי להשתכנע על ידי הקלידן ריי מנזרק להישאר שישה חודשים נוספים.[7][8] ב-20 בספטמבר 1970 הורשע מוריסון בתקרית במיאמי.[6] בריאיון משנת 1970 עם בן פונג-טורס, מוריסון אמר על מיאמי: "אני חושב שבתת מודע ניסיתי לעבור את זה בקונצרט הזה, ניסיתי לצמצם את זה לאבסורד. וזה עבד טוב מדי".[9]

בנובמבר 1970, זמן קצר לאחר שמשפטו של מוריסון הסתיים, נכנסו הדלתות ל-Sunset Sound Recorders בלוס אנג'לס כדי להקליט גרסאות מוקדמות לשירים "L.A. Woman", "Riders on the Storm" ו-"Love Her Madly".[6] השירים החדשים היו סטייה מהקטעים המתוזמרים היטב באלבום הקודם The Soft Parade, שהעמיסו על הלהקה הקלטות ארוכות ומתישות.[10] הסגנון הפשוט והישיר, שהתקדם מ-Morrison Hotel, התקבל באהדה, וצוין על ידי המגזין ג'אז & פופ כ"חזרה לזעם ההדוק של המוזיקה של הדלתות המוקדמות".[11][12] הלהקה הסתכסכה עם חברת התקליטים שלה, אלקטרה רקורדס, שהוציאה את אלבום האוסף הראשון של הדלתות, 13, כדי שיהיה לה מוצר לשוק חג המולד. האלבום יצא ללא ידיעת הלהקה, והציג תמונה גדולה של מוריסון הצעיר, מה שהרגיז אותו מספיק כדי לאיים לחתום בחברת תקליטים אחרת. מכיוון שהחוזה שלהם דרש אלבום אחד נוסף, הלהקה לא הצליחה לממש את האיום, ולכן הם המשיכו בחזרות על החומרים החדשים.[13][14]

המפיק פול רוטשילד, שעבד עם הלהקה על חמשת אלבומיה הראשונים, נכח בסשנים הראשונים אך פרש בעקבות חיכוכים עם הלהקה. זה כלל את חוסר שביעות הרצון שלו מהשיר "Love Her Madly", ש"הוציא אותו מהאולפן". הוא הרגיש שהקלטת היצירה היא צעד אחורה מבחינה אמנותית, וקרא לה "מוזיקת קוקטייל".[13] רוטשילד הכחיש שמועה פופולרית שטענה כי כיוון את ההערה לשיר "Riders on the Storm", והסביר כי הוא חושב שהשיר ו-"L.A. Woman" היו "מצוינים בחזרות". הוא טוען שההערה שלו על מוזיקת קוקטייל נאמרה כדי "לגרום [ללהקה] לכעוס מספיק כדי לעשות משהו טוב".[15] רוטשילד היה מתוסכל מכך שהלהקה הייתה איטית בפיתוח חומרים חדשים, במיוחד לאור העובדה שהלהקה כללה שלושה כותבי שירים. הוא לא הצליח לשכנע את מוריסון להשתתף באופן עקבי בחזרות.[15][16] כפי שחשף ברוס בוטניק בספר Love Becomes a Funeral Pyre, נושא נוסף שהוביל לעזיבתו של רוטשילד היה ההרס הנפשי שחש עם מותה של ג'ניס ג'ופלין, לאחר שעבד איתה על Pearl.[17] רוטשילד עזב לפני שהושלמו כל טייקים של מאסטר, והמליץ לדלתות להפיק במשותף את L.A. Woman עם בוטניק, מהנדס הקול שעבד עם רוטשילד על ההקלטות הקודמות של הלהקה.[18]

הקלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומת לבילבורד, 1 במאי 1971

הלהקה ובוטניק ארגנו אולפן הקלטות מאולתר בחלל החזרות הפרטי שלהם, Doors' Workshop, בניין בן שתי קומות בשדרות סנטה מוניקה 8512.[19] לאחר מכן הם יכלו להקליט בסביבה נוחה ונינוחה יותר תוך הימנעות מהוצאות של אולפן מקצועי.[20] קונסולת מיקסינג שהייתה בעבר בבעלות אלקטרה רקורדס הותקנה בקומה העליונה, בעוד שמוניטורי אולפן, מיקרופונים וקלידים הוצבו בקומה התחתונה. כדי לפצות על היעדר תא קולי מבודד, מוריסון הקליט בפתח חדר האמבטיה, שר לתוך אותו מיקרופון ששימש בסיבוב ההופעות האחרון של הדלתות.[21][22] לדברי בוטניק, מוריסון היה קל לעבודה ובילה שעות ארוכות באולפן עם צריכת אלכוהול מועטה.[23]

לצורך ההקלטות הובאו הבסיסט של אלביס פרסלי, ג'רי שף, והגיטריסט מארק בנו, כדי לספק גיבוי נוסף.[23] דנסמור תיאר את שף כ"איש בכיס" בשל תפקידו התומך והיציב, ושיבח את האופן שבו שף "אפשר לי לתקשר בקצב עם מוריסון, והוא האט את ריי, כאשר ידו הימנית על הקלידים נעשתה מהירה מדי".[24] לכל הדעות, מוריסון - מעריץ גדול של פרסלי - התלהב מהשתתפותו של שף. בנוסף, בנו התבקש להשתתף כתוצאה מהמוניטין שלו לאחרונה מעבודתו עם ליאון ראסל.[25] השירים הושלמו בכמה טייקים על מקליט באיכות מקצועית בת 8 רצועות, והאלבום הושלם תוך שישה ימים.[24] מוריסון היה חובב בלוז נלהב והכריז על סשן ההקלטות האחרון כ"יום הבלוז", והקליט את השירים "Crawling King Snake", "Cars Hiss by My Window" ו-"L.A. Woman". לאלבום היה צליל חי גולמי עם אוברדאב שהוגבל בעיקר לקלידים נוספים.[24] בוטניק הסביר: "הרעיון הכללי של סשן ההקלטות היה לחזור לשורשים המוקדמים שלנו ולנסות להעביר הכל בשידור חי באולפן עם כמה שפחות אוברדאבים".[12][26] המיקס הושלם באולפני פופי במערב הוליווד,[23] אז מוריסון עבר לפריז, צרפת.[27]

רשימת השירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל השירים נכתבו והולחנו על ידי הדלתות (למעט היכן שמצוין אחרת). 

צד א'
מס' שם משך
1. The Changeling 4:20
2. Love Her Madly 3:18
3. Been Down So Long 4:40
4. Cars Hiss by My Window 4:10
5. L.A. Woman 7:49
צד ב'
מס' שם משך
6. L'America 4:35
7. Hyacinth House 3:10
8. Crawling King Snake 4:57
9. The WASP (Texas Radio and the Big Beat) 4:12
10. Riders on the Storm 7:14
משך כולל:
 48:25

ביצוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Cosmic Charlies, “The Doors’ La Woman: A Journey Through Psychedelic Rock with Jim Morrison”, Medium, ‏2023-02-17 (באנגלית)
  2. ^ "The Doors – Chart Positionings", billboard.com
  3. ^ DOORS, Official Charts, ‏1967-08-22 (באנגלית)
  4. ^ L.A. Woman - The Doors | Album | AllMusic (באנגלית), נבדק ב-2024-05-04
  5. ^ David Quantick, BBC - Music - Review of The Doors - L.A. Woman – 40th Anniversary Edition, www.bbc.co.uk (באנגלית בריטית)
  6. ^ 1 2 3 "The Miami Incident", Doors.com (ארכיון)
  7. ^ ג'ני הופינקס, ג'רי סוגרמן, No One Here Gets Out Alive, 1980, עמ' 190
  8. ^ Stephen Davis, Jim Morrison: life, death, legend, 1. Gotham trade paperb. print, New York: Gotham Books, 2005, ISBN 978-1-59240-064-5
  9. ^ Interview with Jim Morrison – The Doors, thedoors.com
  10. ^ The Soft Parade - The Doors | Album | AllMusic (באנגלית), נבדק ב-2024-05-04
  11. ^ John Densmore, Riders on the Storm: My Life with Jim Morrison and the Doors, Random House Publishing Group, 2009-11-04, ISBN 978-0-307-42902-5. (באנגלית)
  12. ^ 1 2 Rich Weidman, The Doors FAQ: All That's Left to Know About the Kings of Acid Rock, Backbeat Books, 2011-10-01, ISBN 978-1-61713-110-3. (באנגלית)
  13. ^ 1 2 James Riordan, Jerry Prochnicky, Break on through: the life and death of Jim Morrison, New York: Quill, 1991, ISBN 978-0-688-11915-7
  14. ^ 13 - The Doors | Album | AllMusic (באנגלית), נבדק ב-2024-05-04
  15. ^ 1 2 Bam Interview - Paul Rothchild, archives.waiting-forthe-sun.net
  16. ^ Break On Through: The Life and Death of Jim Morrison, 2006, עמ' 299, ISBN 978-0-688-11915-7
  17. ^ Mick Wall, Love becomes a funeral pyre: a biography of The Doors, Chicago, Illinois: Chicago Review Press, 2015, ISBN 978-1-61373-408-7
  18. ^ Bruce Botnick: The Doors, MC5, Love, Pet Sounds, tapeop.com (באנגלית)
  19. ^ Barney Hoskyns, Waiting for the Sun: A Rock 'n' Roll History of Los Angeles, Hal Leonard Corporation, 2009, עמ' 189, ISBN 978-0-87930-943-5. (באנגלית)
  20. ^ כריס מ. ג'וניור, "Robby Krieger reopens the Doors to the L.A. Woman sessions", Goldminerag.com
  21. ^ Stephen Davis, Jim Morrison: LIfe, Death, Legend, Penguin, 2005-06-16, עמ' 395–396, ISBN 978-1-59240-099-7. (באנגלית)
  22. ^ Rich Weidman, The Doors FAQ: All That's Left to Know About the Kings of Acid Rock, Backbeat Books, 2011-10-01, עמ' 123, ISBN 978-1-61713-110-3. (באנגלית)
  23. ^ 1 2 3 Botnick, Bruce (2007). L.A. Woman (40th Anniversary edition CD booklet). The Doors. Rhino Records. R2-101155.
  24. ^ 1 2 3 מקס בל, "L.A. Woman and the last days of Jim Morrison", Teamrock.com
  25. ^ Jordan Runtagh, Doors' 'L.A. Woman': 10 Things You Didn't Know, Rolling Stone, ‏2016-04-19 (באנגלית אמריקאית)
  26. ^ Greil Marcus, The Doors: A Lifetime of Listening to Five Mean Years, 2013, עמ' 16, ISBN 978-1-61039-236-5
  27. ^ Jeff GilesJeff Giles, How the Doors Rebounded on Their Last Album With Jim Morrison, Ultimate Classic Rock, ‏2015-04-19 (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=L.A._Woman&oldid=38590453"