ג'ים מוריסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'יימס דאגלס מוריסון
Jim Morrison 1969.JPG
מידע כללי
תאריך לידה 8 בדצמבר 1943
מקום לידה מלבורן, פלורידה, ארצות הברית
תאריך פטירה 3 ביולי 1971 (בגיל 27)
מקום פטירה פריז, צרפת
שנות פעילות 19651971
סוגה רוק
הארד רוק
רוק פסיכדלי
רוק קל
פואמה
עיסוק מוזיקאי, זמר, משורר
חברת תקליטים Elektra
שיתופי פעולה בולטים הדלתות
Allmusic mn0000031022
TheDoors.com

ג'יימס דאגלס מוריסוןאנגלית: James Douglas Morrison;‏ 8 בדצמבר 19433 ביולי 1971) היה משורר, זמר, סופר ובמאי קולנוע אמריקאי. מוריסון ידוע בעיקר כסולן וככותב השירים של להקת "הדלתות". בזכות יכולות הכתיבה שלו, התנהגותו הפרועה ויוצאת הדופן והכריזמה שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בהופעותיו במסגרת הלהקה, נחשב מוריסון לאחד מהזמרים המשפיעים בתולדות הרוק.

מוריסון דורג במקום ה-47 ברשימת 100 הזמרים הטובים ביותר בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטונז[1] ובמקום ה-12 ברשימה דומה של אתר בילבורד.[2]

בשנות ה-60 התמכר מוריסון לאלכוהול אשר השפיע על התנהלותו ועל ביצועיו בהופעות. הוא נפטר בפריז ביולי 1971, כשהוא בן 27 בלבד, ככל הנראה בשל מנת יתר של הרואין.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוריסון נולד במלבורן, פלורידה שבארצות הברית לקלרה וירג'יניה ולג'ורג' מוריסון, קצין בכיר בצי האמריקאי, ולהם נולדו שני ילדים נוספים (קטנים מג'ים): אנה רובין ואנדרו לי. לפי הנטען, בהיותו בן 4, חזה מוריסון בתאונת דרכים קשה במדבר, בה היו מעורבים משפחה של אינדיאנים. מוריסון, אשר טען כי לאירוע זה הייתה השפעה גדולה על חייו, התייחס לתאונה פעמים רבות בראיונות, כמו גם בשיריו, דוגמת "Peace Frog", מאלבום האולפן החמישי של הלהקה "Morrison Hotel" משנת 1970, וכן "Dawn's Highway" ו- "Ghost Song" מאלבומם האולפן התשיעי והאחרון של הלהקה "An American Prayer", שיצא בשנת 1978, לאחר מותו של מוריסון.

בילדותו, נדדו ג'ים ומשפחתו ברחבי המדינה עקב משרתו הצבאית של אביו. ביוני 1961 סיים את לימודיו בתיכון וירג'יניה. כילד ונער חלם מוריסון על קריירה של במאי קולנוע ובינואר 1964 עבר ללוס אנג'לס, קליפורניה ללמוד קולנוע וצילום באוניברסיטת UCLA וסיים את לימודי התואר בשנת 1966.

הדלתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוניברסיטה פגש בחור צעיר בשם ריי מנזרק. מוריסון ומנזרק, נגן קלידים ובסיסט מחונן, גילו את כשרון השירה המיוחד של מוריסון, והחלו עד מהרה לכתוב מוזיקה ביחד. אליהם הצטרפו המתופף ג'ון דנסמור, וחברו הגיטריסט רובי קריגר שאותם פגשו בחוג מדיטציה. הרביעייה, שנקראה הדלתות על שם ציטוט משירו של המשורר המפורסם ויליאם בלייק, התחילה לנגן תחילה במועדונים בקליפורניה ומעט אחר כך הוציאה את אלבומה הראשון, שזכה להצלחה רבה.

קלות הדעת של חברי הלהקה, ובעיקר מוריסון והצריכה הרבה שלו של אלכוהול וסמים, הביאה את הלהקה לצרות, וב-1969 הועמד מוריסון למשפט במיאמי, בעקבות תקרית בה חשף, לכאורה, את איבר מינו מול קהל מעריצים בהופעה. המשפט גבה מהלהקה סכום כסף גדול, והיה צעד ראשון בדרך להתפרקותה.

בראשית שנות השבעים נטש מוריסון את הלהקה, ונסע לפריז להתייחד עם חברתו.

מוריסון ראה עצמו כמשורר אמריקני והרבה לכתוב פואמות. הוא חיפש דרכים חדשות ליצור ולהתבטא ובתקופה בה להקתו המעיטה להופיע, במיוחד ב-1969, התפנה מוריסון להוציא, במהדורה מוגבלת, ספר שירים פרי עטו והרבה להקליט את עצמו קורא את שירתו. גם בשהותו בפריז ב-1971 לפני מותו, הקליט עצמו קורא שירה באולפן מקומי. שבע שנים לאחר מותו, הוציאה הלהקה את האלבום "תפילה אמריקנית" המבוסס על הקלטות אלה. מוריסון קורא שירה מלווה על ידי הדלתות מנגנים מוזיקה מקורית וקטעים נטולי שירה מהקלטות ישנות.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבר של מוריסון בפר לשז.

ב-3 ביולי 1971, נמצא ג'ים על ידי חברתו, פאמלה קורסון, ללא רוח חיים באמבט שבבית המלון בו שהה. בהתאם לחוק הצרפתי, לא נעשתה נתיחה שלאחר המוות מכיוון שלא היו סימנים לפשע. למרות זאת, סיבת המוות הרשמית לפי החוקרים הצרפתים נקבעה כהתקף לב. לפי קורסון, מוריסון שאף מנת יתר של הרואין שטעה והעריך כקוקאין.

מוריסון נקבר בבית הקברות "פר לשז" שבפריז, בו קבורים גם אנשים כגון אוסקר ויילד, שופן, איב מונטן ואנשי רוח רבים. קברו של מוריסון מושך מבקרים רבים וחרף העובדה שישנם מעריצים שמשחיתים את המקום על ידי כתובות גרפיטי המעטרים את קברו ואף קברים הנמצאים על הנתיב המוביל אליו, קברו נשאר בפריז.

מוריסון, הוא חלק ממועדון 27, הכולל קבוצת זמרי רוק ובלוז שמתו בגיל זה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ים מוריסון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Greatest Singers: Jim Morrison"Rolling Stone
  2. ^ The 25 Best Rock Frontmen (and Women) of All Time, billboard.com, November 12, 2015