Playtime

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פלייטיים
Playtime
Playtimeoriginalposter.jpg
בימוי ז'אק טאטי
תסריט ז'אק טאטי, ארט בוכוואלד עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים ז'אק טאטי
France Rumilly
Reinhard Kolldehoff
Alice Field
André Badin
André Fouché
Billy Kearns
François Viaur
Georges Montant
John Abbey
Laure Paillette
Madeleine Bouchez
Marie-Pierre Casey
Michel Francini
Rita Maiden
Yves Barsacq עריכת הנתון בוויקינתונים
מוזיקה Francis Lemarque עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום ג'ין בדל, אנדראס וינדינג עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת
הקרנת בכורה 16 בדצמבר 1967
משך הקרנה 103 דקות במקור
126 דקות משוחזר
שפת הסרט צרפתית, אנגלית
סוגה סרט קומדיה, סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

Playtime (נכתב גם Play Time) הוא סרטו הרביעי באורך מלא של הבמאי הצרפתי ז'אק טאטי ונחשב לאחד מסרטיו הנועזים ביותר. הסרט צולם בין השנים 19641967 ויצא לאקרנים בשנת 1967. ייחודו של הסרט בא לידי ביטוי בסט העצום שעליו צולם - ז'אק טאטי תכנן אותו במיוחד בשביל הצילומים, אך יותר מכך בשפה הקולנועית המוכרת שבה ז'אק טאטי משתמש, המאופיינת בקומדיה ויזואלית מתוחכמת לצד עריכת סאונד יצירתית הגורמת לדיאלוגים להישמע כרעשי רקע.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלייטיים מחולק לשישה סיקוונסים המקושרים בין שתי דמויות, שבאופן עקבי פוגשות אחת בשנייה. ברברה - תיירת אמריקאית צעירה, המטיילת בפריז עם קבוצה המורכבת בעיקר מנשים אמריקאיות בגיל המעבר, וממר הולו, גבר צרפתי מבולבל, המתקשה להסתגל למודרניות החדשה של פריז.

סיקוונס ראשון - שדה התעופה קבוצת המטיילים האמריקאים מגיעה לשדה התעופה האולטרה-מודרני "אורלי" בפריז.

סיקוונס שני - המשרדים מר הולו מגיע לפגישה חשובה באחד מבנייני הזכוכית והפלדה. הוא אובד במבוך החדרים והמשרדים ולבסוף מוצא את עצמו בתערוכת מסחר, שנראית כמו עיצוב משרדי עסקים ומרוהטת בצורה כמעט זהה לצורה של שאר הבניין.

סיקוונס שלישי - תערוכת המסחר מר הולו והתיירים האמריקאים נחשפים להמצאות החדשות ביותר, ביניהן דלת הנטרקת בדממה מוחלטת ומטאטא עם פנסי חזית. גדולתה הוויזואלית של פריז מוזכרת רק כדוכן מוכר פרחים והשתקפות אחת של מגדל אייפל באחת מזגוגיות הבתים.

סיקוונס רביעי - הדירות לילה יורד ומר הולו פוגש חבר ותיק שמזמין אותו לדירתו המודרנית, המרוהטת בדלילות וחזיתה עשויה זכוכית. סיקוונס זה מצולם כולו מהרחוב, כשכל דירות הבניין חשופות והצופה רואה את כל הנעשה בדירות כתמונה על קיר.

סיקוונס חמישי - The Royal Garden אורכו של סיקוונס זה כמעט כמחצית מהסרט כולו. במועדון-מסעדה מתאחד מר הולו עם כמה מהדמויות שבהן נתקל במהלך היום יחד עם עוד כמה חדשים, ביניהם זמר בלדות נוסטלגי ואיש עסקים אמריקאי שובב.

סיקוונס שישי - קרוסלת המכוניות מר הולו קונה לברברה מתנה קטנה כמזכרת מפריז לפני שהיא עוזבת, ובמרכזו של בלט בין מכוניות במעגל התנועה, האוטובוס של התיירים חוזר לשדה התעופה.

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הפך למפורסם בזכות הסט הבנוי הייחודי והעצום שלו ובזכות במת הרקע שלו הידועה בשם Tativille, שעלויות בנייתה ותחזוקתה היו גבוהות מאוד. הסט הצריך את העסקתם של 100 פועלי בניין לבנייתו ולבניית תחנת כוח פרטית בשבילו. סערות, משברי תקציב ואסונות אחרים משכו את זמן הצילומים ל-3 שנים ואילצו את טאטי לקחת הלוואות גדולות ולהשתמש בכספו האישי כדי לכסות את הוצאות ההפקה שלא נגמרו. בזמן שפלייטיים היה תלוי ברובו בויזואליות הקומית ובעריכת הסאונד, טאטי בחר לצלם את הסרט ברזולוציה גבוהה על סרט צילום ברוחב 70 מ"מ ועם מערכת סאונד סטריאופונית מסובכת (יחסית לאותו זמן).

כדי לחסוך כסף, חלק מהבניינים וחלק מאזוריו הפנימיים של שדה התעופה "אורלי" היו בעצם תמונות ענקיות, שהיה להם גם יתרון מאחר שלא החזירו השתקפויות מהתאורה למצלמה. המונומנטים הפריזאים שברברה רואה שהשתקפו בדלת הזכוכית, גם הם תמונות. כמו כן, טאטי השתמש בתמונות אנשים בגודל מלא על מנת לחסוך בהוצאות על ניצבים.

עיצוב וסגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב"פלייטיים", דמותו של טאטי, מר הולו, וקבוצה של תיירים אמריקאיים, מנסים לנווט את דרכם בפריז העתידנית, הבנויה מקווים ישרים, זכוכית מודרנית, גורדי שחקים מפלדה, כבישים מרובי נתיבים וריהוט מלאכותי וקר. סביבה זו מבטאת בעיקר את הנון-קונפורמיות הבלתי מרוסנת של הטבע האנושי, יחד עם גילויי הערכה מקריים בלבד כלפי הימים הישנים והטובים הנושפים חיים אל תוך ההפך - עולם סטרילי ועירוני. הטכנולוגיה התעשייתית המודרנית מוצגת על ידי טאטי כמכשול לחיים היומיומיים וכגורם מפריע לאינטראקציה הטבעית של האדם.

טאטי רצה שהסרט כולו יהיה בצבע אבל ניכר שהסרט צולם בשחור-לבן. הצבעים השולטים בסרט הם אפור על כל גווניו, כחול, שחור ולבן-אפרפר. השימוש בירוק ובאדום נעשה במקרים אחדים בלבד. נאמר כי טאטי מיקם חפץ אדום בכל השוטים שצילם.

למעט דוכן פרחים בודד, בכל הסרט אין שימוש בצמחים ירוקים אמיתיים או עצים. טאטי תיעב צילומי קלוז-אפ כי חשב שהם גסים, ומכיוון שהוא השתמש בפילם 70 מ"מ, לא רצה שהשחקנים ותנועותיהם יהיו תמיד נראים לעין, גם אם היו ברקע הרחוק של סצנת קבוצה. טאטי העדיף להשתמש בטכניקות סאונד כדי למשוך את תשומת לב הצופה ולא בטכניקות ויזואליות.

לאונרד מאלטין כתב שטאטי היה "האדם היחיד בהיסטוריית הקולנוע שגרם לאנשים לצחוק מסאונד של אור ניאון". עריכת הסרט נמשכה כ-9 חודשים.

מבקר הסרטים, פיליפ קמפ, הגדיר את עלילת הסרט כחקר "כיצד הפנייה החזירה לעצמה את היכולת להמשיך בקו ישר". התקדמות זו מתקיימת במספר דרכים. בתחילת הסרט, אנשים הולכים בקווים ישרים ופונים בזויות ישרות. רק פועלי בניין ממעמד הפועלים (המייצגים את מר הולו ואת "פריז הישנה") ושני מתבגרים אוהבי מוזיקה נעים בצורה מעגלית וטבעית לבני אדם. חלק מההתנהגות "הרובוטית" מתחילה להשתחרר בסצנת המסעדה, לקראת סוף הסרט, כשהמשתתפים זונחים את התפקידים שלהם ולומדים ליהנות אחרי אסונות ליל הפתיחה. על פני כל הסרט, התיירים האמריקאים מסודרים בשורה ונספרים, למרות שברברה בורחת פעם אחר פעם מהקבוצה וחוזרת אליה.

לפני סוף הסרט, ברברה משלימה את סיבובה וממשיכה בקו הישר (בעזרת מתנתו של מר הולו - צעיף מרובע שמתאים לראשה העגול), ובנסיעתה באוטובוס חזרה אל שדה התעופה היא נעלמת במעגל התנועה האינסופי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]