ז'אק טאטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ז'אק טאטי
Jacques Tati
Mon Oncle hulot.jpg
טאטי כ"מר הולו" בסרט "הדוד שלי"
לידה 9 באוקטובר 1907
לה פק, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 5 בנובמבר 1982 (בגיל 75)
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Sophie Tatischeff עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק במאי קולנוע, שחקן קולנוע, פנטומימאי, מפיק, שחקן רוגבי
יצירות בולטות Mon Oncle עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס לואי דלוק (1953)
  • פרס חבר השופטים של פסטיבל קאן (1958)
  • זוכי פרס סזאר (1977) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.tativille.com
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
כרזת הסרט "חופשתו של מר הולו"

ז'אק טאטיצרפתית: Jacques Tati,‏ 9 באוקטובר 1907 - 5 בנובמבר 1982) היה במאי ושחקן קולנוע צרפתי.

חייו ויצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טאטי נולד לגיאורג-עמנואל טאטישב (אציל רוסי, צאצא לשושלת רוריק) ולמרסל-קלייר ון-הוף (ממוצא הולנדי) במחוז איוולין (Yvelines) ליד פריז. בראשית ימיו היה שחקן רוגבי מקצועי ובשנות השלושים התמחה כפנטומימאי והופיע מדי פעם בסרטים. באותה עת התנסה גם ביצירת סרטים אילמים קצרים.

את סרטו הארוך הראשון, "יום היריד" (Jour de fête), הוציא בשנת 1949. בסרט זה גלומים כבר רבים מהמאפיינים של סרטיו המאוחרים יותר: הומור, סלפסטיק מעודן המבוסס על תקריות, מעט מאד דיאלוג ושימוש במוזיקה ואפקטים קוליים במקום בדיבור. סרט זה אינו מציג עדיין את הדמות הראשית של טאטי בכל יתר סרטיו (פרט לאחרון), בגילומו שלו-עצמו, מר הולו (Monsieur Hulot). מר הולו לובש תמיד את אותו מעיל גשם, חובש מגבעת ומעשן מקטרת. הוא דמות תימהונית שהמציאות נוטה להפתיע שוב ושוב. מבטו התמים לחלוטין מאיר באור מגוחך את מוסכמות החברה, את המודרניזם ובאופן סמוי יותר את המבנה הפוליטי והכלכלי.

מר הולו מוצג לראשונה בסרטו השני של טאטי מ-1953, "חופשתו של מר הולו" (Les Vacances de M. Hulot), שבה יוצא מר הולו לחופשת קיץ בכפר נופש ליד הים, שם הוא מנסה לחזר בגמלוניות אחרי בחורה ומבלי דעת זורע הרס הולך וגדל בדרכו. הולו גם מתבונן מן הצד בשלל אירועים וסיטואציות יומיומיות המוארות באור מגוחך כאשר הן נצפות דרך עיניו.

סרטו המצליח ביותר של טאטי היה סרטו הראשון בצבע, "זה הדוד שלי" (Mon Oncle), מ-1958 שאף זכה בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. הסרט מבקר את מעמד הביניים הנובו רישי ואת תרבות הצריכה, כאשר מר הולו מבקר בבית אחותו ובעלה ונתקל בשלל המצאות מופרכות, ביניהן מזרקה על הדשא, שהוא בטוח שמתנכלת לו אישית.

לסרטו השאפתני "Playtime" הקדיש תשע שנות צילומים ובניית סט ענק, שנותר על כנו גם לאחר שצילומי הסרט הסתיימו וכונה טאטיוויל (Tativille, עירו של טאטי) עד שנהרס. הסרט, שיצא לאקרנים ב-1967, מציג פריז מודרניסטית של זכוכית ופלדה בה תועה קבוצת תיירות אמריקאיות, במקביל למר הולו שנקלע למקום לצורך ריאיון עבודה. הסרט קוצץ מגרסה מקורית בת 155 דקות לגרסה בת 126 דקות והוגדר על ידי פרנסואה טריפו כ"סרט מפלנטה אחרת". הסרט היה כישלון מוחלט מבחינה מסחרית וגרם לפשיטת רגל של טאטי. עם זאת בדיעבד זכה הסרט להכרה של מבקרים כ"פסגת יצירתו... שיא חזונו הקולנועי... שהשקיע בו את כל מה שהיה לו להשקיע, רוח וחומר."[1]

ב-1971 הוצג הסרט האחרון שבו הופיע מר הולו, "Trafic" (הופץ בישראל תחת השם "המכונית שלי"[2]). לאחר מכן ביצע טאטי עוד מספר עבודות, בעיקר לטלוויזיה, אך לא שב לגלם את מר הולו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'אק טאטי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]