אליזה רקלוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אליזה רקלוס
Élisée Reclus
לידה 15 במרץ 1830
סנט-פוי-לה-גרנד, ז'ירונד, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 ביולי 1905 (בגיל 75)
Torhout, מערב פלנדריה, בלגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Jacques Élisée Reclus עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות באיקסל (בריסל) עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת בריסל החדשה (1849) עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק אוניברסיטת בריסל החדשה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה מדליית זהב (פטרון) של החברה הגאוגרפית המלכותית (1894) עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ז'אק אליזה רקלוס (בצרפתית: Jacques Élisée Reclus‏; 15 במרץ 1830 - 4 ביולי 1905) היה גאוגרף, סופר ואנרכיסט צרפתי בעל מוניטין. הוא יצר את יצירת המופת בת 19 הכרכים, La Nouvelle Géographie universelle, la terre et les hommes ("גאוגרפיה אוניברסלית"), במשך תקופה של כמעט 20 שנה (1875 - 1894). בשנת 1892 הוענקה לו מדליית הזהב של החברה הגאוגרפית בפריז על עבודה זו, אף על פי שגורש מצרפת בגלל האקטיביזם הפוליטי שלו.[1][2][3]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקלוס נולד בסאנט-פי-לה-גרנדה (ז'ירונד). הוא היה בנם השני של כומר פרוטסטנטי ואשתו. ממשפחה של ארבעה-עשר ילדים, כמה אחים נעשו גאוגרפים עמיתים אונסים ואלי רקלוס, ואחרים המשיכו את המוניטין המשפחתי ככותבים, פוליטיקאים או חברי אקדמיה.

רקלוס קבל את השכלתו בפרושיה רניש והמשיך בלימודים גבוהים במכללה הפרוטסטנטית במונטאובן. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת ברלין, שם עבר מסלול ארוך של לימודי גאוגרפיה אצל קארל ריטר.

הוא עזב את צרפת עקב האירועים הפוליטיים בדצמבר 1851, כבחור צעיר הוא בילה בשש השנים הבאות (1852 –1857) בנסיעות ועבודה בבריטניה, ארצות הברית, מרכז אמריקה וקולומביה. כשהגיע ללואיזיאנה בשנת 1853, עבד רקלוס כשנתיים וחצי כמורה לילדיהם של בן דודו שהייתה להם חווה גדולה שנמצאה כ -80 קילומטרים במעלה הנהר מניו אורלינס. הוא כתב על המעבר שלו דרך דלתת נהר מיסיסיפי והתרשמותו מניו אורלינס ולואיזינה בספר שפרסם בשנת 1855.[4]

עם שובו לפריז תרם רקלוס לטור דו מונד ולכתבי-עת אחרים, מספר גדול של מאמרים המגלמים את תוצאות עבודתו הגאוגרפית. בין שאר העבודות מתקופה זו היה הספר הקצר Histoire d'un ruisseau, בו התחקה אחר התפתחותו של נהר גדול ממקור עד לדלתה. במהלך 1867 ו- 1868 הוא פרסם כתבים גאוגרפים ראשונים.

במהלך המצור על פריז (1870–1871 ), השתתף רקלוס בפעולות בעזרת ספינות אוויר שניהל פליקס נאדר. הוא שירת גם במשמר הלאומי. הוא פרסם מניפסט עוין נגד ממשלת ורסאי בתמיכה בקומונה של פריז בשנת 1871.

איור מספרו של רקלוס "כדור הארץ ותושביו", 1881

המשך שרותו במשמר הלאומי, נחשב אז למרד גלוי. הוא נלקח בשבי ונכלא ב־5 באפריל. ב־16 בנובמבר נידון לגירוש לכל החיים. בגלל התערבותם של תומכים מאנגליה, גזר הדין שונה בינואר 1872 לגירוש תמידי מצרפת.

לאחר ביקור קצר באיטליה, רקלוס התיישב בקלרנס שבשווייץ, שם חידש את עבודתו הספרותית - כתב סקירה רגיונלית על כל חלקי העולם - "בחינה של כל יבשת ומדינה מבחינת ההשפעות שהיו לתכונות גאוגרפיות כמו נהרות והרים על אוכלוסיות אנושיות - ולהפך,"[2] חיבורים אלה הודגמו בהרחבה באמצעות מפות, תוכניות ותחריטים. עבודתו זו זכתה להוקרה גדולה, והביאה לו את מדליית הזהב של האגודה הגאוגרפית בפריס בשנת 1892. מהדורה אנגלית פורסמה במקביל, גם ב -19 כרכים. כתביו של רקלוס התאפיינו ברמת דיוק גבוהה שהעניקו להם ערך ספרותי ומדעי גבוה.

לבוש אופייני להרי הקווקז. איור מספרו המונומנטלי של ריקלוס, 1881

על פי קירקפטריק סאל:[5] "עבודתו הגאוגרפית, שחקרה ביסודיות ומדעיות הציגה תמונה של קשרים בין הטבע-והאנושי שאנו מכנים היום ביורגיונליזם. הוא הראה, בפירוט רב יותר מכל אחד אחר, כיצד האקולוגיה של מקום קבעה את סוגי החיים והפרנסה שיהיו לתושביו, וכן כיצד אנשים יוכלו לחיות כראוי באזורים ביולוגיים שקשורים אליהם ולהגדיר בעצמם ללא התערבות ממשלות גדולות ומרכזיות. ממשלות אלה תמיד מנסות לבצע הומוגניזציה של אזורים גאוגרפיים מגוונים."

מפת מרכז אפריקה, כולל האגמים ואגן הקונגו, מתוך ספרו של רקלוס

בשנת 1882 יזם רקלוס את התנועה נגד נישואין. בהתאם לאמונות אלה ולנוהג האגודה ליברה ("איגודים חופשיים"), שהיה נפוץ בקרב צרפתים ממעמד הפועלים באמצע עד סוף המאה ה-19. ,[6] רקלוס איפשר לשתי בנותיו לחיות עם בני זוגן ללא טקסי נישואין אזרחיים או דתיים, פעולה שגרמה למבוכה לרבים מאוהביו. בשנת 1882 הוא כתב בעלון האיגודים החופשיים, אשר פירט את התנגדויותיו האנרכיסטיות והפמיניסטיות לנישואים.[7] ממשלת צרפת יזמה תביעה בבית המשפט של ליון, ועצרה אותו ואת פיטר קרופוטקין כמארגני ההתאחדות הבינלאומית וגזרו על האחרון מאסר של חמש שנים. רקלוס נמלט מעונש כשנשאר בשווייץ.[8]

לרקלוס היו דעות מוצקות על נטוריזם ועל יתרונות העירום. הוא טען שחיים בערום הם יותר היגייניים מללבוש בגדים. הוא האמין שבריא יותר לעור להיחשף במלואו לאור ולאוויר כך שיוכל לחדש את "חיוניותו ופעילותו הטבעית" ולהיות גמיש ומוצק יותר באותו זמן. הוא גם טען שמבחינה אסתטית העירום הוא טוב יותר - אנשים עירומים הם יפים יותר. התנגדותו העיקרית לבגדים הייתה, לעומת זאת, מוסרית -הוא הרגיש שקיבעון עם בגדים גורם להתמקדות מוגזמת במה שמכוסה.[9][10]

בשנת 1894 מונה רקלוס ליושב ראש המחלקה לגאוגרפיה ההשוואתית באוניברסיטת בריסל, ועבר עם משפחתו לבלגיה. אחיו אלי רקלוס היה כבר באוניברסיטה ולימד דת.[8] אליזה רקלוס המשיך לכתוב, תרם כמה מאמרים וחיבורים חשובים לכתבי עת מדעיים בצרפתית, גרמנית ואנגלית.

הוענקה לו מדליית הזהב בשנת 1894 של החברה הגאוגרפית המלכותית.[11]

בשנת 1905, זמן קצר לפני מותו, השלים רקלוס את L'Homme et la Terre, במסגרתו סיכם את עבודותיו הקודמות בהדגשת התפתחות האנושות ביחס לסביבה הגאוגרפית.

הוא מת בטורוהוט, ליד ברוז', בלגיה.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקלוס נערץ על ידי רבים מההוגים הבולטים במאה ה -19, ביניהם אלפרד ראסל וואלאס,[12] ג'ורג 'פרקינס מארש ופטריק גדס,[13] הנרי סטפנס סולט,[14] ואוקטבה מירבו.[15] ג'יימס ג'ויס הושפע מספרו של רקלוס "La civilization et les grands". דעותיו השפיעו על קביעת דרכה של אלכסנדרה דויד ניל, הסופרת והחוקרת של הבודהיזם הטיבטי, שהייתה בקשר איתו דרך אביה בסוף המאה ה-19.

רקלוס דגל בשמירת הטבע והתנגד לאכילת בשר ואכזריות כלפי בעלי חיים. הוא היה צמחוני.[16] כתוצאה מכך, ישנם היסטוריונים שרואים ברעיונותיו בסיס לתפיסה האקולוגית החברתית המודרנית ותנועות לזכויות בעלי החיים.[17][18]

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • L'Homme et la terre (1905), e-text online, Internet Archive
  • The earth and its inhabitants. The universal geography, ed. by E.G. Ravenstein (A.H. Keane). (J.S. Virtue, 1878)
  • The earth and its inhabitants, Asia, Volume 1 (D. Appleton and Company, 1891)
  • The Earth and Its Inhabitants ...: Asiatic Russia: Caucasia, Aralo-Caspian basin, Siberia (D. Appleton and Company, 1891)
  • The Earth and Its Inhabitants ...: South-western Asia (D. Appleton and Company, 1891)
  • Du sentiment de la nature dans les sociétés modernes et autres textes, Éditions Premières Pierres, 2002

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Progress of Mankind (Contemporary Review, 1896)
  • Attila de Gerando (Revue Géographie, 1898)
  • A Great Globe (Geograph. Journal, 1898)
  • L'Extrême-Orient (Bulletin de la Société royale de géographie d'Anvers, 1898), a study of the political geography of the Far East and its possible changes
  • a report made for Parisian newspapers about the Paraguayan War, sympathetic towards the Paraguayan side.
  • La Perse (Bulletin de la Société neuchâteloise, 1899)
  • La Phénicie et les Phéniciens (ibid., 1900)
  • La Chine et la diplomatie européenne (L'Humanité nouvelle series, 1900)
  • L'Enseignement de la géographie (Institut de géographie de Bruxelles, No 5, 1901)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אליזה רקלוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Reclus, Jean Jacques Elisée". Encyclopædia Britannica. 22 (11th ed.). Cambridge University Press. pp. 957, 958.
  2. ^ Clark, John P. (1997). "The Dialectical Social Geography of Élisée Reclus". In Light, Andrew; Smith, Jonathan M. (eds.). Philosophy and Geography 1: Space, Place, and Environmental Ethics. Lanham, Maryland: Rowman & Littlefield Publishers. pp. 117–142.
  3. ^ Kropotkin P. A. Obituary. Elisée Reclus // Geographical Journal. 1905. Vol. 26, № 3, Sept. P. 337-343; Obituary. Elisée Reclus. London, 1905. 8 p.
  4. ^ Clark, John. "Putting Freedom on the Map: The Life and Work of Élisée Reclus (Introduction and translation of Fragment)". Mesechabe. 11 (Winter 1993): 14–17. Retrieved May 15, 2008.
  5. ^ Sale, Kirkpatrick (2010-07-01) "Are Anarchists Revolting?", The American Conservative, 1 July 2010
  6. ^ McPhee, Peter (2004). A Social History of France 1780-1914 (Second ed.). Palgrave MacMillan. p. 195.
  7. ^ Ferretti, Federico. "Anarchist geographers and feminism in late 19th cen- tury France: the contributions of Elisée and Elie Reclus". Feminist Historical Geographi. 44: 68–88.
  8. ^ 1 2 Ingeborg Landuyt and Geert Lernout, "Joyce's Sources: Les Grands Fleuves Historiques", originally published in Joyce Studies, Annual 6 (1995): 99–138
  9. ^ Reclus, Elisée (2004). Clark, John P.; Martin, Camille (eds.). Anarchy, Geography, Modernity: The Radical Social Thought of Elisée Reclus. Lanham, MD: Lexington Books. pp. 107–.
  10. ^ Reclus, Élisée (1905). L'Homme et la terre. Tome VI. Paris.
  11. ^ "List of Past Gold Medal Winners" (PDF). Royal Geographical Society. Retrieved 24 August 2015.
  12. ^ Wallace, A. R. (1905). My Life: A Record of Events and Opinions. Chapman and Hall.
  13. ^ Livingstone, David N. (1993). The Geographical Tradition: Episodes in the History of a Contested Enterprise. Wiley-Blackwell.
  14. ^ Are we to apply the name "crank" to that great thinker and beautiful writer, Elisee Reclus? One of the finest essays ever written in praise of vegetarianism is an article which he contributed to the Humane Review when I was editing it in 1901."Salt, Henry Stephens (1930). Company I have kept. George Allen & Unwin. p. 162
  15. ^ ..the scales were finally tipped...by Mirbeau's contact with the works of Kropotkin, Reclus and Tolstoy....They were the compound catalyst which caused Mirbeau's own ideas to crystallise, and they constituted a trilogy of enduring influences."Reg Carr, Anarchism in France: The Case of Octave Mirbeau Manchester University Press, 1977.
  16. ^ "History of Vegetarianism – Élisée Reclus (1830 – 1905)". ivu.org. International Vegetarian Union. Retrieved January 23, 2010.
  17. ^ Marshall, Peter (1993). "Élisée Reclus: The Geographer of Liberty". Demanding the Impossible: A History of Anarchism. London: Fontana
  18. ^ Hochschartner, Jon (19 March 2014). "The Vegetarian Communard". CounterPunch. Retrieved 2017-04-05.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אליזה_רקלוס&oldid=37803420"