אלכסנדרה דויד ניל
 | |
| לידה |
24 באוקטובר 1868 סן-מנדה, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
8 בספטמבר 1969 (בגיל 100) דין-לה-בן, צרפת |
| שם לידה |
Louise Eugénie Alexandrine Marie David |
| מדינה |
צרפת |
| השכלה |
הקונסרבטוריון המלכותי של בריסל |
| השקפה דתית |
בודהיזם |
| בן או בת זוג |
Philippe Néel |
| פרסים והוקרה |
|
| חתימה |
 |
|
www | |
  | |
אלכסנדרה דויד-ניל (בצרפתית: Alexandra David-Néel, נולדה כלואיז יוג'י אלכסנדרה מארי דויד; 24 באוקטובר 1868 – 8 בספטמבר 1969) הייתה חוקרת בלגית-צרפתייה, רוחנית, בודהיסטית, אנרכיסטית וסופרת. היא ידועה ביותר בזכות ביקורה בלהסה בטיבט ב-1924, כאשר הייתה אסורה הכניסה לזרים. דויד-ניל כתבה למעלה מ-30 ספרים על דתות מזרחיות, פילוסופיה, ועל מסעותיה, כולל "קסם ומסתורין בטיבט" שיצא לאור בשנת 1929. תורתה השפיעה על הכותבים ג'ק קרואק ואלן גינסברג, והפופולריזציה של הפילוסופיה המזרחית של אלן ווטס.[1][2]
ראשית החיים ורקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלכסנדרה נולדה בסנט-מנדה, ואל-דה-מרן, בתו היחידה של אביה, לואי דויד, בונה חופשי הוגנוטי, מורה והייתה לה אם בלגית קתולית. לואי ואלכסנדרין נפגשו בבלגיה, לשם הוגלה כמורה לבית הספר ופרסם כתב עת רפובליקני כשלואי-נפוליאון בונפרטה הפך לקיסר. בשנת 1871, מזועזע מהוצאתם להורג של הקומונרים האחרונים מול חומת בית העלמין בפר-לאשיז בפריז, לקח לואי דויד את בתו בת השנתיים, יוג'ני לשם כדי לראות ולעולם לא לשכוח את אכזריותם של בני האדם.[3]
בגיל 15, בילתה את החופשה עם הוריה באוסטנד, ורצתה להגיעה לנמל פליסינגן בהולנד כדי לנסות לצאת לאנגליה. חוסר כסף אילץ אותה לוותר.[4] בגיל 18 היא כבר ביקרה לבדה באנגליה, שווייץ וספרד, ולמדה בחברה התאוסופית של מאדאם בלואטסקי. "היא הצטרפה לחברות סודיות שונות - היא הייתה בקבוצות פמיניסטיות ואנרכיסטיות. אלה קיבלו את פניה בהתלהבות. לאורך כל ילדותה והתבגרותה, היא הייתה קשורה לגאוגרף והאנרכיסט הצרפתי אליזה רקלוס (1820 - 1905). קשר זה הוביל אותה להתעניין ברעיונות האנרכיסטיים של התקופה ובפמיניזם, שהעניקו לה השראה לפרסום ספר "לחיות את החיים" בשנת 1898. בשנת 1899, היא חיברה חיבור אנרכיסטי עם הקדמה מאת אליזה רקלוס. המו"לים לא העזו להוציא את הספר, אף על פי שחברה ז'אן האוסטונט הדפיס בעצמו מספר עותקים, והספר בסופו של דבר תורגם לחמש שפות.
היא המירה דתה לבודהיזם בשנת 1889, כפי שכתבה ביומנה שפורסם תחת הכותרת "מנורת החוכמה" בשנת 1986. היא הייתה בת 21. באותה שנה. כדי לשפר את האנגלית שלה, שפה הכרחית לקריירה של אוריינטליסטית, היא נסעה ללונדון ושם פנתה לספריית המוזיאון הבריטי. בשנה שלאחר מכן, בפריז, היא יזמה בעצמה לימוד סנסקריט ולימודי טיבט בבתי ספר גבוהים בפריז.[5]
1895 - 1904: זמרת אופרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי הצעת אביה, למדה אלכסנדרה בקונסרבטוריום המלכותי של בריסל, פסנתר ושירה.[6] כדי לסייע להוריה שחוו כישלונות כלכליים, היא, השיגה פרס ראשון בשירה, ונכנסה לתפקיד הזמרת הראשונה בבית האופרה של האנוי (הודו-סין) בעונות 1895–1896 ו-1896–1897 בשם אלכסנדרה מירייאל. היא שרה ושיחקה באופרות לה טרוויאטה, כרמן ופאוסט.
בשנים 1897–1900 היא התגוררה יחד עם הפסנתרן ז'אן האוסטונט בפריז, כתבה איתו את לידיה, טרגדיה לירית במערכה אחת, שלשמה חיבר האוסטונט את המוזיקה ואלכסנדרה את הליברטו. היא הייתה באופרה של אתונה מנובמבר 1899 עד ינואר 1900. וביולי באותה השנה, היא עברה לאופרה של תוניס. זמן קצר לאחר הגעתה לעיר, היא פגשה בן דוד רחוק, פיליפ ניל, המהנדס הראשי של הרכבות התוניסיות ובעלה לעתיד. במהלך שהותה בתוניס בקיץ 1902, היא ויתרה על קריירת הזמרה שלה והפכה למנהלת אמנותית של הקזינו של תוניס במשך כמה חודשים, תוך שהיא ממשיכה בעבודתה האינטלקטואלית.[7]
1904–1911: נישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־4 באוגוסט 1904, בגיל 36, התחתנה עם פיליפ ניל דה סן-סובור,[8] חייהם יחד היו לעיתים סוערים אך התאפיינו בכבוד הדדי. עם זאת, הנשואים הופרעו על ידי עזיבתה, לבדה, לנסיעה שלה להודו (1911–1925) ב־9 באוגוסט 1911. היא לא רצתה ילדים, מודעת לצורך שלה בעצמאות. היא הבטיחה לפיליפ לחזור הביתה תוך שנה וחצי. אך למעשה חזרה רק ארבע עשרה שנים לאחר כך, במאי 1925. וכשחזרה, לאחר פגישה קצרה הם נפרדו ואלכסנדרה חזרה עם בן חסותה למסע במזרח, צעיר שאותו תהפוך לבנה המאומץ בשנת 1929.[9][10]
עם זאת, שני בני הזוג פתחו בהתכתבויות נרחבות לאחר פרידתם, שהסתיימה רק במותו של פיליפ ניל בפברואר 1941. נותרו מכתבים מאלכסנדרה דויד-ניל וכמה שנכתבו על ידי בעלה. רובם נשרפו ונעלמו בתלאותיה במהלך מלחמת האזרחים הסינית, באמצע שנות הארבעים.
הגעה לסיקים (1912)[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלכסנדרה דויד-ניל נסעה להודו כדי להמשיך את לימודיה בבודהיזם. בשנת 1912 היא הגיעה למנזר המלכותי בסיקים, שם התיידדה עם מהראג'ה קומאר (נסיך הכתר) סידקונג טולקו נמגיאל, בנו הבכור של הריבון (צ'וגיאל) של ממלכה זו (אשר תהפוך למדינה בהודו), ונסעה בין מנזרים בודהיסטים כדי לשפר את הידע שלה על הבודהיזם. בשנת 1914 היא פגשה את אפור יונגנדן הצעיר באחד המנזרים האלה, נער יתום בן 15, שאותו תאמץ בהמשך כבן. שניהם החליטו לפרוש למערה בגובה של יותר מ־4,000 מטר מעל פני הים בצפון אזור סיקים.
סיידקונג, היה אז המנהיג הרוחני של סיקים, נשלח להפגש עם אלכסנדרה דויד-ניל על ידי אביו, המהרג'ה של סיקים, במפגש הראשון שלהם נוצרה הבנה הדדית מיידית: סיידקונג, היה להוט לבצע רפורמה, האזין לעצותיה של אלכסנדרה דויד-ניל. ולפני שחזר לעיסוקיו, הוא השאיר לה את קאזי דאווה סמדאפ כמדריך, מתורגמן ופרופסור לטיבטית.[11]
מפגש עם הדלאי לאמה ה-13 בקלימפונג (1912)[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאמה קאזי דאווה סמדאפ ליווה את אלכסנדרה דויד-ניל לקלימפונג, שם חזרה למפגש עם הדלאי לאמה ה-13 בגלות. היא התקבלה ב־15 באפריל 1912. הדלאי לאמה קיבל אותה בברכה, מלווה על ידי מתורגמן והוא יעץ לה בחום ללמוד טיבטית, עצה שהיא קיבלה. הדלאי לאמה שאל אותה כיצד הפכה לבודהיסטית? היא הפתיעה אותו באומרה שהגיאטשר רולפה, ספר טיבטי קדוש, תורגם על ידי פיליפה-אדואר פוקו, פרופסור בקולז' דה פראנס. היא ביקשה הסברים רבים נוספים שהדלאי לאמה ניסה לספק, והבטיח לענות על כל שאלותיה בכתב.[12]
השהייה בלאכן (1912–1916)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף מאי היא נסעה ללאכן, שם פגשה את גומצ'ן רינפוצ'ה, הממונה (גומצ'ן) על מנזר העיירה, עם המתורגמן המאולתר הכומר מ. אוון.[13] בלאכן היא חיה כמה שנים קרוב לאחד הגומצ'ינים (מורה רוחני דתי) הגדולים ביותר שזכתה ללמד אצלם, ומעל לכל, היא הייתה קרובה מאוד לגבול הטיבטי, אותו חצתה פעמיים כנגד כל הסיכויים.
במערה שהתגוררה בה הפעילה שיטות יוגיות טיבטיות. היא הייתה לפעמים בבידוד, כלומר במשך כמה ימים לא ראתה אף אחד, ולמדה את טכניקת הטומו, שגייסה את האנרגיה הפנימית שלה לייצור חום. כתוצאה מהתנסות זו, העניקו לה את השם הדתי "יש טומה", שנתן לה זהות חשובה, שהייתה ידועה למוסדות הבודהיסטים בכל מקום אליו נסעה באסיה.[14]
אלכסנדרה דויד-ניל פגשה את סידקונג שוב בסיור בלאכן ב-29 במאי 1912. עבור אלכסנדרה דויד-ניל, סיידקונג ארגן מסע של שבוע לאזורים הגבוהים של סיקים, בגובה 5,000 מטר, שהחל ב-1 ביולי.[15] ב־9 באוקטובר הוא ליווה אותה לדרג'ילינג, שם ביקרו יחד במנזר, בעוד היא התכוננה לחזור לכלכותה. במכתב אחר הודיע סיידקונג לאלכסנדרה דויד-ניל כי במרץ 1913 הוא הצטרף למסדר הבונים החופשיים בכלכותה, שם התקבל כחבר.[16]
בזמן שאביו עמד למות, קרא סיידקונג לעזרה לאלכסנדרה דויד-ניל, וביקש ממנה עצות איך להביא לרפורמה בבודהיזם שאותו ביקש ליישם בקרב תושבי סיקים ברגע שיגיע לשלטון.[17] בשובה לגאנטוק דרך דרג'ילינג וסיליגורי, אלכסנדרה דוד-ניל התקבלה כדמות רשמית, עם משמר הכבוד, על ידי סיידקונג ב־3 בדצמבר 1913.
ב־10 בפברואר 1914 נפטר המהרג'ה, וסיידקונג הומלך אחריו. קמפיין הרפורמה הדתית יכול היה להתחיל, קאלי קומר, נזיר מהבודהיזם הדרומי נקרא להשתתף בו. מא לאט נסיכה מבורמה הגיעה אף היא, וסיידקונג התחתן איתה.[18] בזמן ששהתה במנזר פודונג, שאב המנזר שלו היה סידקונג, אלכסנדרה דויד-ניל הצהירה ששמעה קול שמודיע לה שהרפורמות ייכשלו.[19]
ב־11 בנובמבר 1914, כשעזבה את המערה בסיקים ונסעה לפגוש את הגומצ'ן, התקבלה אלכסנדרה דויד-ניל במנזר לאכן על ידי סיידקונג.[20] חודש לאחר מכן נודע לה על מותו הפתאומי של סיידקונג, חדשות שהשפיעו עליה וגרמו לה לחשוב על כך שהוא הורעל.[21]
נסיעה ראשונה לטיבט ופגישה עם הפאנצ'ן לאמה (1916)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־13 ביולי 1916, מבלי לבקש אישור, עזבה אלכסנדרה דויד-ניל מהודו לטיבט, מלווה בידי יונגדן ונזיר. היא תכננה לבקר בשני מרכזים דתיים גדולים. המנזר צ'ורטן נימה ומנזר תשילונפו, קרוב לשיגאצ'ה – אחת הערים הגדולות בדרום טיבט. במנזר תשילונפו, אליו הגיעה ב־16 ביולי, הורשתה לעיין בכתבי הקודש הבודהיסטיים ולבקר במקדשים השונים. ב-19 ביולי היא נפגשה עם הפאנצ'ן לאמה (חכם דתי, השני בחשיבות הדתית אחרי הדלאי למה) והתקבלה בסבר פנים יפות. הפאנצ'ן לאמה הציע לה להישאר בשיגאצ'ה כאורחתו, אבל היא סירבה ועזבה את העיירה ב־26 ביולי, אבל קיבלה תואר כבוד של הלאמה ודוקטורט בבודהיזם הטיבטי.
עם חזרתה למדינת הסיקים, הרשויות הבריטיות הקולוניאליות, כעסו שהיא התעלמה מהאיסור הכניסה לטיבט, והודיעו לה על גירוש.[21]
המסע ליפן, קוריאה, סין, מונגוליה וטיבט[עריכת קוד מקור | עריכה]
מכיוון שלא ניתן היה לחזור לאירופה במהלך מלחמת העולם הראשונה, עזבה אלכסנדרה דויד-ניל ויונגדן את הסיקים בהודו ואז עברה ליפן. לאחר מכן עזבו דויד-ניל ויונגדן לקוריאה ולבייג'ינג, סין. משם בחרו לחצות את סין ממזרח למערב. המסע שלהם ארך מספר שנים דרך מדבר גובי, מונגוליה. הם עשו הפסקה של שלוש שנים (1918–1921) במנזר קומבום בטיבט, שם תרגמה אלכסנדרה דויד-ניל, בסיוע יונגדן, ספר טיבטי מפורסם.
בסתר בלהאסה (1924)[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשהם מחופשים לקבצן ונזיר, בהתאמה, ונושאים תרמיל עלוב ככל האפשר, אלכסנדרה דויד-ניל ויונגדן הגיעו לעיר האסורה. כדי לא להסגיר את מוצאה כאדם זר, אלכסנדרה דויד-ניל לא העזה לקחת מצלמה אולם היא הסתירה, מתחת לסמרטוטים שלבשה מצפן, אקדח, וארנק עם כסף. לבסוף הם הגיעו ללהסה בשנת 1924, התמזגו עם קהל עולי רגל שהגיעו לחגוג את פסטיבל תפילת מונלאם.[22] הם שהו בלהאסה חודשיים בביקור בעיר הקדושה ובמנזרים הגדולים הסובבים אותה: דרפונג, סרה, גנדן, סמיה.[23]
ז'אק ברוס טוען שהיא הכירה היטב את הדלאי לאמה, אך הוא לא ידע שהיא הייתה בלהסה והיא לא יכולה הייתה לחשוף את זהותה. היא לא מצאה שום דבר מיוחד בפוטלה, והעירה כי עיצוב הפנים "לגמרי בסגנון סיני".[24][25] למרות פניה מרוחות הפיח, מחצלות הצמר יאק שלה, ומסורתיות כובע הפרווה,[26] זהותה נחשפה משום שהלכה לשטוף את עצמה כל בוקר בנהר. אבל היא הצליחה לעזוב את לאהסה לפני שנתפסה. היא סיפרה את הסיפור מאוחר יותר, בהתכתבות עם ידידה, דויד מקדונלד נציג מסחרי בריטי בג'יאנטס.
במאי 1924 התארחה החוקרת, מותשת, "בלי כסף ובסמרטוטים" יחד עם בן לווייתה בבית מקדונלד במשך שבועיים. היא הצליחה להגיע לצפון הודו דרך אזור הסיקים, בין השאר בזכות 500 הרופי ששאלה ממקדונלד ולתעודות הדרושות לה שהשיגו עבורה.[27][28] בכלכותה, לבושה בתלבושת הטיבטית החדשה שקנה לה מקדונלד, היא הצטלמה באולפן.
חזרה באירופה 1925–1937[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר חזרתה, כשהגיעה לנמל לה-אבר ב-10 במאי 1925, היא לא האמינה לתהילה המדהימה שזכתה לה עקב תעוזתה. היא הופיעה בכותרות העיתונים ודיוקנה נפוץ במגזינים שונים.[22] סיפור ההרפתקה שלה יהפוך לנושא של ספר, "המסע שלי ללהסה", שראה אור בפריז, לונדון וניו יורק בשנת 1927,[29] אך זכה לחוסר אמון של מבקרים שהתקשו לקבל את הסיפורים שלה על הצלחתה לרחף או לשלוט בטמפרטורת הגוף, כהשרדות במקום קר.[30]
בשנת 1972 ג'ין דניס, שעבדה תקופה מסוימת כספרנית אצל אלכסנדרה דויד-ניל, פרסמה ספר, שלא זכה לתפוצה גדולה, שטען כי אלכסנדרה דויד-ניל לא נכנסה ללהסה.[31] והתצלום שלה עם בן חסותה המאומץ שצולם כביכול על ידי חברים טיבטיים, הוא מונטאז'.[32] היא כתבה שהוריה של דויד-ניל היו בעלי חנות יהודים צנועים שדיברו יידיש בבית. דניס הרחיקה לכת והאשימה את דויד-ניל בכך שהמציאה את דיווחי נסיעותיה ולימודיה.
אלכסנדרה דויד-ניל שכרה בית קטן בהרי טולון בדיגנה-לס-ביין (פרובנס) בשנת 1928. ארבע שנים לאחר מכן היא החלה להגדיל את הבית, שנקרא בפיה "מבצר המדיטציה". שם היא כתבה מספר ספרים המתארים את מסעותיה השונים. בשנת 1929 פרסמה את יצירתה המפורסמת והאהובה ביותר, Mystiques et Magiciens du Tibet ("קוסמים ומיסטיקנים בטיבט").
1937–1946: מסע בסין ומגורים בטיבט[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1937, בת שישים ותשע, החליטה אלכסנדרה דויד-ניל לצאת לסין עם יונגדן דרך בריסל, מוסקבה והרכבת הטרנס-סיבירית. מטרתה הייתה ללמוד טאואיזם קדום. היא מצאה את עצמה באמצע מלחמת סין–יפן השנייה וחוותה את זוועות המלחמה, רעב ומגיפות. היא ברחה מאזורי הקרבות ונדדה בסין. המסע הסיני שלה התקיים במהלך שנה וחצי בין בייג'ינג, הר ווטאי, האנקו וצ'נגדו.
ב־4 ביוני 1938 היא חזרה לעיירה הטיבטית טצ'ינלו לשהייה של חמש שנים. שם נודע לה על מות בעלה בשנת 1941.
בשנת 1945, אלכסנדרה דויד-ניל חזרה להודו בזכות כריסטיאן פושה, הקונסול הצרפתי בכלכותה, שהפך לידיד שלה. הם נשארו בקשר עד מותה של אלכסנדרה דויד-ניל. לבסוף היא עזבה את אסיה עם אפור יונגדן במטוס, ויצאה מכלכותה ביוני 1946. ב־1 ביולי הם הגיעו לפריז, שם שהו עד אוקטובר, כשחזרו לביתה בדרום צרפת.[33]
1946–1969: אחרית ימיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגיל 78, אלכסנדרה דויד-ניל חזרה לצרפת כדי להסדיר את האחוזה של בעלה, ואז החלה לכתוב מביתה בדיג'נה. בשנת 1952 פרסמה את "Textes tibéains inédits" ("כתבים טיבטיים שלא פורסמו"), אנתולוגיה של הספרות הטיבטית הכוללת, בין השאר, את השירים הארוטיים המיוחסים לדלאי לאמה השישי.
היא ויונגדן חזרו לטיבט בתחילת שנות החמישים. שם עברה משבר של אובדן פתאומי של יונגדן ב־7 באוקטובר 1955.[34] על פי דבריו של ז'אק ברוס, יונגדן, נדבק בחיידק במערכת העיכול, ונפל לתרדמת במהלך הלילה[1] ונפטר כשהוא סובל מאי ספיקת כליות על פי אבחנת הרופא.[35]
לאחר שמלאו לה 87, אלכסנדרה דויד-ניל מצאה את עצמה לבד. אפרו של יונגדן הוחזק בבטחה בסמטן דז'ונג, בציפייה להיזרק לגנגס, יחד עם אפרה של דויד-ניל לאחר מותה.[36]
עם הגיל, סבלה אלכסנדרה דויד-ניל יותר ויותר משיגרון שאילץ אותה ללכת עם קביים. קצב היצירה שלה הואט: היא לא פרסמה כלום בשנים 1955–1957.
באפריל 1957 היא עזבה את סאמטן דז'ונג כדי לגור במונקו עם חברה שתמיד הקלידה את כתבי היד שלה, ואז החליטה לגור לבד במלון, עברה מאחד למשנהו, עד יוני 1959. אז הכירו לה אישה צעירה, מארי-מדלן פיירט, אותה לקחה כמזכירתה האישית.[36] היא נשארה עם הגברת הזקנה עד הסוף, "שומרת עליה כמו בת על אמה - ולעיתים כמו אם על ילדה הבלתי נסבל - אבל גם מו תלמידה לשירות הגורו שלה".[36]
אלכסנדרה דויד-ניל כינתה אותה "הצב".
אלכסנדרה דויד-ניל נפטרה ב־8 בספטמבר 1969, כמעט בת 101. בשנת 1973, האפר שלה הובא לואראנסי על ידי מארי-מדלן פיירונט כדי לפזרו עם אפרו של בנה המאומץ לתוך נהר גנגס.
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדור האחרון מאז שנות התשעים של המאה העשרים, נעשו מספר יצירות אומנות וסרטים תיעודיים שונים על חייה והרפתקאותיה של אלכסנדרה דויד-ניל. היא זכתה עוד בחייה לאותות כבוד. על שמה נקראים רחובות, בתי ספר ותחנת רכבת עילית בפריז.
רשימת יצירותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1898 - Pour la vie
- 1911 - Le modernisme bouddhiste et le bouddhisme du Bouddha
- 1927 - Voyage d'une Parisienne à Lhassa (1927, My Journey to Lhasa)
- 1929 - Mystiques et Magiciens du Tibet (1929, Magic and Mystery in Tibet)
- 1930 - Initiations Lamaïques (Initiations and Initiates in Tibet)
- 1931 - La vie Surhumaine de Guésar de Ling le Héros Thibétain (The Superhuman Life of Gesar of Ling)
- 1933 - Grand Tibet; Au pays des brigands-gentilshommes
- 1935 - Le lama au cinq sagesses
- 1938 - Magie d'amour et magic noire; Scènes du Tibet inconnu (Tibetan Tale of Love and Magic)
- 1939 - Buddhism: Its Doctrines and Its Methods
- 1940 - Sous des nuées d'orage; Récit de voyage
- 1949 - Au coeur des Himalayas; Le Népal
- 1951 - Ashtavakra Gita; Discours sur le Vedanta Advaita
- 1951 - Les Enseignements Secrets des Bouddhistes Tibétains (The Secret Oral Teachings in Tibetan Buddhist Sects)
- 1951 - L'Inde hier, aujourd'hui, demain
- 1952 - Textes tibétains inédits
- 1953 - Le vieux Tibet face à la Chine nouvelle
- 1954 - La puissance de néant, by Lama Yongden (The Power of Nothingness)
- Grammaire de la langue tibétaine parlée
- 1958 - Avadhuta Gita
- 1958 - La connaissance transcendente
- 1961 - Immortalité et réincarnation: Doctrines et pratiques en Chine, au Tibet, dans l'Inde
- L'Inde où j'ai vecu; Avant et après l'indépendence
- 1964 - Quarante siècles d'expansion chinoise
- 1970 - En Chine: L'amour universel et l'individualisme intégral: les maîtres Mo Tsé et Yang Tchou
- 1972 - Le sortilège du mystère; Faits étranges et gens bizarres rencontrés au long de mes routes d'orient et d'occident
- 1975 - Vivre au Tibet; Cuisine, traditions et images
- 1975 - Journal de voyage; Lettres à son Mari, 11 août 1904 – 27 décembre 1917. Vol. 1. Ed. Marie-Madeleine Peyronnet
- 1976 - Journal de voyage; Lettres à son Mari, 14 janvier 1918 – 31 décembre 1940. Vol. 2. Ed. Marie-Madeleine Peyronnet
- 1979 - Le Tibet d'Alexandra David-Néel
- 1981 - Secret Oral Teachings in Tibetan Buddhist Sects
- 1986 - La lampe de sagesse.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כתבה במגזין מסע אחר - "כח הרצון של אשה" מאת דינה היימן
אתר האינטרנט הרשמי של אלכסנדרה דויד ניל (בצרפתית ובאנגלית)- אלכסנדרה דויד ניל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אלכסנדרה דויד ניל, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Biography of Alexandra David-Néel at alexandra-david-neel.com Archived 5 March 2014 at the Wayback Machine
- ^ ביקורת על אישיותה ודרכה כאשה וכחוקרת של טיבט, בבלוג
- ^ Foster, Barbara; Foster, Michael (1998). The Secret Lives of Alexandra David-Neel: A Biography of the Explorer of Tibet and Its Forbidden Practices. New York, NY: Overlook Press. ISBN 1-58567-329-3. This book is based on extensive interviews with David Neel's secretary at Digne and reading her letters to her husband, now published as "Journal de voyage: lettres a son mari.
- ^ Reverzy, Catherine (2001). Femmes d'aventure : du rêve à la réalisation de soi. Odile Jacob., p. 273
- ^ Brodeur, Raymond (2001). Femme, mystique et missionnaire : Marie Guyart de l'Incarnation : Tours, 1599-Québec, 1672 : actes du colloque organisé par le Centre d'études Marie-de-l'Incarnation sous les auspices du Centre interuniversitaire d'études québécoises qui s'est tenu à Loretteville, Québec, du 22 au 25 septembre 1999. Presses Université Laval. ,pp. 180-182
- ^ Kuhlman, Erika A. (2002). A to Z of Women in World History. Infobase Publishing
- ^ Chalon, Jean (1985). Le Lumineux Destin d'Alexandra David-Néel. Librairie académique Perrin.
- ^ Désiré-Marchand, Joëlle (2009). Alexandra David-Néel, Vie et voyages: Itinéraires géographiques et spirituels. Arthaud.
- ^ Brodeur, Raymond (2001). Femme, mystique et missionnaire : Marie Guyart de l'Incarnation : Tours, 1599-Québec, 1672 : actes du colloque organisé par le Centre d'études Marie-de-l'Incarnation sous les auspices du Centre interuniversitaire d'études québécoises qui s'est tenu à Loretteville, Québec, du 22 au 25 septembre 1999. Presses Université Laval.
- ^ (fr) Biographie officielle d'Alexandra David-Néel (5e partie), on the site alexandra-david-neel.org.
- ^ Chalon, Jean (1985). Le Lumineux Destin d'Alexandra David-Néel. Librairie académique Perrin, p. 199
- ^ Chalon, Jean (1985). Le Lumineux Destin d'Alexandra David-Néel. Librairie académique Perrin,pp. 196-7
- ^ Chalon, Jean (1985). Le Lumineux Destin d'Alexandra David-Néel. Librairie académique Perrin,pp. 195-201
- ^ Brodeur, Raymond (2001). Femme, mystique et missionnaire : Marie Guyart de l'Incarnation : Tours, 1599-Québec, 1672 : actes du colloque organisé par le Centre d'études Marie-de-l'Incarnation sous les auspices du Centre interuniversitaire d'études québécoises qui s'est tenu à Loretteville, Québec, du 22 au 25 septembre 1999. Presses Université Laval. pp. 184
- ^ Chalon, Jean (1985). Le Lumineux Destin d'Alexandra David-Néel. Librairie académique Perrin,p. 202
- ^ Chalon, Jean (1985). Le Lumineux Destin d'Alexandra David-Néel. Librairie académique Perrin,pp. 224-5
- ^ Chalon, Jean (1985). Le Lumineux Destin d'Alexandra David-Néel. Librairie académique Perrin, p. 225
- ^ Chalon, Jean (1985). Le Lumineux Destin d'Alexandra David-Néel. Librairie académique Perrin, pp. 230-231
- ^ Chalon, Jean (1985). Le Lumineux Destin d'Alexandra David-Néel. Librairie académique Perrin, p. 235
- ^ Chalon, Jean (1985). Le Lumineux Destin d'Alexandra David-Néel. Librairie académique Perrin, p. 242
- ^ 1 2 Chalon, Jean (1985). Le Lumineux Destin d'Alexandra David-Néel. Librairie académique Perrin, p. 243
- ^ 1 2 Hélène Duccini, « La « gloire médiatique » d'Alexandra David-Néel », Le Temps des médias, 1/2007 (no 8), p. 130–141.
- ^ Stockwell, Foster (2003). Westerners in China: A History of Exploration and Trade, Ancient Times Through the Present. McFarland, p. 121
- ^ Jacques Brosse, Alexandra David-Neel, p. 195.
- ^ Chalon, Jean (1985). Le Lumineux Destin d'Alexandra David-Néel. Librairie académique Perrin, p. 307
- ^ Stockwell, Foster (2003). Westerners in China: A History of Exploration and Trade, Ancient Times Through the Present. McFarlan,p. 121
- ^ Désiré-Marchand, Joëlle (2009). Alexandra David-Néel, Vie et voyages: Itinéraires géographiques et spirituels. Arthaud.,p. 445
- ^ Biographie officielle d'Alexandra David-Néel (6e partie), sur le site alexandra-david-neel.org
- ^ Brodeur, Raymond (2001). Femme, mystique et missionnaire : Marie Guyart de l'Incarnation : Tours, 1599-Québec, 1672 : actes du colloque organisé par le Centre d'études Marie-de-l'Incarnation sous les auspices du Centre interuniversitaire d'études québécoises qui s'est tenu à Loretteville, Québec, du 22 au 25 septembre 1999. Presses Université Laval.,p. 182
- ^ Sara Mills, Discourses of Difference: An Analysis of Women's Travel Writing and Colonialism, Routledge, 2003, 240 p., en part. p. 123–15
- ^ Brigitte Marrec, MCF Civilisation américaine, Université de Paris-X, Nanterre, Groupe F.A.A.A.M., 4 mai 2007, Présentation de l'ouvrage de Sara Mills: Discourses of Difference: an Analysis of Women's Travel Writing and Colonialism, p. 24.
- ^ Peter Hopkirk, Trespassers on the Roof of the World: The Secret Exploration of Tibet, Kodansha Globe, 1995, p. 226.
- ^ Chalon, Jean (1985). Le Lumineux Destin d'Alexandra David-Néel. Librairie académique Perrin.,pp. 418-419
- ^ Foster, Barbara; Foster, Michael (1998). The Secret Lives of Alexandra David-Neel: A Biography of the Explorer of Tibet and Its Forbidden Practices. New York, NY: Overlook Press. ISBN 1-58567-329-3. This book is based on extensive interviews with David Neel's secretary at Digne and reading her letters to her husband, now published as "Journal de voyage: lettres a son mari."
- ^ Chalon, Jean (1985). Le Lumineux Destin d'Alexandra David-Néel. Librairie académique Perrin.,pp. 435-436
- ^ 1 2 3 Jacques Brosse, Alexandra David-Neel, p. 195.