אנה פרויד

אנה פרויד
Anna Freud

לידה	3 בדצמבר 1895 וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	9 באוקטובר 1982 (בגיל 86) לונדון, הממלכה המאוחדת
ענף מדעי	פסיכואנליטיקאי
מקום קבורה	Golders Green Crematorium
מוסדות	אוניברסיטת ייל
פרסים והוקרה	מפקדת במסדר האימפריה הבריטית (1967) מדליית הזהב הגדולה להוקרה על שירות הרפובליקה האוסטרית עמיתת האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
www.annafreud.org

אנה פרוייד, 1956

אנה פרויד (באנגלית: Anna Freud;‏ 3 בדצמבר 1895 – 9 באוקטובר 1982) הייתה פסיכואנליטיקאית בריטית ממוצא יהודי-אוסטרי. פרויד הייתה ממשיכת דרכו של אביה, זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, ובעבודתה התמקדה בעיקר בחשיבות האגו ובהעמקה במנגנוני ההגנה של הנפש. בנוסף היא נחשבת לאחת מחלוצות ענף הפסיכואנליזה בילדים.

קורות חיים

אנה עם אביה זיגמונד פרויד, 1913

פרויד נולדה בווינה שבאוסטריה והתחנכה שם. היא בת הזקונים (שישית במספר) של זיגמונד פרויד ורעייתו מרתה ברנייס. כבר מגיל צעיר נמשכה פרויד אל עבודותיו ורעיונותיו של אביה. ב-1912 סיימה את לימודיה בתיכון בווינה, ונסעה לאיטליה ולאנגליה. ב-1914, בעקבות תחילת מלחמת העולם הראשונה, חזרה לווינה, שם עבדה כמורה בבית הספר התיכון שבו למדה.

ב-1918 החל אביה לטפל בה בשיטות טיפול פסיכואנליטיות, ועניינה בגישה זו גבר. ב-1922 פרסמה את מאמרה הראשון, "Beating Fantasies and Daydreams", והתקבלה ל"חברה הפסיכואנליטית". ב-1923 החלה לעבוד כמתמחה בטיפול פסיכואנליטי בילדים, ולאחר שנתיים החלה ללמד טכניקות טיפול בילדים במוסד להכשרה פסיכואנליטית בווינה. לאחר שאובחנה אצל אביה מחלת הסרטן ב-1923, סייעה אנה פרויד בטיפול במחלתו. בנוסף לקחה על עצמה תפקידים שונים בארגונים שבהם היה חבר, כגון תפקיד המזכירה הכללית של האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית, בשנים 1924–1925.

ב-1935 הפכה למנהלת המוסד להכשרה פסיכואנליטית בו לימדה. ב-1936 פרסמה את ספרה החשוב "האגו ומנגנוני ההגנה", בו הרחיבה את המודל הסטרוקטורלי של אביה בדבר חלוקת הנפש לאיד, אגו וסופר אגו; כן טענה כי בניגוד לדעה המקובלת בזמנו, לפיה מנגנוני הגנה הם תמיד פתולוגיים – להגנות קיימות לעיתים קרובות השפעות חיוביות, המאפשרות תפקוד והסתגלות. הספר היווה בסיס לגישת פסיכולוגיית האגו, וביסס את מעמדה של פרויד כתאורטיקנית פורצת דרך בפני עצמה.

לאחר סיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית ב-1938, ברחה אנה פרויד עם כל משפחתה לאנגליה. ב-1939 נפטר אביה בביתם שבהמפסטד, בצפון לונדון.

בתקופה זו החלה אנה פרויד להתמקד בפסיכולוגיה של הילד. בתקופה זו נוצרו חילוקי דעות עמוקים בתוך החברה הפסיכואנליטית באנגליה, בעקבות ההבדלים התאורטיים בין גישתה של אנה פרויד בנושא הפסיכולוגיה ההתפתחותית של הילד, שהתמקדה בתאוריה על "קווים התפתחותיים", לבין גישתה של הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין, שפיתחה את תאוריית יחסי האובייקט.

במהלך מלחמת העולם השנייה יסדה פרויד בלונדון מספר מעונות לטיפול בילדים ובתי יתומים, וחקרה את השפעות המלחמה והיעדרות ההורים על מצבם הנפשי של ילדים. היא פרסמה סדרת מאמרים, בשיתוף עם עמיתתה וחברתה דורותי ברלינגהם-טיפאני, בנושא השפעת דחק על ילדים, ויכולתם למצוא תחליפים רגשיים כשההורים נעדרים. בעבודתה הדגישה את חשיבותו הקריטית של הקשר הראשוני בין הילד לאם.

ב-1947 פתחה בהמפסטד תוכנית הכשרה לטיפול בילדים, בשיתוף עם קייט פריידלנדר, וב-1953 יסדה קליניקה לטיפול בילדים. משנות ה-50 ועד מותה עסקה פרויד במתן הרצאות באנגליה וברחבי ארצות הברית, ומשנות ה-70 עסקה גם בחקר עיכובים התפתחותיים של ילדים והתפתחותם של ילדים בסיכון. בשנת 1971 הגיעה לראשונה מאז בריחתה לביקור בעיר הולדתה, וינה.

פרויד נפטרה ב-1982, ולבקשתה נשרפה גופתה. ביתה בהמפסטד, שהיה גם מקום מגוריו האחרונים של אביה, הפך לבקשתה למוזיאון לזכרו; אחד ממוצגיו הוא חדרה של אנה פרויד. ב-1984 נקראה על שמה הקליניקה שיסדה בהמפסטד, "מוסד אנה פרויד".

משנתה

אנה פרויד בכנס של פסיכואנלטיקאים, 1971

אנה פרויד הייתה הראשונה שהדגישה את מרכזיותו של האני בתהליכים המתרחשים באישיות, וסללה למעשה את הדרך לשאר ה"ניאופרוידיאנים" שבאו בעקבותיה. היא נשארה נאמנה לעקרונות הבסיסיים שהתווה אביה – היא לא ביטלה את חשיבות הסתמי והאני העליון, אלא רק הדגישה יותר את חשיבות האני (האגו). היא טענה כי האני הוא המרכיב המהותי והחשוב ביותר באישיות. בהתאם לכך, על המטפל בפסיכואנליזה לשאוף להביא את האגו לתפקוד תקין ולשליטה באישיות ובחיי הנפש. האגו על פי אנה פרויד הוא מבנה בעל נוכחות ובולטות, שלא נכנע לתכתיביו של האיד. דרך האגו ניתן גם ללמוד רבות על האיד, על הסופר אגו ואודות האגו עצמו, ידע שלא ניתן להשיג מכל מקור אחר (שכן האיד והסופר-אגו נמצאים ברובם בלא מודע של האדם).

מנגנוני הגנה

אנה פרויד הוסיפה ושכללה את משנתו של אביה בכל הנוגע למנגנוני ההגנה של הנפש. כך למשל העמיקה את ההבנה בעניין מנגנון ההכחשה. היא הוסיפה מספר מנגנונים על אלו שהגדיר אביה:

• הזדהות עם התוקפן – חיקוי עמדות והתנהגויות של אדם שנוא, למשל תסמונת סטוקהולם.
• דחיית צרכים – מנגנון הגנה המשמש בעיקר מתבגרים. בהתאם למנגנון זה, יכול המתבגר למנוע מעצמו שאיפות, משאלות לב ואף צרכים רבים, כשבכך הוא "מעניש" את האיד אשר הוא בעל תשוקות ורצונות משלו, בעיקר בתחום המיניות.
• פנייה נגד העצמי – הפניית הדחפים על ידי האגו כלפי עצמו, מנגנון שתוצאתו היא נזק נפשי או פיזי לאדם. מנגנון זה עשוי להתבטא בעוצמות שונות, מחבלה עצמית קלה ועד למזוכיזם. יש המכנים את המנגנון בשם "שנאה עצמית".
• כניעה אלטרואיסטית – זוהי צורה מסוימת של השלכה – האדם מספק את צרכיו על ידי הזדהות עמוקה עם סיפוק צורכי הזולת. כך למשל, מעביד שחושש לבקש העלאה בשכרו ממעסיקיו, ממהר להעלות את שכרם של עובדיו.
• היפוך – גרסה של מנגנון "היפוך תגובה" שניסח זיגמונד פרויד. מנגנון ההיפוך מבטא שינוי מדחף בצורה פעילה לדחף בצורה פסיבית. כך למשל בחור הטוען שבחורה אשר דחתה אותו – עודנה אוהבת אותו.

החידוש החשוב ביותר של אנה פרויד, אשר זכה לאישוש מסוים במחקרים אמפיריים, הוא בקביעתה שמנגנוני ההגנה השונים אינם מאפיינים אך ורק את האדם החולה בנפשו, אלא הם מתקיימים בצורה זו או אחרת אצל כל אדם ואדם, והם אף בעלי ערך הסתגלותי ניכר; מנגנוני ההגנה של האדם הבריא הם גמישים, ואינם גוזלים ממנו אנרגיה. לפיכך, מטרת הטיפול הפסיכולוגי, לדבריה, היא להביא לכך שהמטופל יהיה מודע לאופן השימוש שהוא עושה ביומיום במנגנוני ההגנה השונים, על מנת שיוכל לבחור את אלו מביניהם התורמים להסתגלות מוצלחת, ולוותר על אלה שאינם תורמים לכך.

פסיכולוגיה התפתחותית

עבודתה של אנה פרויד עם ילדים שהופרדו מאימותיהן בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה הובילה אותה להדגיש את חשיבות אהבת האובייקט הראשונית בין התינוק לאמו. היא גילתה שההיקשרות של התינוק לאם אינה ממצה את עצמה לפני תום השנה השנייה לחייו, כשהפעוט שלא היה מסוגל תחילה להבחין בין האם לבין עצמו ולשמר את דמותה בהיעדרה, מגיע להכרה בנפרדותה ובקביעותה. קשר זה הוא כה חשוב שהוא קובע את כל היחסים החברתיים וההתפתחותיים להבא (דיבור, חינוך לניקיון, שליטה ביצרים). אי לכך סבלו הילדים פליטי המחנות מנסיגה בהרגלי ניקיון, התנהגות אוטו-ארוטית (מציצה ואוננות מופרזים), תוקפנות והתפרצויות זעם, פיגור בדיבור ובכל התחומים.

לאור זאת מדגישה אנה פרויד את "האחדות הביולוגית" עם האם שעומדת ביסוד מצבי הסכנה והחרדה (חרדת פרידה) הקדמוניים. היא חוזרת ומייחסת את מרבית ההפרעות הנפשיות להשפעות הסביבתיות הקשורות להיעדר אם על צורותיו השונות. קשה להביא לברית הטיפולית ילדים שהופרדו מאמם ולא פיתחו יחסי אובייקט, אך המטפל יכול תמיד לשמש להם מושא חדש ולגרום לחוויה מתקנת.

גן על שם אנה פרויד בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של אנה פרויד
• אנה פרויד בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
• הספרים של אנה פרויד, באתר "סימניה"
• מוזיאון אנה פרויד בלונדון (באנגלית)
• אנה פרויד, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• ביוגרפיה וסיכום על התאוריות שפיתחה אנה פרויד (באנגלית)
• הסבר על ה"דודל" (שרבוט גוגל) שפרסמה גוגל לציון יום הולדתה ה-119 של פרויד, באתר מנוע החיפוש "גוגל" (באנגלית), 3 בדצמבר 2014
• אנה פרויד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אנה פרויד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אנה פרויד (1895-1982), דף שער בספרייה הלאומית