אנהאלטר באנהוף
 | |
| מידע על הבנייה | |
|---|---|
| חנוכת התחנה |
1841  |
| סגירת התחנה |
18 במאי 1952 |
| אדריכל |
פרנץ שווכטן |
| מיקום | |
| מדינה |
 גרמניה |
| קואורדינטות | 52°30′11″N 13°22′55″E / 52.503055555556°N 13.381944444444°E |
| מידע על התחנה | |
| בעלים |
דויטשה באן |
| קווים העוברים בתחנה |
Berlin Nord-Süd Tunnel |
|
(למפת ברלין רגילה)   תחנת הרכבת | |
  | |
אנהאלטר באנהוף (בגרמנית: Anhalter bahnhof) הייתה תחנת רכבת חשובה בברלין, שאיננה קיימת עוד, מלבד החזית, שנותרה כזכר למה שהתרחש שם בתקופת השואה.
ב-1945 נהרסה רוב התחנה בהפצצות בעלות הברית. אנהאלטר באנהוף הייתה בקרבת מקום לחומת ברלין. עקב בניית החומה הופסקה הנסיעה בשתיים מן המסילות, ובהמשך נהרסה התחנה ונשארה רק החזית, זכר לעבר.
גירוש יהודי ברלין
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת חודש יוני 1942 החלו הנאצים לגרש את הקשישים מקרב תושביה היהודים של ברלין לגטו טרזיינשטט. "הסעות הזקנים" החלו כאן, בתחנת הרכבת אנהאלטר, ונמשכו כמעט עד לסוף המלחמה. עד לחדש מרץ 1945, למעלה מ-15,000 יהודים גורשו באמצעות תחנות הרכבת לטרזיינשטט, כיום בתחומי צ'כיה. תחנת הרכבת אנהאלטר הייתה תחנה מרכזית והומה מנוסעים. בסך הכל 116 משלוחים יצאו מכאן, כל אחד מהם בן 50 עד 100 בני-אדם. בסך הכל גורשו דרך תחנה זו למעלה מ-9,600 בני אדם.
המשלוחים התנהלו כחלק מתנועת הבוקר הרגילה. למשלוחי האדם לטרזיינשטט הוצמדו בדרך כלל שני קרונות מחלקה שלישית לרכבת הנוסעים הרגילה לדרזדן, או לפראג, שיצאה מרציף 1 בשעה 6:07 בבקר.
המגורשים, ברובם קשישות וקשישים, הובאו אל תחנת הרכבת מנקודת איסוף באמצעות חשמלית או משאית, בשעת בוקר מוקדמת. בבגדיהם ובמטענם לא נבדלו כמעט מכל שאר הנוסעים על הרציף. אך בשונה מהם, המגורשים ענדו את הטלאי הצהוב והיו מוקפים בשומרים. הגירוש התבצע בגלוי ולעין כל. הנאצים תיארו את טרזיינשטט כ"גטו לקשישים", אולם למעשה, הייתה זו רק תחנת מעבר. אלה מבין המגורשים שהצליחו לשרוד את המחלות, הרעב, הקור והתשישות בגטו עצמו נשלחו מזרחה, בדרך-כלל לאושוויץ.
שלוש תחנות רכבת ברלינאיות שימשו לגירושים במרוצת שנות הרודנות הנאצית: באנהוף גרונוואלד, מואביט גוד דפו, ואנהאלטר באנהוף. מאוקטובר 1941 עד מרץ 1945 גורשו למעלה מ-50,000 יהודים מברלין. יעדיהם היו הגטאות ומחנות ההשמדה שבשטחים הכבושים בידי גרמניה במזרח אירופה. רק מעטים שרדו.
במקום אחר בעיר, קצת צפונה משם, לצד תחנת ה-U-Bahn של פרידריכשטראסה, יש פסל: רכבות לחיים, רכבות למוות: משפחה יהודית ממתינה, מוכה ומבועתת, למשלוח למחנות – ובכיוון השני, גבם למגורשים, בני נוער גרמניים, מאושרים וחסרי דאגה, בדרכם לבית-הספר, או לחופשה.
תחנת האס-באן אנהאלטר באנהוף
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-30 של המאה ה-20 החלו להקים בברלין קו תת-קרקעי חדש למערכת הרכבת המהירה של העיר (S-Bahn), שנע בכיווני צפון-דרום. באוקטובר 1939 נפתחה תחנת אס-באן תת-קרקעית חדשה בשם "אנהאלטר באנהוף", ממערב לתחנת הרכבת הוותיקה. שנה לאחר מכן נוספה גישה ישירה מהתחנה התת-קרקעית לרציפים העיליים של התחנה הוותיקה. רכבות האס-באן המשיכו מהתחנה התת-קרקעית דרומה לכיוון ואנזה וצפונה, דרך כיכר פוטסדאם ושדרות אונטר דן לינדן עד החיבור עם הקווים האחרים של הרשת בנורדבאנהוף (לשעבר שטטינר באנהוף). במהלך מלחמת העולם השנייה המשיכה התחנה לפעול לסירוגין, עם הפסקות עקב הפצצות בעלות הברית על האזור. ב-2 במאי 1945, זמן קצר לפני כניעת גרמניה במלחמה, פוצצו הכוחות הגרמנים את יסודות מנהרת צפון-דרום של האס-באן בעוברה תחת תעלת לאנדווהר, דרומית לתחנת אנהאלטר. הפיצוץ גרם להצפה מסיבית של חלקים נרחבים מהמנהרה, לאבדות רבות בנפש, ולהפסקת תנועת הרכבות בקו.
הקו שוקם והתחנה התת-קרקעית חזרה לפעילות בשנת 1947. לאחר הקמת חומת ברלין, עקב מיקומה של התחנה ממערב לחומה, היא לא נסגרה ולא הפכה לתחנת רפאים, אך סמיכותה לחומה ומיקומה באזור ספר גרמו לכך שנפח הפעילות בה היה מזערי. התחנה הפכה לנקודה הצפונית ביותר שבה עצרו רכבות האס-באן בקו צפון-דרום של ברלין המערבית, טרם כניסתן לשטח ברלין המזרחית והמעבר בתחנות הרפאים ללא עצירה. רק אחד או שניים מארבעת רציפי התחנה נותרו פעילים והיא זכתה לתחזוקה וניקיון מינימליים.
עם איחוד העיר ושיקום תחנות הרפאים שמצפון לה, שופצה גם אנהאלטר באנהוף, וחזרה לפעילות מלאה בשנת 1992.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של אנהאלטר באנהוף (בגרמנית)- שאול כוכבי, אתרי הזיכרון לגירוש יהודי ברלין, בבלוג "עונג שבת", 21 באפריל 2020
- Station information (S-Bahn) (בגרמנית)
- Stadtschnellbahn Berlin (בגרמנית)