אקטרינה קרבלובה
 | |
| לידה |
21 באוקטובר 1860 רוסה, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
1 באפריל 1947 (בגיל 86) סופיה, הרפובליקה העממית של בולגריה |
| שם לידה |
Екатерина Великова Пенева–Каравелова |
| מדינה |
בולגריה |
| השכלה |
פנימיית הסלאבים הדרומיים |
| בן או בת זוג |
פטקו קרבלוב |
| חתימה |
.JPG){kind=small} |
  | |
אקטרינה וליקובה פנבה–קרבלובה (בבולגרית: Екатерина Великова Пенева–Каравелова; 21 באוקטובר 1860 רוסצ'וק, האימפריה העות'מאנית–1 באפריל 1947, סופיה, הרפובליקה העממית של בולגריה), הייתה מתרגמת, סופרת, פובליציסטית, מחנכת, פעילת זכויות נשים ואשת ציבור בולגרייה, אשר בתקופת מלחמת העולם השנייה נמנתה עם בולטי המתנגדים לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה.
קורות חייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית חייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אקטרינה פנבה נולדה ב-1860 בעיר רוסצ'וק אשר באיילט רומליה של האימפריה העות'מאנית. בגיל עשר עברה עם משפחתה למיקולאייב ובהמשך למוסקבה אשר באימפריה הרוסית, שם עסקו קרובי משפחתה האמידים במסחר, ובה רכשה השכלה יסודית. ב-1878 שבה לעיר הולדתה, למדה הוראה והועסקה כמורה בבית ספר לבנות. ב-1880 נישאה לפטקו קרבלוב ובהמשך הייתה מזכירתו האישית של בעלה בתפקידיו השונים. ב-1901 נמנתה אקטרינה עם מייסדות "התאגדות הנשים הבולגריות", ובהמשך כיהנה כנשיאת תא בולגריה של ליגת נשים בין-לאומית לשלום וחירות.[1][2]
המאבק נגד רדיפת יהודי בולגריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברבות השנים זכתה אקטרינה, למעמד מכובד בציבוריות הבולגרית והייתה מקורבתו של בוריס השלישי, מלך בולגריה, אשר ראה בה דמות אם. היא השתתפה במאבק נגד רדיפות היהודים בממלכה הבולגרית. בגבור האנטישמיות הממוסדת בגרמניה הנאצית, החליטו ראשי הקונסיסטוריון של יהדות בולגריה להקים ועד פעולה ומחאה נגד רדיפות היהודים בגרמניה, בשיתוף אנשי ציבור ואקדמיה בולטים בבולגריה כגון פטקו סטאינוב. קרבלובה הצטרפה לוועד הפעולה וביוני 1933 תוכנן לערוך הפגנת מחאה בסופיה. המשטרה הבולגרית אסרה על קיום ההפגנה בתואנה שתפגע ביחסי הממלכה עם גרמניה.[3]
בראשית 1941 פנתה קרבלובה למפקד המשטרה הבולגרית בסופיה וביקשה את הפסקת ההתפרעויות של חברי ארגון בראניק, אשר תלשו מדש בגדם של יהודים את הכוכב הצהוב ואחר כך הכו אותם בשל הפרת הצו המורה לענוד אותו. פנייתה הצטרפה לפנייתו של המטרופוליט סטפן ובעקבותיהן הורתה המשטרה לחברי הארגון לחדול מפעילותם.[4]
ב-21 במאי 1943 החלו להימסר צווי הגירוש ליהודי סופיה. נציגי הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה פנו לאישי ציבור, לפוליטיקאים ולראשי הכנסייה במטרה לבטל את צו הגירוש. בין היתר פנו נציגי הקונסיסטוריון לאקטרינה קרבלובה בבקשה להפעיל את השפעתה על ארמון המלך. קרבלובה ניסתה לקבוע פגישה דחופה עם המלך בוריס, אך הוא עזב את הארמון לבקתת הציד שלו בהרי רילה ולא ניתן היה להשיגו.[5] בהמשך ביקר בביתה הרב הראשי ליהודי סופיה, הרב ד"ר אשר חננאל וביקש ממנה לפעול להצלת יהודי סופיה. במועד זה לא ידוע היה שהגירוש יתבצע לערי השדה בלבד ויהודי סופיה העריכו שגורלם יהיה כגורל יהודי תראקיה ומקדוניה אשר גורשו אל מותם במחנה ההשמדה טרבלינקה. הרב חננאל כתב מכתב נרגש למלך וקרבלובה הוסיפה את בקשתה האישית להפסקת הרדיפות:
”בני, גם אתה אב לילדים. אנא אל תעשה רע לאיש”
קרבלובה חתמה על המכתב ושלחה אותו לארמון המלך. ב-26 במאי גורשו יהודי סופיה לערי השדה בבולגריה, אך לא אל מחוץ לגבולות הממלכה.[6]
משפחתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הייתה נשואה לפוליטיקאי פטקו קרבלוב אשר כיהן במספר כהונות כראש ממשלת בולגריה ונחשב לאחד ממכונני בולגריה המודרנית. לזוג נולדו 3 ילדים, רדקה, ויולטה ולורה. בתה ויולטה נישאה ליוסיף הרבסט, בן הקהילה היהודית, שהיה פוליטיקאי, עיתונאי ופובליציסט ונרצח ב-1925 על ידי מנגנוני משטרו של אלכסנדר צאנקוב במהלך חודשי הטרור שלאחר הפיגוע בכנסיית סווטה נדליה. יוסיף הרבסט היה אחיו של המנהיג הציוני הנודע קרל הרבסט.
הנצחתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נקודת קרבלובה (אנ') אשר בחצי האי וארנה שבאנטארקטיקה, נקראה על שמה. ב-2024 הגישה עמותת "בית מורשת יהדות בולגריה ביפו", בשם ארגוני יוצאי בולגריה בישראל, בקשה ליד ושם להכרה בקרבלובה כחסידת אומות העולם.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 150th birth anniversary of Ekaterina Karavelova, באתר bnr.bg, 2010, (באנגלית).
- ^ מלאו 160 שנים להולדתה של אקטרינה קרבלובה, באתר historymuseum.org (באנגלית).
- ^ אלברט רומנו, תקופת המשבר והפילוג בתנועה הציונית 1930-1940, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 591.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 152.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 169-168.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 172.