ארנסט ג'ויס
 | |
| ארנסט ג'ויס (מימין) עם פרנק ויילד (משמאל) ועוד חבר בקבוצת ים רוס | |
| לידה |
22 בדצמבר 1875 Bognor Regis, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה |
2 במאי 1940 (בגיל 64) לונדון, הממלכה המאוחדת |
| תקופת הפעילות |
? – 2 במאי 1940 |
| פרסים והוקרה | |
  | |
ארנסט אדוארד מילס ג'ויס (באנגלית: Ernest Edward Mills Joyce בסביבות 1875 - 2 במאי 1940) היה ימאי וחוקר ארצות מן הצי המלכותי, נושא מדליית אלברט על הצלת חיים. ג'ויס השתתף בארבע משלחות לאנטארקטיקה במשך העידן ההרואי של משלחות לאנטארקטיקה, בראשית המאה ה-20. הוא שירת הן בפיקודו של קפטן סקוט והן בזה של ארנסט שקלטון. כחבר בקבוצת ים רוס במשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית של שקלטון, ניתנה לו מדליית הקוטב עם ארבעה פסים, אחד משניים בלבד שזכו לכבוד זה. השני היה עמיתו, פרנק ויילד.
חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוצאו של ג'ויס היה מרקע ימי צנוע והוא החל את קריירת הצי שלו כנער מלחים בשנת 1891. התנסויותיו האנטארקטיות החלו עשר שנים לאחר זאת, כשהצטרף למשלחת דיסקברי של סקוט כמלח כשיר. בשנת 1907 גייס שקלטון את ג'ויס כאחראי על הכלבים והמזחלות במשלחת נמרוד. לאחר זאת, בשנת 1911, הועסק ג'ויס בתפקיד דומה במשלחת האוסטרלו-אסייתית לאנטארקטיקה של דאגלס מוסון, אך פרש מן המשלחת לפני יציאתה לאנטארקטיקה. בשנת 1914 גייס שקלטון את ג'ויס לקבוצת ים רוס; על אף גילויי הגבורה שלו, ציינה משלחת זו את סוף הקשר של ג'ויס עם אנטארקטיקה ואת קריירת מסעות המחקר שלו, על אף מאמצים חוזרים ונשנים מצדו להצטרף למשלחות אחרות.
במשך שנות הקריירה שלו נודע ג'ויס כבעל אישיות בעייתית ומחוספסת, שהביאה עליו הערות שליליות וחיוביות גם יחד. יעילותו בתחום זכתה להכרה נרחבת מצד רבים מעמיתיו, אבל היבטים אחרים של אופיו לא זכו להערכה - נטייתו לשמור טינה, רברבנותו וסילופי האמת שהיה מועד להם. יומניו של ג'ויס, והספר שכתב על פיהם, נידונו לכף חובה כנגועים במשוא-פנים לטובתו וכעבודתו של בדאי. הוא לא הפיק שום רווחים חומריים של ממש מן המשלחות שהשתתף בהן, ובשנים שלאחר אנטארקטיקה חי בצניעות עד מותו הפתאומי ב-1940.
ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרטים הנוגעים לשנותיו הראשונות של ג'ויס מעטים ואקראיים. ההנחה היא, שנולד בשנת 1875 בבוגנור, אנגליה, אבל התאריך המדויק איננו ידוע.[1] הן אביו והן סבו היו ימאים, אביו בשירות משמר החופים, כנראה. האב מת בגיל צעיר ואלמנתו, שנדרשה לפרנס שלושה ילדים משכרה הדל כתופרת, שלחה את ארנסט הצעיר לבית הספר ליתומי הצי שליד בית החולים המלכותי בגריניץ'. בבית ספר מחמיר זה קיבל השכלה מקצועית, שנועדה להכין אותו לקריירה של מלח פשוט בצי המלכותי. לאחר סיום בית הספר בשנת 1891, כשהיה בן 15, הצטרף לצי כנער סיפון ובמשך עשר השנים הבאות התקדם למלח פשוט ואחר למלח כשיר.[2]
נראה, ששום רשומות מפורטות משנות שירותו הימי בין 1891 ל-1901 לא שרדו. בשנת 1901 שירת על אוניית הצי "גיברלטר" בקייפטאון, שם עצרה, בספטמבר של אותה שנה, אוניית המשלחת "דיסקברי" של סקוט בדרכה לאנטארקטיקה. לסקוט חסרו אנשים, והוא ביקש מתנדבים; מבין כמה מאות שנענו לקריאה, היה ג'ויס אחד מארבעת הימאים שנבחרו להצטרף למשלחת דיסקברי. הוא הפליג עמה דרומה ב-14 באוקטובר 1901.[3]
משלחת דיסקברי, 1904-1901[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – משלחת דיסקברי
משלחת דיסקברי הייתה התנסותו הראשונה של ג'ויס באנטארקטיקה, אם כי למשך שלוש השנים הבאות שמר על פרופיל נמוך יחסית; סקוט כמעט שאיננו מזכיר אותו ב"מסע הדיסקברי", וביומניו של אדריאן וילסון איננו נזכר כלל. נראה, שהסתגל ללא קושי לחיים באנטראקטיקה ושכלל את ניסיונו בטכניקות של גרירת מזחלות ונהיגת כלבים, לצד היבטים אחרים של חקר אנטארקטיקה. הוא לא השתתף במסעות העיקריים של המשלחת, אם כי לקראת סיומה הצטרף לארתור פילבים ופרנק ויילד בניסיון לטפס על הר ארבוס, שם העפילו לגובה של כ-1000 מ'. פעמים אחדות נפגע ג'ויס קשות מכוויות קור; באחד המקרים החזיקו שני קצינים, מייקל ברן וג'ורג' מולוק, את רגליו הקפואות של ג'ויס על בטנם ועיסו את קרסוליו במשך שעות אחדות כדי להציל את כפות רגליו מקטיעה. ואולם, ניסיונות אלה לא הרתיעו את ג'ויס; היסטוריון הקוטב בו ריפנבורו כותב, שג'ויס נמשך שוב ושוב לאנטארקטיקה בכוח "שילוב מוזר של חיבה וסלידה, שאילץ (אותו) לחזור שוב ושוב."
במהלך המשלחת פגש ג'ויס אנשים אחדים, העתידים למלא תפקיד חשוב בתולדות חקר אנטארקטיקה בשנים הבאות, בהם סקוט, וילסון, פרנק ויילד, טום קרין, אדגר אוונס והמשמעותי בכולם, ארנסט שקלטון. ג'ויס יצא לכמה מסעות מזחלת עם שקלטון ועשה עליו רושם של אדם יעיל ומהימן. הוא הרשים גם את סקוט כ"מפוכח, ישר, נאמן ואינטליגנטי",[4] ומארגן המשלחת, סר קלמנטס מרקהם, תיאר אותו לאחר זמן כ"אדם ישר וראוי לאמון".[5] גמולו, עם תום המשלחת, היה קידום לקצין זוטר בדרגה הראשונה, בהמלצת סקוט.[6]. אלא שבשלב זה כבר נכבש לקסמי אנטארקטיקה ושירות רגיל בצי לא עוד דיבר אליו. הוא עזב את הצי בשנת 1905 אבל החיים על החוף לא סיפקו אותו והוא חזר והתגייס ב-1906. כשנקרתה לידו כעבור שנה ההזדמנות להצטרף למשלחת נמרוד של שקלטון, קפץ עליה ללא שהייה.[7]
המשלחת הבריטית לאנטארקטיקה ("נמרוד") 1909-1907[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – משלחת נמרוד
כששקלטון בחר את הצוות למשלחת שלו לאנטארקטיקה בספינה "נמרוד", היה ג'ויס אחד הראשונים שגייס. על פי רוב הסיפורים, שקלטון ראה את ג'ויס על אוטובוס שעבר ליד משרדי המשלחת, שלח מישהו לקרוא לו וגייס אותו בו במקום. כדי להצטרף למשלחת, פדה ג'ויס את עצמו מן הצי; בשנים הבאות יטען, ששקלטון לא פיצה אותו על דמי הפדיון, על אף הבטחתו לעשות כן, אחד מכמה סכסוכי כספים שעתידים היו להשפיע לרעה על קשריו עם שקלטון. ג'ויס, שקלטון ופרנק ויילד היו החברים היחידים במשלחת שצברו ניסיון קודם באנטארקטיקה, ועל יסוד מעלליו במשלחת דיסקברי, הופקד ג'ויס על המחסנים הכלליים של המשלחת, המזחלות והכלבים. לפני היציאה לדרך באוגוסט 1907, עברו הוא וויילד קורס מזורז בהדפסה בעסק ההדפסה של סר ג'וזף קוסטון בהמפשייר, כיוון ששקלטון התכוון להוציא ספר או כתב-עת בתקופת שהותו באנטארקטיקה.
"נמרוד" הפליגה מניו זילנד ב-1 בינואר 1908, וכדי לחסוך בדלק, נגררה עד לקרח הים הדחוס של אנטארקטיקה על ידי הגוררת "קוניה". ב-23 בינואר, עכשיו בכוח המנוע שלה עצמה, הגיעה אל מדף הקרח רוס (שהיה מוכר אז בשם "מחסום הקרח הגדול או "המחסום"), שם תכנן שקלטון לקבוע את המטה שלו במפרצון שגילה בעת מסע "דיסקברי". התברר, שהתוכנית לא ניתנה לביצוע; המפרצון, משם המריאו סקוט ושקלטון בכדור פורח בפברואר 1902, התרחב מאוד והיה למפרץ פתוח, שקיבל את השם מפרץ הלווייתנים. שקלטון היה בטוח, שהקרח איננו יציב דיו לשמש לאתר נחיתה, ולא יכול היה למצוא שום אתר חלופי קביל על ארץ אדוארד השביעי הסמוכה. לפני צאתו לאנטארקטיקה הבטיח שקלטון לסקוט, שלא יקים בסיס למשלחתו במטה הקודם של סקוט במצר מקמרדו או בקרבתו. עכשיו לא נותרה לשקלטון ברירה אלא לחזור בו מהסכמתו ולהשיט את "נמרוד" אל מימיו הבטוחים יותר של מצר מקמרדו. האתר שנבחר לבסוף לבסיס נמצא בכף רוידס, כ-32 ק"מ צפונית למטה "דיסקברי" הישן של סקוט בהאט פוינט. לאורך התהליך הממושך, ולא פעם קשה, של פריקת הספינה, נשאר ג'ויס על החוף, שם השגיח על הכלבים וסוסי הפוני, ועזר לבנות את צריף המשלחת. במרץ סייע ג'ויס לקבוצה, שהייתה הראשונה להעפיל בהצלחה אל הר ארבוס, אף כי לא היה בין המטפסים.
המשלחת האוסטרלו-אסייתית לאנטארקטיקה, 1911[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ויס לא הוזמן להשתתף, במשלחת טרה נובה של סקוט, אם כי כמה מאנשיו של שקלטון הוזמנו אליה, בהם פרנק ויילד, שסירב. תחת זאת, הצטרפו הן ג'ויס והן ויילד למשלחת האוסטרלו-אסייתית לאנטארקטיקה של דאגלס מוסון. ב-1911 נסע ג'ויס לדנמרק לרכוש כלבי מזחלת למשלחת הזו, והביאם לטסמניה. בסופו של דבר, ג'ויס לא הפליג עם מוסון. לפי גרסה אחת, הוא "שוחרר" לפני שהמשלחת יצאה מטסמניה, ואילו גרסה אחרת פוסקת, שמוסון ויתר על ג'ויס כאשר צמצם את משלחתו משלוש קבוצות חוף לשתיים. תהיה הסיבה אשר תהיה, נראה שחל קלקול ביחסים; השמועה אמרה, שמוסון לא בטח בג'ויס ותירץ זאת בטענה, ש"הוא מבלה יותר מדי זמן בבתי מלון", רמז אפשרי לכך, ששתייה מופרזת הייתה הבעיה. ג'ויס נשאר באוסטרליה וקיבל עבודה ב"קרן נמל סידני".
המשלחת הטראנס-אנטארקטית האמפריאלית, 1917-1914[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית
חברות בקבוצת ים רוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפברואר 1914, יצר שקלטון קשר עם ג'ויס, שהיה עדיין באוסטרליה. שקלטון התווה אז את תוכניותיו למשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית ורצה את ג'ויס בקבוצת ים רוס, שתסייע למשלחת. במקרה של שינוי בתוכניות לפורמט של ספינה אחת, הבטיח שקלטון למצוא לג'ויס תפקיד אחר במשלחת. מאוחר יותר יטען ג'ויס, ללא הצדקה, ששקלטון הציע לו מקום בקבוצה הטראנס-קונטיננטלית העיקרית.[8] גם בספר שכתב בהמשך, "הנתיב לקוטב הדרומי", שיצא לאור ב-1929, הציג ג'ויס את טבע מינויו לקבוצת ים רוס באור מטעה, כשהשמיט את הוראתו של שקלטון, שהכפיפה אותו לקצין וטען, שניתנה לו סמכות בלעדית על הכלבים ועל המזחלות.[9]
משימתה של קבוצת ים רוס, בפיקודו של עוד ותיק ממשלחת נמרוד, אניאס מקינטוש, הייתה להקים בסיס במצר מקמרדו ואחר להניח שורה של מצבורי אספקה לרוחב מדף הקרח רוס, כתמיכה בקבוצה הטראנס-קונטיננטלית. שקלטון ראה במשימה זו מעשה שיגרה; הוא כתב: "לא צפיתי שהעבודה תציב קשיים מיוחדים". ואולם, הקבוצה הורכבה בחיפזון, והייתה חסרת ניסיון.[10] רק ג'ויס ומקינטוש היו קודם לכן באנטארקטיקה, ומקינטוש התנסה בעבודה בסביבת הקוטב לתקופה קצרה בלבד; הוא פרש ממשלחת נמרוד עקב פציעה לפני הנחיתה הראשונית, לאחר שאיבד את עינו הימנית בתאונה, וחזר רק לשלבים האחרונים של המשלחת.[11]
מכשלות עיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]
יציאתה של "אורורה" מאוסטרליה נדחתה בשל שורת מכשלות ועיכובים ארגוניים ופיננסיים והקבוצה הגיעה למצר מקמרדו רק ב-16 בינואר 1915, מאוחר מאוד בעונה כשמדובר בעבודה של הנחת מצבורי צידה. מקינטוש, שסבר ששקלטון עשוי לנסות לחצות את היבשת בעונה ראשונה זו, עמד על כך שהיציאה עם המזחלות הטעונות תתחיל ללא דיחוי, בכוונה לצייד את מצבורי האספקה בנקודות 79 ו-80 מעלות דרום.[12] ג'ויס התנגד לכך; דרוש עוד זמן, טען, להתאקלמות ולאימון האנשים והכלבים. אבל מקינטוש, שלא היה מודע לכך ששקלטון ביטל את האפשרות של חציית היבשת באותה עונה, התעלם ממחאתו.[13]
מקינטוש הכעיס את ג'ויס גם בהחלטתו להוביל בעצמו את הקבוצה להנחת מצבורים, בלי לשעות לטענת ג'ויס, שניתנה לו סמכות עצמאית בתחום זה.[14] הקבוצה חולקה לשני צוותים, והמסע החל ב-24 בינואר, באווירה של ערבובייה גמורה. הניסיונות הראשונים לעלות על מדף הקרח נכשלו
בגלל תנאי השטח, הצוות של מקינטוש איבד את דרכו על קרח הים בין כף אוונס להאט פוינט. ג'ויס שש בסתר לבו על ראיה זו לחוסר הניסיון של ראש הקבוצה.[15] לבסוף הגיעו הצוותים אל סימון המעלה ה-79, והניחו שם את "מצבור השונית" (שונית מינה הייתה ציון דרך בולט בקו רוחב זה) ב-9 בפברואר. נראה, שקבוצתו של ג'ויס נהנתה מן המסע הקל יותר.[16] תוכניתו של מקינטוש, לקחת את הכלבים אל סימון המעלה ה-80 הובילה לעוד חילופי דברים בינו לבין ג'ויס, שטען כי אחדים מן הכלבים כבר מתו ואת הנותרים יש לשמור למסעות הבאים, אבל גם הפעם ביטל מקינטוש את טענותיו. ב-20 בפברואר הגיעה הקבוצה אל קו הרוחב 80° דרום והניחו שם את המצבור כמתוכנן.[17] תוצאת המסע הזה הייתה הנחת 47 ק"ג של מצרכי מזון ודלק במעלה ה-80 ו-71 ק"ג ב-79° דרום. אבל עוד 202 ק"ג, שנועדו למצבורים, הושלכו במהלך המסע, כדי להפחית את המשקל.[18]
המסע להנחת מצבורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקבוצה יצאה לדרך ב-1 בספטמבר 1915. האנשים לא היו מאומנים כנדרש והיו בכושר לא מספק, בבגדים פרימיטיביים ועם ציוד מתוצרת עצמית.[19] עם חמישה כלבים בלבד, אלה שנותרו לפליטה מן הכישלון של העונה שעברה,[20] נועד המסע להסתמך בעיקר על גרירה בכוח שרירי האנשים. לפני שיתחילו בצעידה דרומה, מרחק של 1440 ק"מ, היה עליהם לאסוף ציוד במשקל כ-1700 ק"ג, שהושאר בשטח ולהחזירו אל מצבור הבסיס בשונית מינה.[21] שלב זה של המסע נמשך עד 28 בדצמבר. מקינטוש חילק את אנשיו לשתי קבוצות, אחת בפיקודו הוא והשנייה בפיקוד ג'ויס. חילוקי הדעות בין השניים על שיטות העבודה נמשכו; לבסוף הציג ג'ויס לפני מקינטוש ראיה שאינה ניתנת לערעור לכך, שהשיטות של אנשיו היו יעילות פי כמה, ומקינטוש נכנע. "מימי לא נתקלתי באידיוט כזה כאחראי על אנשים", כתב ג'ויס ביומנו.[22]
החברים החלשים בקבוצה, ארנולד ספנסר-סמית ומקינטוש עצמו החלו לגלות סימנים של קריסה גופנית, כשהמסע הארוך דרומה החל ממצבור השונית לעבר מאונט הופ ב-'30 83° דרום, שם נקבע מקום המצבור. הקבוצה הצטמצמה לשישה, כאשר שלושה אנשים נאלצו לחזור על עקבותיהם עקב תקלה בפרימוס.[23] עם מקינטוש וג'ויס היו בקבוצה הסופית ספנסר-סמית, ארנסט ויילד (אחיו הצעיר של פרנק), דיק ריצ'רדס וויקטור היוורד. הם התנהלו בדרכם דרומה עם ארבעה כלבים, בסבל גדל והולך מכוויות קור, עיוורון שלג ובמשך הזמן, צפדינה. ספנסר-סמית התמוטט, והשאר נאלצו לגרור אותו על גבי מזחלת.[24] מקינטוש, שבקושי הצליח להלך, המשיך להיאבק עד שהונח המצבור האחרון במאונט הופ. במסע חזרה, הוטלה הנהגתה של הקבוצה למעשה יותר ויותר על כתפי ג'ויס, ככל שמצבו של מקינטוש התדרדר והלך עד שבסופו של דבר לא הייתה ברירה אלא לגרור גם אותו, כמו את ספנסר-סמית, על המזחלת. המסע היה למאבק מתמשך, שבסופו של דבר עלה בחייו של ספנסר-סמית והביא את השאר לקצה כוח הסבל. מצבו של מקינטוש, גופני ונפשי כאחד, המשיך להתדרדר ובסופו של דבר נאלצו להשאיר אותו באוהל בשעה שג'ויס, שסבל בעצמו מעיוורון-שלג חמור, הוביל את הנותרים למחסה הבטוח של האט פוינט. אז חזרו הוא וארנסט ויילד להביא את מקינטוש, וחמשת השורדים נשארו בהאט פוינט עד 18 במרץ.[25]
חילוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל חמשת האנשים גילו תסמינים של צפדינה בדרגות חומרה שונות. עם זאת, הודות לדיאטה של בשר כלבי-ים טרי, עשיר בוויטמין C, התחילו להחלים בהדרגה. באמצע אפריל היו מוכנים לשקול יציאה לדרך לחצות כ-20 קילומטרים אחרונים של ים קפוא, שהפרידו בינם לבין הבסיס בכף אוונס.
ג'ויס בחן את קרח הים ב-18 באפריל ומצא אותו יציב, אבל למחרת היום באה סופת שלגים מדרום וגרפה את כל הקרח הלאה משם. האווירה בהאט פוינט הייתה קודרת, והדיאטה המתמדת של בשר כלב-ים דיכאה את רוחם. מצב זה השפיע כנראה ביותר על מקינטוש, וב-8 במאי, על אף הפצרות דוחקות מצד ג'ויס, ריצ'רדס וארנס ויילד, החליט להסתכן בהליכה על הקרח שנוצר מחדש וללכת אל כף אוונס. ויקטור היוורד התנדב ללוות אותו. ג'ויס כתב ביומנו: "אינני יכול להבין, איך ייתכן שהאנשים האלה משתוקקים כל כך לסכן שוב את חייהם." זמן קצר לאחר יציאתם לדרך התחוללה סופת שלגים, והשניים נעלמו ולא נראו שוב מעולם.
לג'ויס ולחבריו נודע דבר גורלם של מקינטוש והיוורד רק כאשר הצליחו לבסוף להגיע לכף אוונס ביולי. ג'ויס נערך מיד לארגן חיפושים לאיתור עקבותיהם של הנעדרים; בחודשים הבאים נשלחו קבוצות לסייר בחופים ובאיים מצר מקמרדו, אך לשווא.[26] ג'ויס ארגן גם מסעות להשבת דגימות גאולוגיות, שהושארו על מדף הקרח ולעלייה אל קברו של ספנסר-סמית, שם הוקם צלב גדול.[27] שבעת השורדים שנותרו ניהלו את חייהם בשקט וללא אירועים מיוחדים, עד שב-10 בינואר 1917 הגיעה "אורורה" המשופצת והמצוידת מחדש, עם שקלטון על סיפונה, לקחתם הביתה. אז נודע להם, שכל מאמציהם להנחת המצבורים היו לשווא, מאחר שספינתו של שקלטון, אנדריורנס נמחצה בקרח הים של ים ודל כמעט שנתיים קודם לכן.[28][29]
שנותיו הבאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
קריירה לאחר המשלחת[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שובו לניו זילנד, אושפז ג'ויס בבית חולים, בעיקר לטיפול בהשפעות עיוורון השלג ונאלץ, לדבריו, להרכיב משקפיים כהים בחודשים הבאים. בתקופה זו נשא לאישה את ביאטריס קרטלט מכרייסטצ'רץ'.[30] קרוב לוודאי, שהיה עכשיו בלתי כשיר לעבודה בקוטב, אף כי ניסה, ללא הצלחה, להתגייס מחדש לצי בשנת 1918.[31] בספטמבר 1919 נפצע קשה בתאונת דרכים, שהובילה לחודשי החלמה ובעקבותיהם, לחזרה לאנגליה.[32] ב-1920 חתם על הצטרפות למשלחת אנטארקטית חדשה, בראשות ג'ון קופ מקבוצת ים רוס, אבל תוכנית זו לא יצאה לפועל.[33] הוא לא הרפה מתביעותיו לפיצוי כספי משקלטון, שגרמו לנתק ביניהם, והוא לא הוזמן להצטרף למשלחת החיפוש של שקלטון, שיצאה בשנת 1921. הוא הגיש בקשה להצטרף למשלחת הבריטית להר אברסט בשנים 1921–1922, אך נדחה.[34]
ג'ויס התגלה שוב לעיני הציבור בשנת 1923, כשהוענקה לו מדליית אלברט על הצלת חיים על מאמציו להציל את חיי מקינטוש וספנסר-סמית במסע להנחת מצבורים ב-1916. גם ריצ'רדס קיבל אותה מדליה; הייוורד וכן ארנסט ויילד, שמת בטיפוס בעת שירותו בצי בים התיכון בשנת 1918, קיבלו את המדליה לאחר מותם.[35] ב-1929 פרסם ג'ויס גרסה פולמוסית ומחרחרת ריב של יומניו בשם "The South Polar Trail"[36], שבה הגדיל ופיאר את תפקידו הוא, הקטין את אלה של האחרים, ושילב פרטי צבע בדויים מן הלב.[37] מכאן ואילך השתקע בתוכניות שונות למשלחות נוספות וכתב אין-ספור מאמרים וסיפורים בהתבסס על עלילותיו, לפני שהשלים עם חיים שקטים במשרת שוער מלון בלונדון. ביקל גורס, שג'ויס הגיע לגיל שמונים ומעלה, מעבר לשנת 1958, כשויויאן פוקס וקבוצתו חצו לראשונה את יבשת אנטארקטיקה במשלחת הטראנס-אנטארקטית של חבר העמים הבריטי; למעשה, הוא מת מוות טבעי בהיותו כבן 65, ב-2 במאי 1940.[38] ולטענתו של ביקל אין שום מקורות אחרים. הר ג'ויס באנטארקטיקה 75°36′S 160°38′E / 75.600°S 160.633°E קרוי על שמו.
הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתעד רשומות הקוטב רולנד האנטפורד מסכם את ג'ויס כ"תערובת משונה של תרמית, ברק ראוותני וכישורים".[39] הערכה מעורבת זו מקבלת אישור במבחר דעות שביטאו אנשים שהיו בקשר עם ג'ויס. דיק ריצ'רדס מקבוצת ים רוס תיאר אותו כ"נשמה טובה וחבר טוב",[40] ואחרים היו שותפים לדעות החיוביות שהביעו סקוט ומרקהם וראו בג'ויס "בחור ממש בסדר", אם כי איננו מתאים לפיקוד.[41] מצד שני, אריק מרשל ממשלחת נמרוד מצא אותו "בעל אינטליגנציה מוגבלת, עוין ואיננו מסתגל לסביבה",[42] ואילו ג'ון קינג דייוויס, כאשר סירב להצטרף למשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית, אמר לשקלטון" אני מסרב חד וחלק לעמוד בקשר עם כל מיזם, שאנשים כדוגמת ג'ויס קשורים עמו".[43]
הגרסאות של ג'ויס לאירועים שתועדו ביומניו שיצאו לאור תוארו כבלתי אמינות ולעיתים כבדותה גלויה, "אפס מפאר-עצמו".[44] דוגמאות ספציפיות ל"בדיון" הזה כוללות את הגדרת עצמו כ"רב חובל" לאחר משלחת ים רוס;[45]טענתו חסרת הבסיס לראיית אוהל המוות של סקוט על מדף הקרח; ההצגה המטעה של ההוראות שקיבל משקלטון לגבי תפקידו בנושא המזחלות, וטענתו לעצמאות בתחום זה; טענתו להצעת מקום בקבוצה הטראנס-קונטיננטלית, כששקלטון הבהיר שאיננו רוצה בו שם,[46] ומנהגו, בשנותיו האחרונות, לכתוב בעילום שם לעיתונות דברי שבח והלל ל"חוקר הקוטב המפורסם ארנסט מילס ג'ויס".[47] מסע הקידום העצמי הזה לא הפתיע את עמיתיו לשעבר ולא הכעיס אותם. "זה מה שהייתי מצפה", אמר ריצ'רדס. "הוא היה בומבסטי [...] אבל נאמן ומסור ללא סייג לחבריו".[48] אלכסנדר סטיבנס, המדען הראשי של הקבוצה, הסכים עמו. הם ידעו שג'ויס, עם כל הליכותיו השחצניות, ניחן ברצון ובנחישות הדעת "לגרור אנשים ולחלצם ממוות בטוח".[49] לורד שקלטון, בנו של החוקר, הגדיר את ג'ויס (יחד עם מקינטוש וריצ'רדס) כ"אחד מאלה היוצאים מן הסיפור (של קבוצת ים רוס) כגיבורים".
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Bickel, Lennard: Shackleton's Forgotten Men Random House, London, 2000 ISBN 0-7126-6807-1
- Fisher, M and J: Shackleton (biography) James Barrie Books, London, 1957
- Huxley, Elspeth: Scott of the Antarctic Weidenfeld and Nicolson, London, 1977 ISBN 0-297-77433-6
- Roland Huntford: Shackleton (biography) Hodder & Stoughton, London, 1985 ISBN 0-340-25007-0
- Beau Riffenburgh: Nimrod Bloomsbury Publishing, London, 2004 ISBN 0-7475-7253-4
- Scott, Robert Falcon:The Voyage of the Discovery Smith, Elder & Co, London, 1905
- Ernest Shackleton: South Century Limited edition, ed. Peter King, London, 1991 ISBN 0-7126-3927-6
- Kelly Tyler-Lewis: The Lost Men Bloomsbury Publishing, London, 2007 ISBN 978-0-7475-7972-4
- Edward Adrian Wilson: Diary of the Discovery Expedition Blandford Press, London, 1975 ISBN 0-7137-0431-4
- |title=Trans-Antarctic Expedition 1914-17: SY Aurora and the Ross Sea Party|url=http://www.south-pole.com/p000098a.htm%7Cpublisher(הקישור אינו פעיל)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Cool Antarctica, pictures of Antarctica, information and travel guide at www.coolantarctica.com (History and Ships of the Antarctic)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Tyler-Lewis, Kelly: The Lost Men Bloomsbury Publishing, London, 2007 ISBN 978-0-7475-7972-4טיילר-לואיס מציינת את גילו כ-41 בשנת 1916 וכ-64 ב-1939, ומכאן עולה שנולד ב-1875. עם זאת, היא מציינת את גילו כ-29 בשנת 1901, כך שייתכן ששנת הולדתו מוקדמת יותר. טיילר-לאוס, עמ' 56 ועמ' 262
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 55, 57
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 57-56
- ^ טיילר לואיס, עמ' 57-55
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 57-55
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 57-55
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 57-55
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 260
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 260
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 53-52
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 23-22
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 69
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 215-214
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 67
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 68; עמ' 74-69
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 83; עמ' 92
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 83; 92
- ^ טיילר לואיס, עמ' 105-104
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 148
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 146
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 148
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 159-158
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 163
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 171
- ^ טיילר-לואיס עמ' 193-190
- ^ http://www.south-pole.com
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 237
- ^ קים היקוק, Shackleton, The Antarctic Challenge"' National Geographic" עמ' 102
- ^ אלפרד לנסינג, תרגום: מרינה גרוסלרנר, ידיעות אחרונות 2001 "אנדיורנס", עמ' 14-10
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 249
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 253
- ^ טיילר-לואיס, 255-254
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 256
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 258-257
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 257
- ^ יצא לאור בהוצאת דאקוורת'ס, לונדון 1929
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 259
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 263
- ^ האנטפורד, עמ' 194
- ^ האנטפורד, עמ' 450
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 28
- ^ האנטפורד, עמ' 234
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 49
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 259
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 257
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 260
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 262
- ^ מצוטט על ידי טיילר-לואיס, עמ' 260
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 260