בית עבודה

אין לבלבל ערך זה עם הערך "מחנה עבודה".

אין לבלבל ערך זה עם הערך "בית מלאכה".

בית עבודה (באנגלית: Workhouse; בוולשית: Tloty‏^[1]) או בית עניים (בעיקר באירלנד) היה מוסד ממשלתי שמטרתו הייתה לספק מגורים ותעסוקה לאלו שלא היו מסוגלים לפרנס את עצמם כלכלית. בית העבודה המוקדם ביותר שתואר היה מ-1631, על גבי מסמך שנכתב על ידי ראש עיריית אבינגדון-און-תמזה (אנ'), שדיווח כי "הקמנו עם הרובע שלנו בית עבודה בשביל להקים מוסד שבו אנשים עניים יוכלו לעבוד".^[2] בעוד שבצורתו המקורית בתי העבודה נועדו לספק מענה לצרכיהם של העניים, מטרתם של בתי העבודה, בעיקר בתקופת התקופה הוויקטוריאנית, היה להרתיע ולהעניש עניים ולא לשקמם.

מקורם של בתי העבודה ניתן לייחס לאמנת קיימברידג' 1388 (אנ'), שניסה לטפל במחסור בעבודה בעקבות מגפת המוות השחור שהתפשטה באנגליה, על ידי הגבלת תנועת העובדים, אשר גרם למדינה לתמוך בעניים. עם זאת, לאחר סיום מלחמות נפוליאון ב-1815, בשל המעבר לטכנולוגיה וייצור יבול רע על ידי חקלאים, הייתה אבטלה המונית באנגליה. בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-19, נודע כי ביצוע ובנייה של בתי העבודה היה כמעט בלתי אפשרי לביצוע, מפני שאנשי המעמדות הגבוהים ומשפחת המלוכה הבריטית סירבו לתת חלק מכספם לבניית בתי העבודה.

תיקון חוק העניים 1834 (אנ') ניסה להפוך את המגמה הכלכלית, בכך שהוא הרתיע ממתן ההקלה לכל מי שסירב להיכנס לבית עבודה. מספר רשויות שעסקו בניהול בתי העבודה קיוו להפעיל אותם ברווח על ידי ניצול עבודת הכפייה של אסיריהם. רובם הועסקו במשימות כמו שבירת אבנים, ריסוק עצמות לייצור דשן או לחיתוך עץ אלון באמצעות מנסרה. מאז חיקוק חוק העניים של 1834, התנאים בבתי העבודה הוחמרו וגרמו לקושי בחייהם של העניים שגרו בבתי העבודה. לפי תומאס מלתוס, הסיבה לכישלון בבתי העבודה נעוצה בכך שקצב גידול האוכלוסין באנגליה היה גבוה יותר מאשר קצב גידול המשאבים. בהתאם לכך, בתי העבודה נהפכו ממוסד שיקומי למוסד שמטרתו ענישה והרתעה ואף הטלת מום בעניים על מנת שלא יקימו משפחות. מחקר שנערך בשנת 2019 הראה שמדיניות זו לא הועילה ואף הזיקה בכך שהגדילה את כמות העניים. כמו כן, נטען כי מדיניות זו יצרה סבל רב לחינם.^[3]

ככל שהמאה ה-19 התקדמה, בתי העבודה נהפכו יותר ויותר לבתי אבות, שבה הכילו יותר אנשים עשירים מוחלשים וחולים בעלי כושר עבודה מאשר עניים. ב-1929, הועברה בפרלמנט הבריטי חקיקה המאפשרת לרשויות המקומיות להשתלט על בתי העבודה, ולהפוך אותם לבתי חולים עירוניים. אף על פי שבתי העבודה בוטלו רשמית על ידי אותה חקיקה ב-1930, רוב בתי העבודה, המשיכו לעבוד תחת הכינוי החדש שלהם, כמוסדות הסיוע הציבורי, בשליטת הרשויות המקומיות. בתי העבודה הפסיקו לפעול רק לאחר ביטול חוק העניים על ידי חקיקת חוק הסיוע הלאומי 1948 (אנ').

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודת כפייה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Crompton, Frank (1997). Workhouse Children: Infant and Child Paupers Under the Worcestershire Poor Law, 1780–1871. Sutton Publishing. ISBN 978-0-7509-1429-1.
Downing, J. (1725). An Account of Several Work-houses for Employing and Maintaining the Poor. Joseph Downing. OL 22843166M.
Higginbotham, Peter (2007). Workhouses of the Midlands. The History Press. ISBN 978-0-7524-4488-8.
Higginbotham, Peter (2008). The Workhouse Cookbook. The History Press. ISBN 978-0-7524-4730-8.
Rogers, Joseph (1889). Reminiscences of a Workhouse Medical Officer. T. F. Unwin.
Nightingale, Florence (1867). Workhouse nursing . Macmillan and Co.
Twining, Louisa (1858). Workhouses and women's work . Longman, Brown, Green, Longmans and Roberts.