ג'וזפה פינלי
 | |
| לידה |
21 באוקטובר 1928 מילאנו, ממלכת איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
15 בדצמבר 1969 (בגיל 41) מילאנו, איטליה |
| מדינה |
איטליה, ממלכת איטליה |
| מקום קבורה |
Cimitero di Turigliano |
| בן או בת זוג |
Licia Pinelli |
  | |
ג'וזפה "פינו" פינלי (באיטלקית: Giuseppe "Pino" Pinelli ; 21 באוקטובר 1928, מילאנו - 16 בדצמבר 1969, מילאנו) היה פועל רכבת ואנרכיסט איטלקי, שנהרג במהלך חקירה על ידי משטרת איטליה ב-1969. פינלי היה חבר בחוג האנרכיסטי המילאנזי "Ponte della Ghisolfa" (בעברית: "גשר גיסולפה"), בנוסף היה מזכיר הסניף האיטלקי של הצלב השחור האנרכיסטי. בעיני רבים, מותו נגרם על ידי חוקרי המשטרה.
סיפור מותו היווה השראה למחזהו של חתן פרס נובל דאריו פו, "מותו המקרי של אנרכיסט" (שתורגם לעברית תחת השם: חקירה חוזרת בעניין מותו של אנרכיסט מפוקפק)[1][2]. יוצר הסרטים האיטלקי מרקו טוליו ג'ורדנה בחן את האירועים שהביאו למותו של פינלי ולמותו של קלברזי, מפקח משטרה שהיה מעורב בפרשה, בסרטו שיצא בשנת 2012 "פיאצה פונטנה: הקשר האיטלקי" (Romanzo di una strage).[3]
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'וזפה פינלי נולד ב-1928 במילאנו לאלפרדו פינלי ורוזה מלאקרנה. הוא גדל ברובע הדרומי העתיק של העיר, "טיצ'ינזה" (באיטלקית: Ticinese), בסמוך לשער טיצ'ינזה הנודע. לאחר סיום בית הספר היסודי, נאלץ לעזוב את הלימודים ולהתחיל לעבוד, תחילה כנער שליחויות ולאחר מכן כמחסנאי. סקרנותו המולדת לידע, גרמה לו להמשיך וללמוד בצורה אוטודידקטית.
בשנים 1945-1944, תקופת ההתנגדות הפרטיזנית האיטלקית לכוחות הנאצים והפשיסטים של "הרפובליקה של סאלו" בצפון איטליה, שימש פינלי הצעיר כנער שליחויות של הבריגדות הפרטיזניות האנרכיסטיות, "גדודי ברוצי ומלטסטה" (באיטלקית: Brigate Bruzzi e Malatesta). עם סיום המלחמה, המשיך בפעילות בתנועה האנרכיסטית במילאנו.
ב-1954 החל לעבוד כמכונאי בתחנת הרכבת. שנה לאחר מכן נשא את לליצ'יה רונייני, אותה הכיר בלימודי ערב של אספרנטו, לזוג נולדו שתי בנות - סילביה וקלאודיה.
ב-1963 הצטרף לתנועת אנרכיסטים צעירים בשם "צעירים ליברטריאנים" (באיטלקית: "Gioventù Libertaria"), התנועה מנתה כ-20 חברים וזכתה לפרסום ב-1962 כשארבעה מחבריה חטפו את סגן הקונסול הספרדי במילאנו, איסו אליאס, במטרה ללחוץ על הרשויות בספרד תחת שלטונו של פרנקו, להמיר גזר דין מוות שנגזר על פעיל אנרכיסטי קטלוני בשם חורחה קוניל ווליס (בספרדית: Jorge Conill Valls) בעונש מאסר, מטרה אותה הצליחו להגשים בזכות ההד התקשורתי שנלווה לפרשה[4]. בגיל 35, היה פינלי המבוגר שבחבורה, אך דבר זה לא היווה בעיה בעיקר בשל אישיותו העליזה והנמרצת.
שנתיים לאחר מכן, ב-1965, ולאחר עשור בו לא היה לאנרכיסטים מקום מפגש משלהם, היה בין המייסדים של מקום מפגש כזה ברחוב מורילו במילאנו (באיטלקית: Viale Murillo) שנקרא "חוג סאקו וונצטי". שם נפגשו אנרכיסטים צעירים מכל רחבי אירופה. האנרכיסטים אולצו לעזוב את המקום באמצעות פינוי בכוח, ועברו למקום חדש בפיאצלה לוגאנו 31 (באיטלקית: Piazzale Lugano), בפאתי רובע מעמד הפועלים "בוביזה" בצפון העיר, מטרים ספורים מגשר גיסולפה (Ponte Della Ghisolfa), שם הקימו ב-1 במאי 1968 מועדון אנרכיסטי בשם "החוג האנרכיסטי של גשר גיסולפה".
באותה עת, נשבו רוחות מהפכניות מצרפת והגיעו למילאנו. פינלי עזר לתפעל את המועדון והיה מהמארגנים של סדרת הרצאות ערב ומעגלי שיח בין הפעילים. בנוסף, פעל למען החייאת איגוד העובדים האנרכו-סינדיקליסטי האיטלקי "Unione Sindacale Italiana" (בעברית: "איחוד הסינדיקליסטים האיטלקי") ודאג לפתיחתו של סניף איגוד זה בשטח המועדון.
חוגים אנרכיסטים חדשים נפתחו בכמה תיכונים ומפעלים במילאנו. ספרים ופמפלטים הופצו. האנרכיסטים של מילאנו החלו לחוש כי ישנו צורך במועדון אנרכיסטי נוסף בעיר. וזה הוקם, הפעם בחלקה הדרומי של העיר ברחוב סקלדאסולה, ברובע הדרומי בו גדל - רובע טיצ'ינזה.
1969 הייתה שנת שיא של המאבק המעמדי באיטליה מאז לידתה של הרפובליקה. שביתות, השתלטות על מפעלים והפגנות אפיינו יותר מכל את המחצית השנייה של השנה. בפרט עלתה מידת השתתפותן של קבוצות שמאל חוץ פרלמנטריות בעלות אידאולוגיות מהפכניות באירועים השונים.
ב-25 באפריל, אירעו שני פיצוצים במרכז הירידים ובתחנת הרכבת המרכזית של מילאנו. החשד נפל באופן מיידי על החוגים האנרכיסטים וכמה מהפעילים הובאו למעצר. באוגוסט של אותה שנה אירע פיצוץ נוסף ברכבת שיוחס גם הוא לאנרכיסטים. לאחר מסע מעצרים נוסף, פינלי וכמה חברים החליטו להקים סניף מקומי של "הצלב השחור האנרכיסטי" והוא היה למזכירו. אנשי הארגון היו מחויבים ככל שיכלו להפגין סולידריות עם אסירים פוליטיים אנרכיסטים, לעזור להם ולהפיץ עלוני מידע על סיבות מאסרם. פינלי עצמו זומן באופן קבוע לתחנת המשטרה בתואנות שונות ומשונות, במטרה להפר את שלוות חייו. האדם שעסק בעניינו פעמים רבות, היה מפקח משטרה צעיר, כבן 32, בשם לואיג'י קלברזי.
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-12 בדצמבר 1969 בשעה 4:37 בצהריים, אירע פיצוץ במתחם סניף "הבנק האגררי הלאומי" של איטליה בכיכר פונטנה במילאנו. האירוע, שנודע מאוחר יותר בשם "טבח כיכר פונטנה", גרם למותם של 17 בני אדם ולפציעתם של 88 אחרים. שלוש שעות לאחר האירוע, הגיע לואיג'י קלברזי למועדון ברחוב סקלדאסולה וביקש מפינלי ומכמה אנרכיסטים נוספים להגיע עמו לתחנת המשטרה. פינלי הסכים מיד, עלה על האופנוע שלו ונסע אחריו אל התחנה. שם פגש ברבים מהאנרכיסטים של מילאנו, סך הכל המשטרה עצרה 84 חשודים אנרכיסטים עד אותו לילה.
תוך 48 שעות, פרק הזמן המקסימלי שאפשר החוק האיטלקי באותם ימים להחזיק באדם מבלי להביאו בפני שופט, השתחררו מרבית החשודים ומעטים הובאו בפני שופט, נעצרו והועברו לבית הסוהר של סן ויטורה. פינלי היה עצור בתחנת המשטרה מעל 48 שעות, וחקירתו נמשכה באופן רצוף על ידי דוקטור אנטונינו אלגרה, ראש הלשכה המדינית של משטרת מילאנו, המפקח לואיג'י קלברזי ועוד שלושה שוטרים זוטרים בלשכה המדינית של המשטרה. ואז, בסביבות חצות הליל, במה שהיה ל-16 בדצמבר 1969, גופו של פינלי נראה נופל מחדר חקירות בקומה הרביעית של תחנת המשטרה ופוגע בקרקע. הוא נלקח לבית החולים, אך הגיע לשם ללא רוח חיים והועבר לקבורה בקרארה.
במסיבת עיתונאים שכונסה בבוקר שלמחרת על ידי מפקד משטרת מילאנו מרצ'לו גווידה, פשיסט מוצהר שהיה מפקד בית הסוהר לאסירים פוליטיים באי ונטוטנה בתקופת שלטונו של בניטו מוסוליני, ובה לקחו חלק גם אלגרה וקלברזי, נאמר כי מותו של פינלי היה מקרה של התאבדות. אלגרה טען כי "פתאום פינלי עשה את דרכו אל החלון, אשר היה פתוח כדי לקרר את החדר, ונפל אל החלל"[5]. הסיבה להתאבדותו, כפי שהוצגה במסיבת העיתונאים, יוחסה לעובדה שהאליבי של פינלי למועד הפיצוץ התברר ככוזב. בהמשך חזרה בה המשטרה מטענה זו כשנודע שהאליבי של פינלי היה מוצק לחלוטין[6].
בחודש הראשון שלאחר מותו, האנרכיסטים וארגוני השמאל החוץ-פרלמנטרי האשימו את המשטרה, ובפרט את המפקח לואיג'י קלברזי ברציחתו. המדינה והמשטרה, לעומת זאת, המשיכו להתעקש כי פינלי הוא זה שביצע את הטבח בכיכר פונטנה והתאבד מכיוון שהבין כי החבל מתהדק סביב צווארו. סימני שאלה רבים החלו לעלות בנוגע לסיפור ההתאבדות שסיפקה המשטרה. חדר החקירות בו נחקר פינלי לפני נפילתו היה חדר בינוני מרוהט במספר שולחנות כתיבה וארונות, בזמן החקירה היו בו שישה אנשים, בחינה של מיקום הריהוט והאנשים מטילה ספק רב באפשרות של פינלי להתפרץ אל עבר החלון ולקפוץ ממנו.
בנוסף עלו תהיות בנוגע לסיבה שהחלון בחדר החקירות היה פתוח, שכן היה זה לילה של חודש דצמבר, חורף במילאנו. יתר על כן, בנפילתו גלש לאורך המרזבים של הבניין ונחבט בהם לפני שהגיע לקרקע, דבר שהעיד על כך שלא קיבל שום תנופה בעת יציאתו מהחלון, כפי שהיה צפוי כתוצאה קפיצה. נוסף, הוא לא הזיז את ידיו כדי להגן על ראשו הנחבט, דבר שהעלה את החשד כי היה מחוסר הכרה בעת נפילתו. מה שהיה ברור באותה העת מעל לכל ספק הוא, שפינלי הוחזק במעצר שלא כחוק, שכן המשיך להיחקר באופן רצוף מבלי להביאו בפני שופט מעבר לזמן שהיה כתוב בחוק.
חקירה ראשונית אודות נסיבות מותו הסתיימה בלא כלום. ב-24 ביוני 1971 הגישה אלמנתו של פינלי ערעור, דבר שהוביל לפתיחתה של חקירה נוספת, בראשה הועמד השופט ג'ררדו ד'אמברוזיו. פסק הדין של חקירת נסיבות מותו פורסם באוקטובר 1975, וקבע כי מותו לא היה בשל התאבדות או רצח, אלא כתוצאה מאיבוד שווי המשקל של ג'וזפה, כשכל החוקרים שלו זוכו מכל אשמה. בנוסף, קיבל ד'אמברוזיו את עדותם של החוקרים שטענו כי המפקח לואיג'י קלברזי לא היה נוכח בחדר בעת הנפילה. העד היחיד שלא מטעם המשטרה, האנרכיסט פסקוואלה ווליטוטי, שנכח גם הוא בתחנת המשטרה באותו הזמן, והוחזק בחדר הסמוך, הצהיר בשבועה כי ההפך הוא הנכון, וכי קלברזי היה דווקא נוכח בחדר בעת נפילתו של פינלי[7]. ראש הלשכה המדינית של מטה המשטרה במילאנו, אנטונינו אלגרה, טען בדו"ח הראשוני ב-16 בדצמבר, כי קלברזי היה נוכח בחדר כאשר פינלי נפל. אך לאחר מכן שינה את גרסתו וטען כי קלברזי היה במשרדו בעת הנפילה[8].
שמו של פינלי טוהר מאז מההאשמות באחריות לטבח בכיכר פונטנה, ובמקומו הואשמו שלושה פעילים מקרב התנועה הנאו-פשיסטית "סדר חדש" (Ordine Nuovo) שנעצרו ב-1972, אך משפטם נגמר בזיכוים המוחלט.
ב-2001, הורשעו שלושה פעילים אחרים מקבוצה זו במעשה הטבח, אך שלוש שנים לאחר מכן, גם הם זוכו. כך מעולם לא נמצאו ולא הורשעו אשמים במעשה. עם זאת, פעיל נאו-פשיסטי בשם קרלו דיג'יליו הודה בפני המשטרה על מעורבותו בהכנת הפיגוע, אך בשל תרומת המידע לא הועמד לדין.
באמצע שנות ה-90 טען דיג'יליו כי קיבל מסר סודי מפעיל נאו-פשיסטי אחר בשם דלפו זורצי, ובו הודה בפניו כי הוא זה שהניח באופן אישי את אותה פצצה בבנק בכיכר פונטנה. זורצי, שעבר ליפן ב-1974, קיבל אזרחות יפנית שמעניקה לו חסינות ומונעת את הסגרתו לידי הרשויות באיטליה.
ההתנקשות בקלברזי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הטענה כי קלברזי לא נכח בעת נפילתו של פינלי לא התקבלה כלל על ידי חוגי השמאל והחוגים האנרכיסטיים, בעיניהם הוטלה עליו האחריות הישירה והאשמה המרכזית במותו של פינלי. בשנים שלאחר הרצח קלברזי היה יעד לקמפיין נרחב נגדו. מאות פעילים ואינטלקטואלים איטלקים (ביניהם המשורר ובמאי הקולנוע נלו ריזי (Nelo Risi), התסריטאי ובמאי הקולנוע אליו פטרי (Elio Petri) וחתן פרס נובל דריו פו, שכתב מחזה בהשראת סיפורו של פינלי) חתמו על מכתב פומבי שדרש להעמיד את קלברזי לדין.
ב- 17 במאי 1972 בשעה 9:15 בבוקר, כאשר קלברזי התקרב אל מכוניתו בדרכו לעבודה נורו לעברו שתי יריות אקדח והוא נהרג. ב-1988, לאונרדו מרינו, מי שהיה איש תנועת שמאל רדיקלי חוץ פרלמנטרית בשם "מאבק מתמיד" (Lotta Continua), טען כי מצפונו לא הניח לו להותיר את רצח השוטר קלברזי כתעלומה בלתי פתורה, וטען כי היה הנהג של מכונית המילוט של רוצחי קלברזי, עוד הוסיף כי מי שלקח איתו חלק בביצוע הרצח היה אובידיו בומפרסי, גם הוא איש "לוטה קונטינואה" ומי שהיו אחראים על תכנונו היו אדריאנו סופרי וג'ורג'ו פייטרוסטפני, מנהיגי התנועה.
סופרי הואשם על ידו כמי שנתן את הפקודה לביצוע הרצח בשם הארגון. ארבעתם הועמדו לדין והורשעו. מרינו נידון ל-11 שנות מאסר בעוון היותו נהג רכב המילוט, בומפרסי, פייטרוסטפני וסופרי נידונו ל-22 שנות מאסר כל אחד. כדי להימנע ממאסר, ברח פייטרוסטפני מאיטליה והפך לפליט בצרפת. סופרי טען כי כל עדותו של מרינו באשר למעורבותו ברצח היא שקר וכי מעולם לא נתן את ההוראה לרצוח את קלברזי, על אף שביקר אותו קשות מעל דפי ביטאון התנועה.
סופרי הגיש שלושה ערעורים על העונש, אך כולם נדחו על ידי בית המשפט[9]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ המחזה "חקירה חוזרת בעניין מותו המוזר של אנרכיסט מפוקפק", בתיאטרון "הבימה"
- ^ ביקורת על המחזה "חקירה חוזרת בעניין מותו המוזר של אנרכיסט מפוקפק"
- ^ פיאצה פונטנה: הקשר האיטלקי באתר פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה
- ^ חטיפתו של סגן הקונסול הספרדי איסו אליאס (באיטלקית)
- ^ [1](באיטלקית)
- ^ [2](באיטלקית)
- ^ עדותו של פסקוואלה ווליטוטי(באיטלקית)
- ^ Paolo Cucchiarelli, Il segreto di Piazza Fontana, Ponte alle Grazie, Milano, 2009
- ^ זה הפיצוי שלנו אלון אלטרס, 19 באפריל 2002, nrg