דאריו פו

דאריו פו
Dario Fo
לידה	24 במרץ 1926; סנגיאנו, איטליה
פטירה	13 באוקטובר 2016 (בגיל 90); איטליה
שם לידה	Dario Luigi Angelo Fo
מדינה	איטליה
לאום	איטלקים
מקום קבורה	בית הקברות הגדול במילאנו
מקום לימודים	אקדמיית בררה
שפות היצירה	איטלקית
סוגה	קומדיה
יצירות בולטות	Archangels Don't Play Pinball, Trumpets and Raspberries, Elizabeth: Almost by Chance a Woman, The Pope and the Witch, Can't Pay? Won't Pay!, Mistero Buffo, Accidental Death of an Anarchist, The Two-Headed Anomaly
תקופת הפעילות	1950–2016 (כ־66 שנים)
בן או בת זוג	Franca Rame (24 ביוני 1954–29 במאי 2013)
צאצאים	Jacopo Fo
פרסים והוקרה	פרס נובל לספרות (1997); פרס סונינג (1981); דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה החופשית של בריסל (2001); אזרחות כבוד של פלרמו; מסדר גבריאלה מיסטרל ;
	www.dariofo.it
חתימה

פו עם אשתו פרנקה ראים ובנם ג'קופו

דאריו פו (באיטלקית: Dario Fo;‏ 24 במרץ 1926 – 13 באוקטובר 2016) היה מחזאי, סאטיריקן, במאי תיאטרון ושחקן איטלקי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1997.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

פו נולד בעיירה סאנגיאנו, בנפת וארז במחוז לומברדיה, ליד החוף המזרחי של אגם מאג'ורה. הוא היה ילד בכור, אחיו הצעיר פולביו יהפוך למנהל תיאטרון, אחותם הצעירה ביאנקה פו גארמבואה, הייתה סופרת. אמם, פינה רוטה פו, הייתה ממשפחת איכרים ואביהם, פליצ'ה, היה מנהל תחנה בשירות הרכבת הממלכתי האיטלקי, והמשפחה עברה לעיתים קרובות לאורך הגבול השווייצרי כאשר הוא הועבר לתפקידים חדשים.

ב-1942 עבר פו למילאנו כדי ללמוד באקדמיה של בררה. עם זאת, בעקבות מלחמת העולם השנייה פרש מלימודיו. בגיל 16, פו היה חלק מהדור האחרון של חיילים שגויסו על ידי הצבא הפשיסטי של הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית של מוסוליני. שנים מאוחר יותר, כשנשאל על שירותו, פו הסביר כי הוא בחר בתחילה לאמץ פרופיל נמוך מכיוון שמשפחתו הייתה פעילה בהתנגדות האנטי-פשיסטית. פו עזר בסתר לאביו להבריח פליטים וחיילי בעלות הברית לשווייץ על ידי הסוואתם לאיכרים לומברדים. כמו כן, אביו סייע להבריח מדענים יהודים לשווייץ הנייטרלית. כשהתקרב סוף המלחמה, הצטרף פו לחטיבה נגד מטוסים של הצי, תוך שהוא צפה להיות משוחחר משירות, עקב מחסור בתחמושת. הוא טעה ובמקום זאת נשלח למחנה במונזה שאליו הגיע בניטו מוסוליני עצמו. פו ערק במהרה בעזרת מסמכים כוזבים ונדד זמן מה לפני שהצטרף לגדוד צנחנים. לאחר מכן הוא נטש גם אותם, והחל בחיפוש לא מוצלח נוסף אחר חברי תנועת ההתנגדות, שבמהלכו הוא ישן באזורים הכפריים.

לאחר המלחמה חזר פו לאקדמיית בררה, ונרשם גם לימודי אדריכלות בפוליטקניקו די מילאנו. הוא החל בכתיבת עבודת תזה על אדריכלות רומית, אך בהיותו מאוכזב מהעבודה הלא יצירתית והזולה המצופה מאדריכלים לאחר המלחמה, עזב את לימודיו לפני בחינות הגמר שלו. לאחר שחווה התמוטטות עצבים; רופא אמר לו להשקיע זמן במה שגורם לו שמחה. הוא החל לצייר והשתלב בתנועת פיקולי תיאטרי (תיאטראות קטנים), שבה החל להציג מונולוגים מאולתרים. הוא סיפר שהשפעותיו האמנותיות בתחילת דרכו כוללו את ביולקו, ברכט, צ'כוב, דה פיליפו, גראמשי, מאיקובסקי, מולייר, שו וסטרהלר.

בשנת 1950, פו החל לעבוד עם הבמאי פרנקו פרנטי, ביצירת תסכיתי ותוכניות בידור ברדיו, שיתוף פעולה שנמשך עד 1954. בסוף שנת 1951, לאחר שצבר ניסיון עם פרנטי, הזמינה תחנת הרדיו הלאומית האיטלקית RAI את פו לבצע סדרה קומדית בכל שבת בערב. פו יצר 18 מונולוגים של אגדות למבוגרים שהותאמו מסיפורי תנ"ך וסיפורים היסטוריים.

ב-1953, פו היה שותף, יחד עם פרנקו פרנטי ואחרים, בייסוד להקת רביו בשם "הסטנדאפיסטים". הם כתבו, ביימו ועיצבו יחד את התפאורות והתלבושות למופעים. בשנים הראשונות הללו, פו הושפע מהמסורת האיטלקית של השחקן-הסופר, בדיוק כמו אטורה פטרוליני. פו פגשה את פרנקה ראמה, בת למשפחה תיאטרלית. הם התארסו, ונישאו ב-24 ביוני 1954. נולד להם בן, ג'אקופו (נולד ב-31 במרץ 1955), שיהפוך גם הוא לסופר.

פו ומשפחתו עברו לרומא, שם קיווה להשיג עבודה כתסריטאי בקולנוע. הם גרו בשכנות לרוברטו רוסליני ואינגריד ברגמן. פו עבד בהפקות תיאטרון וב-1956, כתב ושיחק יחד עם אשתו בסרט של קרלו ליזני, קומדיה בהשפעת ז'אק טאטי, באסטר קיטון וצ'רלי צ'פלין. בסרט, פו מגלם שוער בית מלון מבולבל במילאנו הנאו-קפיטליסטית של גורדי שחקים וטכנולוגיה מודרנית. בהמשך השתתף בסרטים נוספים.

בשנת 1958 חזרו בני הזוג למילאנו כאשר, לאשתו הוצעה תפקיד בתיאטרון ארלצ'ינו והוא כתב מחזות לתיאטרון. בשנת 1959 מחזה שכתב הוצג לראשונה מחוץ לאיטליה - ביוגוסלביה, פולין, הולנד, שוודיה וספרד. הצלחות נוספות יבואו בעקבותיו.

ב-1962 כתב וביים פו תוכנית בידור לטלוויזיה עבור RAI (חברת השידור הציבורית הלאומית של איטליה)^[1]. פו השתמש בתוכנית כדי לתת לאיטלקים הצצה לסוג טלוויזיה הדומה לתיאטרון. התוכנית כללה שירים סאטיריים ומערכונים המתארים את חייהם של מעמד הפועלים. עם זאת, הוא צונזר לעיתים קרובות. מערכון אחד הציג דודה שמנה שבאה לבקר את אחיינה במקום עבודתו (מפעל לשימורים), רק כדי ליפול למכונה ולצאת כבשר טחון, שאותו שמר האחיין בארון בבית ולעיתים קרובות הציג בפני חברים.המערכון הוביל לתלונות של יצרני בשר משומר ותעשיינים בכלל. למרות זאת, התוכנית הוכיחה את עצמה כפופולרית, ומשכה מיליוני צופים. הפרק השמיני של התוכנית - שהתייחס לתנאים המסוכנים איתם מתמודדים עובדים באתרי בנייה - הוביל למחלוקת עם מפיקי התוכנית, וגרם לפו ואשתו להפסיק את התוכנית. RAI טענה כי לא תשדר את המערכון מכיוון שהוא יביא לתסיסה בקרב פועלי הבניין במדינה.

La signora è da buttare ("להשליך את הגברת החוצה") היה המחזה האחרון שפו העלה בתיאטרון האיטלקי הממסדי. הוא הועלה ב-1967, והכיל התייחסויות אקטואליות למלחמת וייטנאם, לי הארווי אוסוולד ולרצח ג'ון קנדי. המחזה היה ביקורת על הקפיטליזם האמריקאי וממשלת ארצות הברית תמנע מאוחר יותר בעקביות את כניסתו למדינ עד שנת 1986.

בהשראת אירועי מאי 1968 בצרפת, פו ואשתו נטשו את התיאטרון הממלכתי הרשמי באיטליה והקימו את Associazione Nuova Scena, קולקטיב תיאטרון שביל חסות מהמפלגה הקומוניסטית האיטלקית. אך לאחר שהעביר ביקורת על מנגנון המפלגה היא הפסיקה את התמיכה בו. בשנת 1970, פו אשתו ייסדו את קבוצת התיאטרון השלישית שלהם, Collettivo Teatrale "La Comune" עם המוזיקאי פאולו סיארצ'י והמנהלת נאני ריקורדי. הם פעלו מבית מלאכה נטוש בפרבר פועלים של מילאנו במשך שלוש שנים, הסבו אותו למרכז קהילתי והפיקו מחזות המבוססים על אימפרוביזציה בנושאים עכשוויים^[1].

בהדרגה, עובדו מחזות נוספים שלו לאנגלית והוצגו ברחבי ארצות הברית. את "זוג פתוח" (Coppia Aperta / The Open Couple) כתב פו עם זוגתו ב-1982. המחזה הועלה מיד בתיאטרון פיסטול היוקרתי בסטוקהולם והפך להצגה מצליחה. שנה לאחר מכן, העלו פו ורמה את המחזה במילנו, שם הגבילה הצנזורה את ההצגה לגיל 18 ומעלה, החלטה שהתבטלה בהמשך לאור מחאת הקהל והתקשורת. מאז, ממשיך המחזה - כמו מחזות רבים אחרים של השניים, לעלות ברחבי העולם.

בנוסף להיותו מחזאי פורה, במאי ושחקן, היה פו גם מעצב במה ותלבושות ולעיתים אף כתב את המוזיקה למחזותיו.

הצגת מחזותיו בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים רבים מחזותיו של פו הועלו בישראל, בין היתר:

"מותו המקרי של אנרכיסט" (1981) - מחזה המבוסס על מותו המסתורי של האנרכיסט האיטלקי ג'וזפה פינלי^[2]. ההצגה הועלתה ב"הבימה" בבימויו של מיקי גורביץ' ובתרגומו של ניסים אלוני, בשם "חקירה חוזרת בעניין מותו המוזר של אנרכיסט מפוקפק".
"מיטה מטבח, מיטה מטבח" (1982) - הצגת יחיד שהיא טרגדיה קומית שפו כתב יחד עם אשתו, עלתה בכיכובה של דינה דורון בתרגום עדה בן-נחום, ובבימוי אילן אלדד^[3]. ההצגה עלתה כ-350 פעמים במשך שנתיים^[4].
"צריך פיאט בחיים" (1985) - מחזה סאטירי על חטיפה בדיונית של נשיא חברת פיאט, בהשראת פרשת רציחתו של הפוליטיקאי אלדו מורו, שעלה בתיאטרון באר שבע בתרגום יונתן דובוסרסקי ובימוי רוג'ר סמית^[5].
"מיסטרו בופו" (1986) - עיבוד של הצגת יחיד של פו, שביים פרנסואה אבו סאלם בתיאטרון אל-חכוואתי, בכיכובו של יוסף אבו ורדה, שאת התפאורה עיצבה פראנסין גספאר^[6].
"זוג פתוח" (1986) - עלתה בתיאטרון בית ליסין בתרגום יהונתן גפן, בבימוי של יוסי אלפי בכיכובם של יונה אליאן-קשת וששון גבאי ועלתה כ-400 פעמים^[7].
"ניסים ונפלאות בקופסאות שימורים" (1986) - עלתה ב"הבימה" בתרגום של נסים אלוני ובבימוי של רוברט ווקר.
"משם לפו" (1990) - שתי מערכונים שכתב דריו במקור לאשתו, בוצעו כהצגת יחיד על ידי ליאורה רבלין^[8].
"רוק אריות" (2002) - עלתה בפסטיבל עכו בבימויו של מייסרה מסרי ובביצועו של איברהים מיעארי^[9].
"הנמר" ("The Tale of a Tiger") (1994) - הצגת היחיד בכיכובו של רמי ברוך, שזכתה בפרס הראשון בפסטיבל תיאטרונטו. ברוך ממשיך להעלות את החזה ברציפות מאז^[10].
"זוג פתוח" (2015) - עלתה בתיאטרון חיפה בבימוי של נורמן עיסא^[11].

בשנת 1993 הגיע דאריו פו לישראל וביים את "הספר מסביליה" עבור האופרה הישראלית החדשה^[12].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'וזפה פינלי

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא דאריו פו בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של דאריו פו (באיטלקית)
דאריו פו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
דאריו פו, באתר "הבמה"
דאריו פו, באתר פרס נובל (באנגלית)
דאריו פו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
סאטירה חדשה באיטליה מציגה: המוח של פוטין בגופו של ברלוסקוני, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2003
רויטרס, דריו פו על מסלול תצוגות האופנה, באתר הארץ, 9 בינואר 2007
יאיר אשכנזי, מת המחזאי והבמאי זוכה פרס נובל דריו פו, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2016

דאריו פו, ברשת החברתית Goodreads

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ¹ ² א. ניר, "פום־פום, מי שם? המשטרה", על המשמר, 15 ביולי 1973
^ "מותו המקרי של אנרכיסט בתיאטרון קומונה, מעריב, 7 בפברואר 1971
^ דינה דורון בהצגת יחיד, דבר, 27 בינואר 1982
^ חגיגה בין מיטה ומטבח, מעריב, 16 בפברואר 1984
^ מנחם פרי, קודם יורים, חדשות, 21 באוקטובר 1985
אליקים ירון, בידור מצויין, מעריב, 20 באוקטובר 1985
^ שוש אביגל, מספר הסיפורים, כותרת ראשית, 1 בינואר 1986
^ נרי ליבנה, הקריירה הקטנה והמטריפה של יוסי אלפי, כותרת ראשית, 5 באוגוסט 1987
^ שוש אביגל, ליאורה מספיקה, לא צריך את דריו, חדשות, 30 בינואר 1990
^ פסטיבל הצגות יחיד בערבית ייפתח בשבת בעכו, באתר הארץ, 25 ביולי 2002
^ יאיר אשכנזי, 42 שנה באותו התפקיד: מאחורי ההצגות הוותיקות בישראל, באתר הארץ, 1 במאי 2017
^ מיכאל הנדלזלץ, "זוג פתוח": מוזר ומיותר, באתר הארץ, 22 ביוני 2015
^ אמיר מנדל, קלסי / חד כתער, חדשות, 31 במאי 1993
צבי גורן הספר מסוויליה – לא פּוֹ ולא שם, באתר "הבמה", 15 במרץ 2010

[עלהמשמר-1] ¹ ² א. ניר, "פום־פום, מי שם? המשטרה", על המשמר, 15 ביולי 1973

[2] "מותו המקרי של אנרכיסט בתיאטרון קומונה, מעריב, 7 בפברואר 1971

[3] דינה דורון בהצגת יחיד, דבר, 27 בינואר 1982

[4] חגיגה בין מיטה ומטבח, מעריב, 16 בפברואר 1984

[5] מנחם פרי, קודם יורים, חדשות, 21 באוקטובר 1985
אליקים ירון, בידור מצויין, מעריב, 20 באוקטובר 1985

[6] שוש אביגל, מספר הסיפורים, כותרת ראשית, 1 בינואר 1986

[7] נרי ליבנה, הקריירה הקטנה והמטריפה של יוסי אלפי, כותרת ראשית, 5 באוגוסט 1987

[8] שוש אביגל, ליאורה מספיקה, לא צריך את דריו, חדשות, 30 בינואר 1990

[9] פסטיבל הצגות יחיד בערבית ייפתח בשבת בעכו, באתר הארץ, 25 ביולי 2002

[10] יאיר אשכנזי, 42 שנה באותו התפקיד: מאחורי ההצגות הוותיקות בישראל, באתר הארץ, 1 במאי 2017

[11] מיכאל הנדלזלץ, "זוג פתוח": מוזר ומיותר, באתר הארץ, 22 ביוני 2015

[12] אמיר מנדל, קלסי / חד כתער, חדשות, 31 במאי 1993
צבי גורן הספר מסוויליה – לא פּוֹ ולא שם, באתר "הבמה", 15 במרץ 2010

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

זוכי פרס נובל לספרות
1901–1925	פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גרי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925)
1926–1950	דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950)
1951–1975	לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגווי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יוהנסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975)
1976–2000	בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000)
2001 ואילך	נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021)