לדלג לתוכן

גמלי שלמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןגמלי שלמה
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: פרוקי-רגליים
מחלקה: חרקים
תת־מחלקה: תיקאים
סדרה: גמלי שלמה
שם מדעי
Mantodea
בורמייסטר, 1838

גְּמַלֵּי-שְׁלֹמֹה (שם מדעי: Mantodea) הם סדרה של חרקים בעלי גלגול חסר וגוף ארוך וצר, המרכיבה יחד עם התיקנאים את העל-סדרה Dictyoptera בתת-מחלקת התיקאים. ראשם בעל שתי עיניים גדולות, מחושים ארוכים ובעל יכולת תנועה טובה. רגליהם הקדמיות גדולות ומשמשות לאחיזת הטרף ותפיסתו.

החרק נקרא על שם הדמיון לגמל שמשווים לו החזה הקדמי הארוך, הנראה כצוואר ארוך, יחד עם הראש הקטן, העשוי לנוע לצדדים. רגליו של החרק, במצבן הרגיל, סמוכות לגוף, ונראות כפרושות בתפילה, ומשום כך נקרא על שם שלמה המלך, עליו מסופר שפרש את כפיו בתפילה לשמיים.[1] מסיבה זו נקרא גם בשם "הַצַּלְיָן" (בארמית: צַלֵּי = התפלל[2]). בדומה לכך, באנגלית, נקרא החרק "Praying Mantis", כלומר: "הנביא המתפלל". בערבית הוא נקרא "جَمَلُ اليَهُود" (תעתיק מדויק: ג'מל אל-יהוד; מילולית: גמל היהודים) או "فرس النبي" (פַֿרַס א-(ל)נבי; מילולית: "סוס הנביא"), בהונגרית הוא נקרא "Imádkozó sáska" ובהולנדית "Bidsprinkhaan" ("חרגול מתפלל").

מראה ותזונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גמל שלמה בעל צבעי הסוואה

לחרק זה יש פרצוף השונה מפרצופם של שאר החרקים. על ראשו הקטן מתנוסס זוג מחושים חוטיים ארוכים. לחזהו הקדמי מחוברות שתי רגלי טרף ארוכות, הזקופות כלפי מעלה. דרך פעולתן של רגליים אלו דומה לאולר שלאורך ידיתו עוברות שתי שורות שיניים, ולהבו מסתיים בקוץ חד. הידית במקרה הזה היא קולית הרגל, בעוד הלהב הוא השוק. חרק הקרב אל גמל-שלמה נלכד במהירות הבזק בין הקוליות והשוק ונמחץ בין שיני הקולית. לאחר מכן הוא נאכל אט-אט. בתום הסעודה הזאת נותרות לפליטה כנפיו של החרק הנטרף. הטרף העיקרי של גמלי שלמה הם חגבים, תיקנים, זבובים וגם דבורים.

עונת ההזדווגות של גמל שלמה מתחילה באביב. בחלק מהמקרים טורפת הנקבה את הזכר בעת ההזדווגות. מחקרים הוכיחו שדבר זה אינו מפסיק את פעולת ההזדווגות, כיוון שהעצבים המפקחים על פעולה זו מצויים אצל הזכר בקצה האחורי של בטנו, והנקבה, הגדולה הרבה יותר מהזכר, מתחילה תמיד לטרוף אותו מראשו. יתרה מכך, מוחו של הזכר מעכב את פעולת שחרור הזרע. הסרת הראש מביאה גם להסרת העיכוב ובכך מגדילה את הסיכוי להפריה מוצלחת.

הנקבה המופרית מפרישה מפתח המין שלה ריר דביק על ענף או על עצם קשיח אחר, מקציפה אותו ומטילה לתוכו כ-200 ביצים. הקצף הרירי נקרש ומגן על הביצים. לאחר כחודש בוקעות מהביצים נימפות בהירות, הדומות לבוגרים, אלא שאין להן כנפיים. החזקות שבהן עשויות לטרוף את היותר חלשות. גלגולן נמשך מהאביב עד הסתיו או מהקיץ עד האביב הבא.

סוסת-שד משובצת

בישראל המין הנפוץ ביותר הוא גמל שלמה ירוק (Sphodromantis viridis). הוא מצוי על עצים ושיחים ולעיתים גם בין עשבים. צבעו הירוק מסייע לו להיעלם מעין רואים וללכוד חרקים, שאינם מבחינים בו בתוך סביבתו. בנוסף על גמל שלמה ירוק מצויים בישראל עוד כ-20 מינים של גמלי שלמה. במאי 2024 החליטה האקדמיה ללשון העברית על שמות לכל המינים.[3] להלן חלק מהם (כולל בסוגריים שמם העממי הקודם):

במדבר מצויים כמה מינים חסרי כנפיים של גמל שלמה, הרודפים אחרי טרפם על הקרקע, וצבעם כצבע הקרקע שעליה הם חיים:

  • אצן מדברי ("גמל שלמה רץ", Rivetina baetica) - נפוץ בקיץ, ברוב חלקי ארץ ישראל.
  • מדברן שחור-כתם ("גמל שלמה מדברי מצוי", Eremiaphila brunneri) - קצר ורחב, צבעו בהיר ועל רגליו טבעות כהות, חסר יכולת תעופה. נפוץ באזור ים המלח ומדבר יהודה.
  • עצבני עלום ("גמל שלמה עצבני", Holaptilon pusillulum) - קטן ורוטט, צבעו כהה. נפוץ מתחת לאבנים בקיץ, במרכז ובדרום.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ספר מלכים א', פרק ח', פסוק כ"ב ופסוק נ"ד
  2. ^ מילון ארמי עברי, באתר הדף היומי
  3. ^ שמות גמלי־שלמה באתר האקדמיה ללשון העברית.