שלמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שלמה
Dore Solomon Proverbs.png
שלמה המלך עם התוכניות לבניית בית המקדש, מתוך איקונוסטאזיס מתחילת המאה ה-18.
מדינה ממלכת ישראל המאוחדת
תאריך לידה 982 לפנה"ס
מקום לידה ירושלים
תאריך פטירה 930 לפנה"ס (בגיל 52 בערך)
מקום פטירה ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה עיר דוד
בת-זוג 700 נשים, ובהן בת פרעה ונעמה העמונית. בנוסף, 300 פילגשים.
שושלת בית דוד
תואר מלך ממלכת ישראל המאוחדת
כינוי ידידיה, קהלת
אב דוד
אם בת שבע
צאצאים

רבים ובהם:

יורש העצר רחבעם
מלך ממלכת ישראל המאוחדת ה-3
תקופת כהונה 970 לפנה"ס930 לפנה"ס (כ־40 שנים)
הקודם דוד
הבא רחבעם בממלכת יהודה
ירבעם בן נבט בממלכת ישראל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

על פי התנ"ך, שְׁלֹמֹה היה מלכהּ השלישי והאחרון של ממלכת ישראל המאוחדת, אחרי אביו דוד וקודמו שאול. הוא בנה את בית המקדש הראשון בירושלים ונחשב לחכם מכל האדם. נקרא יְדִידְיָהּ על ידי נתן הנביא[1], איתיאל לפי פרשנות פרק ל במשלי, וקֹהֶלֶת. לפי הפרשנות המסורתית לספרי קהלת ומשלי ולמגילת שיר השירים הם נכתבו על ידי חזקיהו המלך וסיעתו מדבריו של שלמה[2]. שלמה היה בנם השני של דוד ובת שבע. סיפור מלכותו מופיע בהרחבה בספר מלכים א פרקים א-יא, ובדברי הימים ב, פרקים א-ט.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שבנם הראשון שלדוד ובת שבע מת מיד לאחר לידתו, נולד להם בן נוסף, שלמה, עליו כתוב שה' אהבו. למרות שלא היה בכור לאביו ואפילו לא לאמו, נשבע דוד לבת שבע ששלמה ימלוך אחריו. נקרא כנראה על שם סב-סבו של דוד, שלמון.

הכתרתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר מלכים א' פרק א' מסופר על שלהי מלכותו של דוד. דוד ככל הנראה לא הכריז עדיין על כוונתו ששלמה ירש אותו, ואדוניהו, בנו הרביעי של דוד, ראה את עצמו כמועמד הטבעי לרשת את המלוכה, לאחר מותם של אמנון ואבשלום הגדולים ממנו. אדוניה נתמך על ידי יואב בן צרויה והכהונה הוותיקה (אביתר הכהן). שלמה, לעומת זאת, נתמך על ידי משמר המלך (הכרתי והפלתי) הכהונה העירונית (צדוק הכהן) ונתן הנביא.

אדוניה תכנן זבח מפואר – כנראה טקס הכתרה, כנהוג בעולם העתיק - והזמין אליו את תומכיו ואחיו, כשהוא נמנע להזמין את שלמה ותומכיו. נתן הנביא שלח את בת שבע אל המלך דוד, וזו נכנסה אל חדרו של דוד, טענה כי נשבע בשם אלוהים שהמלוכה תובטח לבנה, לשלמה והביעה את תמיהתה על קיום הכתרתו של אדוניה ואת חששה לחייה ולחיי שלמה. במהלך דבריה נכנס נתן הנביא לחדר גם הוא וחיזק את דבריה.

דוד הורה על משיחתו של שלמה למלך. לצורך משיחתו הוזעק משמר המלך אשר ליווה את שלמה אל מעיין הגיחון, שם משח אותו צדוק הכהן למלך. עם היוודע דבר המשיחה התפזרו משתתפי טקס הכתרתו של אדוניה בבהלה, ואילו אדוניה נאחז בקרנות המזבח מפחד שיירצח. לאחר ששלמה הבטיח לאדוניה כי לא יפגע בו במידה ויהיה נאמן, שב אדוניה לביתו.

על פי מדרש סדר עולם היה שלמה בן שתים עשרה שנים כשהומלך[3] (למרות שבתנ"ך נכתב כי שלמה הוליד את בנו רחבעם שנה לפני שהיה למלך, אז לפי מדרש סדר עולם שלמה הוליד את רחבעם בגיל אחת עשרה).

צוואת דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צוואת דוד

לפני מותו כתב דוד בצוואתו את הוראותיו לשלמה למען השגת ממלכה מצליחה: הקמת בית המקדש, שמירת מצוות ה', וכן נקמה ביואב בן צרויה, שר הצבא, ובשמעי בן גרא, שיידה אבנים על דוד בבורחו מפני אבשלום, וגמילת חסד עם בני ברזילי הגלעדי, שעזר בעודו בורח.

משפט שלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משפט שלמה

בספר מלכים א', פרק ג' מתואר השלב האחרון בביסוס מלכותו של שלמה, לאחר שסילק את מתנגדיו. שלמה העלה זבח חגיגי בגבעון, ובלילה נגלה אליו אלוהים בחלום והציע להעניק לו כמשאלתו. שלמה ביקש חוכמה שתסייע לו להנהיג את העם ולשמש כשופטו: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין בֵּין-טוֹב לְרָע" (פסוק ט'), ונענה על ידי אלוהים: "הִנֵּה עָשִׂיתִי, כִּדְבָרֶיךָ; הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ" (שם, י"ב). לאחר מכן עלה שלמה לירושלים ושם נערך משפט שתי הזונות. סיפור המשפט מתואר בפסוקים ט"ז-כ"ח:

"אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ, וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת: בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד, וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי, וַתֵּלֶד גַּם הָאִשָּׁה הַזֹּאת; וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו, אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם-אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת. וַיָּמָת בֶּן הָאִשָּׁה הַזֹּאת, לָיְלָה, אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו. וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי, וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ; וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי. וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי, וְהִנֵּה מֵת; וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת: לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת; וְזֹאת אֹמֶרֶת: לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי; וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: זֹאת אֹמֶרֶת, זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: קְחוּ לִי חָרֶב; וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם, וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי, תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ; וְזֹאת אֹמֶרֶת: גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ; הִיא אִמּוֹ. וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ, כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט."

– ספר מלכים א', פרק ג', פסוקים ט"ז-כ"ח

על-פי המסופר, שלמה התבקש להכריע בדין בין שתי נשים זונות אשר גרו יחדיו. שתיהן ילדו תינוק בהפרש של שלושה ימים זו מזו, ואחד התינוקות נפטר. האישה שנותרה עם התינוק המת, תבעה את התינוק החי מחברתה, בטענה שזו החליפה בין התינוקות בלילה בזמן שהאישה הראשונה ישנה. האישה השנייה הכחישה את ההאשמה. שתי הנשים טענו לאמהוּת על התינוק הנותר בחיים.

שלמה הקשיב לעדויות והגיע להחלטה. הוא פקד להביא בפניו חרב, וציווה לגזור את התינוק לשניים ולתת חצי ממנו לכל אישה. כששמעה אמו האמיתית של התינוק את פסק הדין המזעזע, העדיפה לוותר ולמסור את התינוק לחברתה ובלבד שלא יהרגוהו, ואילו השנייה קראה: "גם לי גם לך לא יהיה – גזוֹרוּ!". בתגובה, הכריז שלמה על פסק הדין האמיתי, ומסר את התינוק לידי מי שהתגלתה כאמו האמיתית, שבתגובתה ביטאה חמלה לילד ונכונות לוותר על ההחזקה בו כדי לשמור על חייו.

המשפט התפרסם בקרב העם כולו כעדות לחוכמתו המופלאה של שלמה, ושלמה זכה לאהדת העם ולהערצתו.

ביסוס שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת מלכותו פעל שלמה במהירות להבטחת שלטונו. הוא המית את אדוניה, לאחר שזה ביקש מבת שבע את ידה של אבישג השונמית, פילגש דוד, לעצמו - פעולה שמצביעה במובהק על חוסר נאמנות לשלטון. את אביתר הכהן, שתמך באדוניה, הוא הגלה מירושלים לעירו ענתות, ואת יואב בן צרויה הרג. את שמעי בן גרא השביע שלמה שלא יעזוב את ירושלים, והזהירו שאם יעזוב את העיר יומת - וכאשר יצא שמעי לגת הרג אותו שלמה.

שלמה ירש מאביו דוד ממלכה גדולה, והצליח לשמור על מרבית שטחה, למעט ארם דמשק, שמרדה בו והצליחה להשתחרר משלטונו. הוא גם הוסיף לממלכה את ממלכת חמת ואת תדמור ששכנה במדבר, כנראה כפיצוי עצמי לאובדן דמשק ודרך המסחר שעברה בה. על פי אותו מקור, ימי מלכותו של שלמה התאפיינו בשלום ובשלווה: "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע – כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (מלכים א' ה', ה)

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלמה יצר מערכות מסועפות של קשרי מסחר עם ארצות אחרות, בהן חלק מארצות מזרח אפריקה, אופיר, ממלכת שבא וצור (מלכים א פרקים ה ו-י). הוא כרת ברית עם מלך מצרים, ואף נשא את בתו לאישה, וכן עם חירם מלך צור.

שלמה ומלכת שבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור מפורסם מספר על מפגשם של שלמה ושל מלכת שבא מאתיופיה:

"וּמַלְכַּת שְׁבָא שֹׁמַעַת אֶת שֵׁמַע שְׁלֹמֹה לְשֵׁם ה', וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ בְּחִידוֹת. וַתָּבֹא יְרוּשָׁלְַמָה בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה וַתָּבֹא אֶל שְׁלֹמֹה וַתְּדַבֵּר אֵלָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבָהּ. וַיַּגֶּד לָהּ שְׁלֹמֹה אֶת כָּל דְּבָרֶיהָ, לֹא הָיָה דָּבָר נֶעְלָם מִן הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ. וַתֵּרֶא מַלְכַּת שְׁבָא אֵת כָּל חָכְמַת שְׁלֹמֹה וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה, וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָיו וּמַלְבֻּשֵׁיהֶם וּמַשְׁקָיו וְעֹלָתוֹ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית ה', וְלֹא הָיָה בָהּ עוֹד רוּחַ. וַתֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ: אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי עַל דְּבָרֶיךָ וְעַל חָכְמָתֶךָ, וְלֹא הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים עַד אֲשֶׁר בָּאתִי, וַתִּרְאֶינָה עֵינַי וְהִנֵּה לֹא הֻגַּד לִי הַחֵצִי. הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב אֶל הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי. אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד הַשֹּׁמְעִים אֶת חָכְמָתֶךָ... וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה... וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה נָתַן לְמַלְכַּת שְׁבָא אֶת כָּל חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן לָהּ כְּיַד הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַתֵּפֶן וַתֵּלֶךְ לְאַרְצָהּ הִיא וַעֲבָדֶיהָ."

– מלכים א', פרק י', א-יג

יחד עם מלכת שבא, נחשב שלמה בשני חלקי אתיופיה כאבי האומה, ועד היום תרבותה של ארץ זו משופעת באזכורים של סיפור זה. יהודי אתיופיה (קהילת ביתא ישראל) אחזו במסורת זו, וכן במסורת שמשום כך הארץ כולה התנהלה על פי "דת ישראל" עד שהועברו לנצרות בזמנו של עזנה, קיסר אקסום במאה ה-4.

נשות שלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסופר בספר מלכים, היו לשלמה שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים. נישואי שלמה עם אחת מהם, בת פרעה, המוזכרת במקרא מספר פעמים, היו נישואים בדיני פילגש. על פי הכברה נגסט היה נשוי גם למלכת שבא שממנה נולד מנליק - אבי השושלת שממנה יצא היילה סלאסי מלך אתיופיה.

בזקנתו נשיו של שלמה היטו את לבבו להקים במות לעבודת אליליהם בירושלים. על פי המסופר הוא הקים לכולן במות בהר הזיתים, וזו אחת הסיבות לכך שנקרעה ממלכת ישראל בימי בנו רחבעם. על פי חוק המלך בספר דברים י"ז, אחד האיסורים הוא איסור ריבוי נשים. ככתוב: יז וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים . על הקשר בין החוק בדברים לסיפור במלכים עמדו חז"ל : כתיב, לא ירבה לו נשים , אמר שלמה אני ארבה ולא אסור, וכתיב 'ויהי לעת זקנתו נשיו הטו את לבבו'. וכתיב 'ולא ירבה לו סוסים' ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב, וכתיב 'ותצא מרכבה ממצרים. (בבלי, סנהדרין כ"א, ע"ב).

בסוף ימיו שלמה הקים מקדשים סביב ירושלים לאלילי הארצות שאתם התקשר ביחסים מדיניים דרך נישואיו עם בנות מלכי הארצות הללו. התנ"ך מבקר את שלמה על התנהגותו זו, ומייחס לה את ירידת הממלכה מגדולתה והתפלגותה לאחר מותו של שלמה, כאשר בנו רחבעם המשיך למלוך בממלכת יהודה בלבד.

בית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית המקדש הראשון

בעת שמלך שלמה בישראל פיתח את הארץ בבנייה. מפעלו החשוב ביותר היה בניית בית המקדש הראשון בירושלים, שבנייתו החלה בשנה הרביעית למלכותו ונמשכה 7 שנים. כדי לממן את תנופת הבנייה בירושלים הוטלו מסים כבדים על הארצות הכבושות ועל בני ישראל. גם נקבע מס עובד שקבע חובה לעבוד חודש בשנה בשירות המלך. מס העובד והמסים הגבוהים שהוטלו עוררו תרעומת רבה בקרב השבטים ובייחוד בשבט אפרים, והדבר עורר לבסוף מרד גלוי שנכשל.

המקדש היה חלק ממכלול של בניינים שבהם נכללו גם בית יער הלבנון, אולם העמודים, אולם המשפט וארמון המלך. לצורך בניית המקדש כרת שלמה ברית עם חירם מלך צור, שסיפק לו אומנים, בנאים מומחים וארזים מלבנון. נוסף לכך שלח שלמה גם אנשים משלו לכרות עצים ביערות הלבנון ולחצוב אבנים.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו של שלמה מתואר בסוף פרק י"א. שלמה מת לאחר 40 שנות מלוכה ונקבר לצד אבותיו בעיר דוד שבירושלים. ירש אותו בנו רחבעם. התנ"ך מזכיר ששלמה היה מלך ממלכת ישראל המאוחדת האחרון ואחריו נחלקה הממלכה. כבר לקראת סוף ימיו נקרעה הממלכה בגלל אויבים שונים, כגון ירבעם בן נבט למטה שבט אפרים. הממלכה התחלקה לשניים, ממלכת ישראל, שם מלך ירבעם וממלכת יהודה, שם מלך רחבעם, והממלכות לעולם לא אוחדו שוב.

דמותו של שלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חכמת שלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של שלמה על בול "מועדים לשמחה ה'תשכ"א" משנת 1960 בעיצובו של א. קלדרון. "הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ. וגַם אֲשֶׁר לֹא-שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם-עֹשֶׁר גַּם-כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל-יָמֶיךָ."[4]
על פי המסופר בתנ"ך, שלמה היה האיש החכם ביותר. בהקשר לכך נקשר משפט שלמה
שלמה ומלכת שבא, ג'ובאני דמין, המאה ה-19
שלמה המלך בעת חנוכת בית המקדש הראשון, ציור מעשה ידי ג'יימס טיסו, 1902 לערך

לפי המקרא, שלמה נחשב לחכם מכל אדם. לפי מקורות אחרים ידע שבעים שפות. על פי המסופר שם, באו לחזות בחכמתו מכל העמים, כדוגמת מלכת שבא. דוגמה לחוכמתו מובאת בסיפור משפט שלמה:

וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה, וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד, וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם. וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב.

מלכים א', ה', ט'-י"א

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת היהודית מייחסת לשלמה שלושה מספרי התנ"ך:

  • ספר משלי, המכיל פתגמים וחכמת חיים, ובפתיח שלו נכתב: "משלי שלמה בן דוד מלך ישראל". ע"פ מסורת זו, אגור בן יקה ולמואל מלך משא, המחברים המוזכרים במקרא לשני פרקי משלי האחרונים, לא היו אנשים בפני עצמם אלא שמות עט של שלמה.
  • מגילת קהלת, מגילת פילוסופיה והגות, על פי הפתיחה: "אני קהלת בן דוד מלך בירושלים". גם כאן, רואה המסורת בשם "קהלת" שם עט לשלמה.
  • שיר השירים, מגילת אהבה (חז"ל מתייחסים אליה כמשל לאהבה בין כנסת ישראל לה'), על פי פסוק הפתיחה: "שיר השירים אשר לשלמה..." ופסוקים נוספים בספר בהם מוזכר שלמה (ג',ט'-י"א; ח', י"א-י"ג).

המילה "לשלמה" מופיעה בכותרתם של שני מזמורים בספר תהילים (ע"ב וקכ"ז), ועל כן יש המייחסים לו את כתיבת שני המזמורים הללו.

כינוייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלשה שמות נקראו לו: ידידיה קהלת ושלמה. רבי יהושע בן לוי אמר: שבעה; אגור, בן יקה, למואל, איתיאל. אמר רבי שמואל בר נחמני: עיקר אוותינניה (=אותנטי) שלהם שלשה: ידידיה קהלת ושלמה. מודה רבי שמואל ברבי נחמן באילין ארבעתיה, אלא שנתכנה בהם והוצרכו להידרש. אגור - שאגר דברי תורה. יקה - שהקיא דברי תורה, כספל הזה שהוא מתמלא בין שעתו ומתפנה בין שעתו.

לאחר לידתו, קרא דוד את שמו שלמה, וה' כינה אותו ידידיה: וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה'.

ספר קהלת חתום בידי "קהלת בן דוד, מלך בירושלים". הפרשנות המסורתית מזהה אותו עם שלמה - שאכן היה בנו של דוד שמלך בירושלים, אם כי ניתן גם לפרש שבן דוד אינו בנו ממש, אלא אחד מצאצאיו (ואם כן, הכינוי תואם לכל מלכי ירושלים בתקופת המקרא, שהיו כולם מבית דוד). טעם כינוי זה, על פי חז"ל, הוא "על שום שהקהיל קהילות ברבים".

בסוף ספר משלי, שנכתב על ידי שלמה המלך, מובאות אמרות מפי אנשים שונים, שלא נזכרים במקום אחר במקרא: אגור בן יקה, למואל מלך משא ואיתיאל. הדעות חלוקות האם אלו כינויים נוספים לשלמה, או דמויות אחרות.

שלמה בראי הארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארכאולוגיה מקראית#הממלכה המאוחדת

טרם התגלתה ראיה ארכאולוגית לקיומו של שלמה המלך.

גודלה והיקפה של ממלכת שלמה, וכן של מפעלי הבנייה שלו אף הם שנויים במחלוקת. בהר הבית אין נערכות חפירות ארכאולוגיות, ומתחם "אורוות שלמה" שבהר יוחס, ללא ספק, לתקופה מאוחרת בהרבה (תקופת המלך הורדוס).

עד לסוף המאה ה-20 הארכאולוגים בישראל הרבו לזהות חורבות גדולות כמו תל מגידו ותל חצור עם שרידים מממלכת שלמה. ואולם, בשנות ה-90 החלו ארכאולוגים והיסטוריונים אחדים לפקפק בתיארוכם של שרידים אלו, בייחוד לאור העובדה ששרידים דומים התגלו בערים סמוכות שלא היו חלק ממלכות שלמה. ארכיאולוגים והיסטוריונים אלה, מתוקף העדר תימוכין ממקורות חיצוניים, שוללים את קיומה של ממלכה מאוחדת גדולה ומפוארת. באוקטובר 2010, משלחת ארכאולוגים בראשות ד"ר אילת מזר חשפו חומה גדולה בירושלים ומבנה ממלכתי, אשר לדברי ד"ר אילת מזר מתוארכים לתקופת שלמה המלך, ותואמים לתיאור המקראי על החומות שבנה שלמה בירושלים[5]. זיהויים אלו מצויים בלבה של מחלוקת ערה כיום בנושא הממלכה המאוחדת.

בתרבות ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתוב בתנ"ך על כך שדוד המלך אינו יכול לבנות את בית המקדש, כי "ידיו דמים מלאו", אלא שלמה בנו, מהווה את אבן היסוד של התפיסה ההומניסטית הן בדת הנוצרית, הן בתפיסות הדת היהודית באירופה המערבית, והן לאחר מכן במערב האתאיסטי.

בתקופת פינוי ימית, נושא האזורים שנתנו על ידי שלמה לחירם מלך צור, היוו נושא מרכזי בדיון סביב ההרשאה ההלכתית שחלק מהרבנים הציונים נתנו להחזרת סיני. פרופ' ישעיהו ליבוביץ הרבה להזכיר את הפסוקים הללו במסגרת הפולמוס איתו בנושא זה.

היצירות הידועות ביותר העוסקות בשלמה הן המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", ואגדות המלך שלמה מתוך ספרו של חיים נחמן ביאליק, "ויהי היום" (שעובדו לסדרת אנימציה בשם אגדות המלך שלמה).

גאורג פרידריך הנדל כתב אורטוריה "שלמה" בשנת 1748. ארנסט בלוך חיבר ב-1916 את "שלמה" לצ'לו ותזמורת.

האגדות על שלמה המלך כמדבר בשפת החיות, שמשו כשם לספרו על בעלי החיים של קונרד לורנץ "טבעת המלך שלמה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).

אגדות אלו השפיעו גם על המקובלים ועל החסידים, אשר טענו כי האר"י ורבי משה קורדוברו ידעו ולימדו את "שיחת העופות והחיות".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]