דז'ה בוקרוש בירמן

דז'ה בוקרוש בירמן
Bokros Birman Dezső
לידה	19 בנובמבר 1889; אויפשט, הונגריה
פטירה	24 בינואר 1965 (בגיל 75); בודפשט, הרפובליקה העממית ההונגרית
שם לידה	Bierman Dezső
מקום קבורה	בית הקברות פרקשרטי בבודפשט
פרסים והוקרה	פרס קושוט (1949)

דז'ה בוקרוש בירמן (בהונגרית: Bokros Birman Dezső; אויפשט, 19 בנובמבר 1889 – בודפשט, 24 בינואר 1965) היה פסל, צייר, גרפיקאי ומאייר יהודי-הונגרי; סגן נשיא איגוד האמנים. נהרג בתאונת דרכים. הוא היה סגן הנשיא של פדרציית האמנים, קרבן לתאונה. עולם הטעם והצורה שלו עוצב על ידי הפיסול המצרי, היווני, הרנסאנס ומגמות הסגנון בתקופתו. הוא היה אחד מפסלי העירום והדיוקן ההונגריים המצטיינים ביותר במחצית הראשונה של המאה העשרים.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא נולד במשפחה יהודית כבנם של שמואל בירמן, סנדלר ושל ברטה שטיאר. עבור דז'ה בוקרוש בירמן האמנות לא התחילה בבית הספר ללימודי הציור והפיסול, אלא המאבק לפרנסה חיבר אותו במהרה לעבודה מעשית בפיסול כשוליה/עוזר והוא יכול היה להירשם למכללה לאומנויות שימושיות רק ב-1907. עם ניסיונו כעוזר פסל דקורטיבי התקבל לקורס השלישי. מוריו היו לאיוש מאטראי וגזה מארוטי - פסלי מבנים ידועים של המאה ה-19 והמאה ה-20. הביקורת החריפה של אימרה סימאי אילצה אותו לעזוב את בית הספר בשנת 1910, כי לפעמים הוא לא רצה להכיר בפער שבין חלום למציאות, הוא התקשה לגשר על הפער בין החופש האמנות י ולבין העבודות לפרנסה ולכן נאלץ לסגור במהירה את בית מלאכה שלו לפיסול דקורטיבי.

בוקרוש בירמן נסע לפריז בשנת 1911. הוא התגורר שם תוך מחסור כלכלי גדול, בילה חודשים בחקר המוזיאונים וחי מהזמנות של עבודות קטנות, תוך יצירת בובות משעווה וזיוף רישומי ואן-גוך (עליהם כתב בעצמו בספר זיכרונותיו). הוא לא שכח את תחרות הפיסול מונקאצ'י בבודפשט. תוכניתו - יצירה בעירום - גרמה לתדהימה ולזעזוע כללי בתערוכת 1914. תוך שהוא מתעלם מהביקורות המגנות הוא נסע לרוסקיצה כדי לרכוש ניסיון בגילוף שיש.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא תחילה נשלח לחזית הרוסית בשנת 1915 ובהמשך לחזית האיטלקית. למשך תקופה קצרה הוצב במשרדי העיתונות הצבאית. שם, בנוסף לעבודותיו לצבא, ביצע לעיתים קרובות רישומי פסלים ועסק גם ביצירות בדוגמנות. הוא פגש במהלך המלחמה את ארפאד סנש (שלזינגר) ההונגרי-יהודי, לימים צייר צרפתי. בסתיו 1918 נערכה בבודפשט תערוכת האוספים הראשונה שלו במסגרת KÉVE - "איגוד האמנים ההונגריים באמנות יפה והיישומית". המטה התרבותי של הרפובליקה הסובייטית ההונגרית זיהה את כישרונו והעניק לו מלגה של 4,000 כתרים. אך לאחר נפילת הרפובליקה, ציפו לו רדיפות כ"חביב הרפובליקה הסובייטית" בשל זכייתו במלגה זו. בשנת 1920 היגר לפריז ואחר כך לברלין. הוא שקע בלימוד ניתוח האמנות העתיקה - בעיקר האמנות הפלסטית.

בין השנים 1926 – 1932 התגורר בצ'כוסלובקיה, בעיקר בדרום סלובקיה שהייתה תחת שלטון הונגרי עד 1920, אך לעיתים קרובות ביקר בהונגריה עם יצירותיו. לדוגמה, בשנת 1927 ערך את הופעת הבכורה שלו עם הוגו שרייבר בגלריה טמאש, אך הוא ביקר גם ברומניה וביוגוסלביה, שם התוודע לפיסולו של איוון משטרוביץ', הפסל והבנאי הקרואטי בעל השם העולמי.

משנת 1932 התגורר שוב בבודפשט, שם הקשר היומיומי שלו עם אמנים אחרים הפך כמעט לחבל הצלה עבורו. הזדהותו וחמלתו עם העניים, עם הנחשלים, עם אלה שלא היו מסוגלים לייצג את עצמם בגלל מעמדם החברתי הנמוך הסיטו את התעניינותו לצד השמאלי של האמנויות היפות. הוא היה חבר בקבוצת האמנים הסוציאליסטים מאז שהוקמה והשתתף איתם בכמה תערוכות משותפות.

גם החסכים, המחסור והסבל של מלחמת העולם השנייה וההפצצות לא נחסכו ממנו. בשל יהדותו לא היה יכול לעבוד, להציג ולהתפרנס בשום מקום אלא רק באומיקה - ההתאחדות הלאומית היהודית-הונגרית לחינוך. המלחמה הסתיימה עבורו במחלה, ומשנת 1947, כהוקרה על פועלו, קיבל פנסיה סוציאלית. רוחו היצירתית התגברה לאט ככל שמצבו הגופני השתפר בהדרגה. בשנת 1947 נפתחה תערוכת האוספים שלו בבית הספר האירופי ואחר כך ב"גלריית האמנים".

בשנת 1948 הוא נסע שוב למסע לימודים לפריז ואחריו חזר לביתו (אף על פי שהיה יכול להישאר שם) והציג את עבודותיו החדשות במרכז התרבות העממית של בודפשט. הוא קיבל את "פרס הפרו ארטה" ואחר כך את פרס קושוט כהוקרה על יצירתו.

לעיתים קרובות ובשמחה רבה הציג את יצירותיו שהשתמרו בסטודיו שלו עבור חובבים מזדמנים בראשית שנות ה-50 וה-60. מותו הטרגי בתאונת חשמלית ב-24 בינואר 1965 עורר אהדה עמוקה בקרב אלה שאהבו והעריכו את עבודתו, ואלה היו רבים.

אמנותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדה ישנה (1916) (שיש, גובה 133 ס"מ) (MNG)
אישה כורעת (1921) (ארד, גובה 20 ס"מ) (בעלות פרטית)
מתחבקים (1923) (ארד, גובה 30 ס"מ) (בעלות פרטית)
לאסלו מיהאי (1923) (ארד, גובה 36 ס"מ) (מוזיאון קישצלי, בודפשט)
ראשו של אנדרה אדי (1924) (ארד, גובה 35.5 ס"מ) (MNG)
גב' סאגל (1927) (ארד, גובה 30 ס"מ) (בעלות פרטית)
דיוקן עצמי עם מגבעת (1927) (ארד, גובה 27 ס"מ) (MNG)
דון קיחוטה (1929) (ברונזה, גובה 117 ס"מ) (MNG)
בריה (1932) (ארד, גובה 44 ס"מ) (MNG)
שולטהייס באבא (פסל דיוקן) (1932) (ארד, גובה 24 ס"מ) (בעלות פרטית)
מאדאם סאנס ג'ין (1934) (ארד, גובה 33.5 ס"מ) (JPM פץ')
ברכה (1935) (ברונזה, גובה 39.5 ס"מ) (MNG)
פסל דיוקן של גב' אמרה פאן (1935) (ארד, גובה 36 ס"מ) (בעלות פרטית)
פסל דיוקן של בירו הנריק (1936) (MNG)
חופר (1941) (ארד, גובה 16 ס"מ) (MNG)
כורה מביט בשמש (1941) (ברונזה, גובה 37 ס"מ) (בעלות פרטית)
הבן הפזרן (1941) (ברונזה, גובה 34 סנטימטר) (מוזיאון המלך סנט אישטוואן, סקשפהרוואר)
טומי (פסל דיוקן) (1942) (ארד, גובה 25 ס"מ) (MNG)
מרצף באספלט (1943) (ברונזה, גובה 19.6 ס"מ) (MNG)
רות ונעמי 1944 (ברונזה, גובה 25 ס"מ) (מוזיאון סנט אישטוואן קארוי, סקשפהרוואר)
חייל נכה (1944) (ארד, גובה 27 ס"מ) (MNG)
מקהלת עמי עמק הדנובה (1946) (ארד, גובה 23.5 ס"מ) (MNG)
ג'רג' דוז'ה (1946) (ארד, גובה 40 סנטימטר) (מוזיאון סנט אישטוואן קארוי, סקשפהרוואר)
אישה עם צב (1947) (ברונזה, גובה: 25 ס"מ) (בבעלות פרטית)
פסל דיוקן של אנדרה גאשפאר (1947) (ארד, גובה 32 ס"מ) (MNG)
פסל דיוקן של בלה בוקור (1948) (ארד, גובה 32 ס"מ) (MNG)
ילד בסינר (ילד עובד) (1957) (טיח גובה 70 ס"מ) (מוזיאון המלך סנט אישטוואן, סקשפהרוואר)
מדניאנסקי (פסל מלא) 1955 (ארד, גובה 36 ס"מ) (MNG)
דייג (1955) (ארד, גובה 24 סנטימטר) (מוזיאון המלך סנט אישטוואן, סקשפהרוואר)
מדיטציה (1960) (ארד, גובה 89 סנטימטר) (מוזיאון המלך סנט אישטוואן, סקשפהרוואר)
דיוקנו של בלה בארטוק (1961) (טיח, גובה 30 סנטימטר) (מוזיאון המלך סנט אישטוואן, סקשפהרוואר)
גבר עומד (1964) (ארד, גובה 84 סנטימטר) (מוזיאון המלך סנט אישטוואן, סקשפהרוואר)