הכיבוש הצרפתי של תוניסיה
 | ||||||||||||||
| לכידת תוניס באוקטובר 1881 | ||||||||||||||
| מערכה: המרוץ לאפריקה | ||||||||||||||
| תאריכים | 28 באפריל 1881 – 23 בדצמבר 1881 (240 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | תוניסיה | |||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון צרפתי
| |||||||||||||
| ||||||||||||||
.svg){kind=small}
הכיבוש הצרפתי של תוניסיה התרחש בשני שלבים בשנת 1881: הראשון (28 באפריל – 12 במאי) כלל את הפלישה ואבטחתה של המדינה לפני חתימת הסכם הגנה, והשני (10 ביוני – 28 באוקטובר) כלל דיכוי מרד. מדינת החסות הצרפתית של תוניסיה שהוקמה התקיימה עד לעצמאותה של תוניסיה ב-20 במרץ 1956.
הקשר
[עריכת קוד מקור | עריכה]מגעים מוקדמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תוניסיה הייתה מחוז של האימפריה העות'מאנית מאז כיבוש תוניס (1574), אם כי עם אוטונומיה רבה תחת סמכותו של ביי. בשנת 1770 הפגיז בריגדיר רפליס דה ברובס את הערים ביזרטה, פורטו פארינה ומונסטיר כנקמה על מעשי פיראטיות.[1] במאה ה-19 המגעים המסחריים של תוניסיה עם אירופה היו רבים, והייתה אוכלוסייה של גולים צרפתים, איטלקים ובריטים במדינה, שיוצגה על ידי קונסוליות. צרפת גם העניקה הלוואה גדולה לתוניסיה באמצע המאה ה-19. ממשלת תוניסיה הייתה חלשה, עם מערכת מס לא יעילה שהביאה לה רק חמישית מהמס שנגבה. הכלכלה הייתה חלשה עם סדרה של בצורות וחיסול קורסיירים על ידי ציים מערביים. לבסוף, לתוניסאים הייתה שליטה מועטה על סחר החוץ, שכן הסכמים ישנים מהמאה ה-16 עם מעצמות אירופה הגבילו את המיסים הנגבים ל-3%. כתוצאה מכך, התעשייה הקטנה שלה נהרסה על ידי יבוא, במיוחד בתחום הטקסטיל.
תחרות קולוניאלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות מלחמת צרפת–פרוסיה בשנים 1870–1871, היוקרה הבינלאומית של צרפת נפגעה קשות, וגם איטליה וגם בריטניה ניסו לחזק את השפעתן בתוניסיה. הנציג האיטלקי נכשל בגלל סרבול, אבל הנציג הבריטי סר ריצ'רד ווד הצליח יותר. על מנת להגביל את ההשפעה הצרפתית, השיג ווד את השבתה של תוניסיה כמחוז של האימפריה העות'מאנית ב-1871, אם כי גם האוטונומיה של האזור הובטחה.[2] בריטניה המשיכה לנסות להשפיע באמצעות מיזמים מסחריים, אך אלה לא הצליחו.[2] היו גם סכסוכים שונים על השליטה בתוניסיה בין צרפת, בריטניה ואיטליה.
הצרפתים רצו להשתלט על תוניסיה, ששכנה על יד המושבה הקיימת שלהם, אלג'יריה, ולדכא את ההשפעה האיטלקית והבריטית שם. בקונגרס ברלין ב-1878, נקבע הסדר דיפלומטי לצרפת להשתלט על תוניסיה בעוד שבריטניה השיגה את השליטה בקפריסין מידי העות'מאנים. לאחר מכן, השימוש בשטח תוניסיה כמקלט על ידי יחידות חרומייר המורדות נתן עילה להתערבות הצבאית.
הכיבוש
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
.jpg)
ב-28 באפריל 1881, 28,000 חיילים תחת הגנרל פורז'מול דה בוסטקנאר נכנסו לתוניסיה. ב-1 במאי, העיר ביזרטה נכנעה ל-8,000 חיילי ז'יל איים בראר (צר'), שהמשיך לאחר מכן לתוניס.
בראר נכנס לתוניס בין ה-3 במאי ל-6 במאי 1881. היה ברשותו את אמנת בארדו להקמת מדינת חסות על תוניסיה, שזה עתה הועברה אליו על ידי ממשלת צרפת. ב-11 במאי, ברארט, הקונסול הכללי תאודור רוסטן והגנרל פייר לאון מאורו, מלווים במלווה חמוש, הציגו את ההסכם למוחמד השלישי אס-סאדיק (סאדוק ביי), ביי של תוניס בין השנים 1859 ו-1881, שהתגורר בקסאר סעיד. מופתע, ביקש סאדוק ביי מספר שעות הרהור, ומיד אסף את הקבינט שלו. כמה מחבריו התעקשו שהביי יימלט לכיוון קירואן כדי לארגן התנגדות, אך סאדוק ביי החליט לקבל את מדינת החסות. הסכם בארדו נחתם על ידי שני הצדדים ב-12 במאי 1881.
במהרה פרץ מרד בדרום ב-10 ביוני 1881, ולאחר מכן בספקס. שש אוניות מחופות שריון נשלחו מטולון ("קולבר", "פרידלנד", "מרנגו", "טריידנט", "רוואנש", "סורוויילנטה") כדי להצטרף לספינות הצי הצרפתי במימי תוניסיה. בספקס, כבר נכחו שלוש אוניות מחופות שריון ממחלקת הלבנט (אלמה, רן בלאנש, לה גאליסונייר), יחד עם ארבע סירות תותחים. ספקס הופצצה, וב-16 ביולי העיר נכבשה לאחר לחימה קשה, עם 7 הרוגים ו-32 פצועים עבור הצרפתים. בקירואן הונחתו 32,000 איש, 6,000 סוסים ו-20,000 טון של אספקה וציוד. קירואן נלכדה ללא קרב ב-28 באוקטובר 1881.
השלכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בריטניה וגרמניה אישרו בשקט את הפלישה למדינה, בעוד שאיטליה מחתה לשווא.
תוניסיה הפכה בכך למדינת חסות צרפתית, עם סמכויות גדולות עבור הצרפתים, והנציב הצרפתי היה בו-זמנית ראש ממשלה, מפקח על הכספים של המדינה ומפקד הכוחות המזוינים שלה. בשנת 1882, פול קמבון ניצל במרץ את מעמדו כנציב, והותיר את הביי חסר אונים למעשה, ולמעשה ניהל את תוניסיה כעוד מושבה צרפתית. הצרפתים הקימו בסיס ימי חשוב בביזרטה בשנת 1898.
איטליה הגיבה במלחמה האיטלקית-עות'מאנית בשנים 1911–1912 שהובילה לכיבוש האיטלקי של לוב.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Houtsma, M Th (1993), First Encyclopaedia of Islam, 1913–1936, E.J. Brill, p. 735, ISBN 9004097961, אורכב מ-המקור ב-2014-05-02.
- ^ 1 2 Fage, JD (1975), The Cambridge history of Africa, Cambridge University Press, p. 179, ISBN 9780521228039, אורכב מ-המקור ב-2014-01-11.