הסכם האוטונומיה העיראקי–כורדי (1970)

הסכם האוטונומיה העיראקי–כורדי
اتفاق الحكم الذاتي العراقي–الكردي
Peymana Xweseriyê
	סדאם חוסיין (במרכז מימין) ומוסטפא בארזאני (במרכז משמאל) בפגישה ב-10 במרץ 1970, יום לפני החתימה על הסכם האוטונומיה
מטרה	כינון אוטונומיה פוליטית כורדית; הכרה בשפה הכורדית; הפסקת המרד הכורדי
חותמים	עיראק; כורדיסטן העיראקית
תאריך יצירה	11 במרץ 1970
תאריך ביטול	6 במרץ 1975 (חתימת הסכם אלג'יר בין עיראק לאיראן)

הסכם האוטונומיה העיראקי–כורדי (בערבית: اتفاق الحكم الذاتي العراقي–الكردي; תעתיק מדויק: אִתִּפָאק אַלְחֻכְּם אַלדָּ'אתִי אַלְעִרָאקִי–אַלְכֻּרְדִי; בכורדית: Peymana Xweseriyê 1970) שנודע גם בשם הצהרת 11 במרץ 1970 (בערבית: بيان 11 آذار 1970, תעתיק: בַּיַאן 11 אָדָ'אר 1970) היה הסכם שנחתם בין ממשלת הבעת' העיראקית לבין הנהגת המיעוט הכורדי בעיראק ב-11 במרץ 1970. ההסכם כלל הכרה בשאיפותיו של המיעוט הכורדי בעיראק לכינון אוטונומיה והבטיח לכורדים זכויות פוליטיות, תרבותיות, כלכליות וצבאיות מרחיקות לכת וחסרות תקדים בעיראק. היחסים בין המיעוט הכורדי לממשל הערבי בעיראק עברו תלאות רבות במהלך המאה ה-20, החל בתקופת ההשפעה הבריטית על הממלכה ההאשמית וכלה בתקופת המשטרים הצבאיים שלאחריה. שאיפותיו הלאומיות של המיעוט הכורדי בהנהגת מוסטפא בארזאני, יחד עם מספר אינטרסים של ממשלת הבעת', הביאו את הצדדים לחתימה על הסכם מרחיק לכת במידת הזכויות הרבה אשר הובטחה במסגרתו למיעוט הכורדי. בפועל, ההסכם לא הצליח להתקיים במידה רבה עקב חוסר אמון בין הצדדים לצד אינטרסים גלובליים.

רקע – שאיפות אוטונומיות למיעוט הכורדי בעיראק

ההיסטוריה של היחסים בין הממשל המרכזי המרכזי בבגדאד לבין המיעוט הכורדי במהלך המאה ה-20 התאפיינה באלימות ובדיכוי רב מצד השלטונות בבגדאד. בהשפעת החזון של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון, שהדגיש את רעיון ההגדרה העצמית בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, החלו להתפתח שאיפות לאומיות כורדיות בצפון עיראק, כמו גם באיראן, טורקיה וסוריה. במהלך התקופה שבה הייתה עיראק נתונה להשפעה בריטית, בין ימי שלטונו של המלך פייסל הראשון ועד להפיכה הצבאית ב-1958, השתנו יחסי השלטון והכורדים בהתאם לאינטרסים המשתנים, ואלו ידעו תקופות של שיתוף פעולה לעומת תקופות של אלימות רבה. עליית המשטרים הצבאיים ושלטון מפלגת הבעת' הביאו לעלייה בשאיפותיהם של הכורדים להגדרה עצמית, החל משנות ה-60, באופן שהגביר את המתח והאלימות בינם לבין השלטונות.^[1] מי שהוביל את התנועה הלאומית הכורדית, עוד משנות ה-40 היה מוסטפא בארזאני. בהובלתו, הקשר בין הכורדים לבין השלטונות המתחלפים היה דומה: תחילה, ניסיון לקיים משא ומתן סביב דרישות לאוטונומיה חלקית של הכורדים, ולאחר שאלו לא הצליחו החל עימות צבאי, בין השלטון המרכזי לבין כוחות הגרילה הכורדים שכונו פשמרגה ("המתייצבים בפני המוות").^[2]

ב-1968 עלתה מפלגת הבעת' העיראקית לשלטון בפעם השנייה, לאחר הפיכת חצר בשורות המפלגה, שהעלתה לכס הנשיאות את אחמד חסן אל-בכר. הרטוריקה הפאן-ערבית שאפיינה את הבעת' בתקופת שלטונה המוקדמת(1963–1968), התחלפה בכזו המתמקדת בזהות הפנים-עיראקית, שיכולה הייתה להכיל את המיעוט הכורדי, כחלק מחזון האחדות העיראקית. שנותיו הראשונות של שלטון הבעת' החדש היו לדעת כורדים רבים מהשנים הטובות ביותר ביחסים שבין המיעוט הכורדי לבין השלטונות הערביים בעיראק.^[2] בשלב זה, הצליחו שני הצדדים לראות במידה רבה את האינטרס המשותף שבהגעה להבנות בשאלת מתן אוטונומיה מסוימת לכורדים. בארזאני ראה באפשרות להגעה להסכם כזה עם השלטונות העיראקיים כהזדמנות להחליש את יריביו בשורות התנועה הלאומית הכורדית בעיראק, סיעת האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן בראשות המנהיגים אבראהים אחמד וג'לאל טאלבאני, שהייתה שותפה משמעותית יותר של השלטון המרכזי עד לחתימת ההסכם.

המשטר העיראקי, מצידו, ראה חשיבות בהגעה להסכם עם סיעתו של בארזאני, שכוחה הצבאי היה גדול יותר, כדי להימנע מעימות צבאי מולה, במסגרת תהליך החלשתה והכפפתה לצבא עיראק. אינטרס נוסף של שלטון הבעת' לחתום על ההסכם היה ההתקרבות בין בארזאני לבין השאה האיראני, שהסיוע שהעניקה מדינתו למרד הכורדי איפשר את הימשכותו לאורך שנים ארוכות והסבה אבדות רבות לכוחות העיראקיים. מסיבה זו העדיף שלטון הבעת' להגיע להסכמות עם הכורדים הכוללות ויתורים מסוימים, מאשר לאפשר את המשך העמקת השותופת בין איראן לבין הכורדים.^[3] משמעות רבה הייתה גם לרצון של שלטון לחזק את אחיזתו במצבורי הנפט הרווחיים שהיו מצויים בשטחי צפון עיראק, שאוכלסו בעיקר על-ידי כורדים.^[2]

תוכן ההצהרה

ב-11 במרץ 1970, נחתם הסכם בין שלטון הבעת' לבין בארזאני שכלל 15 סעיפים וזכה לכינוי "הצהרת מרץ".^[4]^[5] ההחלטה לאשר את ההסכם תוך 4 שנים נבעה מהצורך לקיים מפקד אוכלוסין בכדי לקבוע באילו מן האזורים ישנו רוב כורדי הזכאי להיכלל באוטונומיה. סעיפי ההסכם עסקו במתן זכויות לכורדים בתחומים שונים: מבחינה תרבותית, ההסכם התיר את השימוש בשפה הכורדית בבתי הספר והפך אותה לשפה הרשמית השנייה בעיראק.^[3] מבחינה כלכלית, ההסכם התחייב להעביר לכורדים חלק יחסי מרווחי הנפט שיופק באזורי האוטונומיה הכורדית. בהסכם הוזכרה גם התחייבות להשקעת משאבים לטובת פיתוח כלכלי מהיר של האזור הכורדי.^[5] מבחינה פוליטית, שלטון הבעת' הכיר בלגיטימיות של הלאום הכורדי ובהיותה של עיראק מדינה דו לאומית, המורכבת מערבים ומכורדים.^[2] השלטון גם הבטיח לשלב את הכורדים בהנהגת המדינה על-ידי מינוי סגן נשיא כורדי.^[3] מבחינה צבאית, ההסכם התיר לכורדים לשמור את הנשק הכבד שהיה בידי כוחות הפשמרגה למשך 4 שנים נוספות, עד להשלמת ביצוע ההסכם,^[5] ובתמורה, נדרשו לשלב את הפשמרגה, במסגרת יישום ההסכם, בשורות הצבא העיראקי.^[3]

סעיפי ההסכם

להלן תקציר האמור ב-15 הסעיפים שנכללו בהצהרת מרץ:^[6]

השפה הכורדית תהיה השפה הרשמית באזורים בעלי רוב כורדי בעיראק, לצד השפה הערבית, תהיה שפת ההוראה באזורים אלה ותילמד ברחבי עיראק כשפה שנייה.
הכורדים ישתתפו באופן מלא בממשלה, כולל בתפקידים בכירים ורגישים בקבינט ובצבא.
החינוך והתרבות הכורדית יתחזקו.
כל הפקידים באזורים בעלי רוב כורדי יהיו כורדים או לפחות דוברי כורדית.
הכורדים יהיו חופשיים להקים ארגוני סטודנטים, נוער, נשים ומורים משלהם.
יופרשו כספים לטובת פיתוח של כורדיסטן.
גמלאות וסיוע יינתנו למשפחות חללים כורדים ולאחרים שנפגעו מעוני, מאבטלה או ממחסור בדיור.
אזרחים כורדים וערבים יושבו למקומות מגוריהם הקודמים.
תיושם הרפורמה האגררית.
החוקה תתוקן כך שיאמר בה "העם העיראקי מורכב משני לאומים – הלאום הערבי והלאום הכורדי".
תחנת השידור וכלי הנשק הכבדים שבידי הכורדים יושבו לידי הממשלה.
אחד מסגני הנשיאים יהיה כורדי.
חוק המחוזות העיראקי יתוקן באופן שיהלום את תוכן הצהרה זו.
איחוד אזורים עם רוב כורדי כיחידה בשלטון עצמי.
העם הכורדי ייוצג ברשות המחוקקת באופן פרופורציוני לגודלו באוכלוסיית עיראק.

יישום ההסכם וקריסתו

השותפות בין בארזאני לבין שלטון בעת' הצליחה לדחוק את סיעת "האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן" בראשות אחמד וטאלאבני אל מחוץ לעמדות השפעה והביאה גם את מתנגדיו של בארזאני מתוך הקהילה הכורדית להכיר בהצלחתו, אך מאידך לוותה בקשיים וחוסר אמון כבר לאחר תקופה קצרה.^[5] השטח שהיה מיועד לזכות באוטונומיה הוגדר בצורה המפקיעה מן הכורדים אזורים עשירים בנפט שנמצאו בשטחים שבהם ישב רוב כורדי. שלטון הבעת' כלל בשטחי האוטונומיה רק מחצית מהשטחים שבהם חי רוב כורדי בעיראק, אזורים שמעבר למשאבי טבע שבהם, היו גם פוריים מאוד והניבו יבולים חקלאיים רבים שהיו יקרים מפז בעיראק המדברית ברובה.

באזורי המחלוקת ביצעה מפלגת הבעת' תהליכי שיערוב שמטרתם הייתה לחזק את הדומיננטיות של הערבים התומכים בבעת', על חשבון האוכלוסייה הכורדית ולהביא למציאות שבה רוב ערבי מיישב את האזורים ולכן ימנע את צירופם לאוטונומיה הכורדית. בשנים שלאחר חתימת ההסכם גירשו שלטונות הבעת' מאות אלפי אזרחים כורדים מביתם והחליפו אותם בבני שבטים ערביים שהובאו מדרום המדינה.^[7] בסתיו של שנת 1971 לבדו גורשו כ-40 אלף כורדים מבתיהם והוחלפו במתיישבים ערבים.^[1]

בשנים שלאחר חתימת ההסכם, נבלעו השאיפות הפוליטיות של הכורדים והבטחותיו של שלטון הבעת' בתוך מארג אינטרסים רחב בהרבה, כפי שניתן לראות לדוגמה בהסכם שחתמה עיראק עם ברית המועצות ב-1972 ולאחר מכן גם במלחמת 1973 בין מדינות ערב לישראל, אירועים שעודדו את העיראקים להלאים את משאבי הנפט בשטחים המיושבים באוכלוסייה הכורדית.^[2]

חוסר האמון גבר בקרב שני הצדדים ככל שעבר הזמן. מצד אחד היו אלו נציגי הבעת' שסירבו לעמוד בהבטחותיהם: כשדרשו הכורדים למנות את המזכיר הכללי של המפלגה הדמוקרטית הכורדיסטנית, חבּיבּ כּרים, לתפקיד סגן הנשיא, כפי שהובטח לכורדים בהסכם, דחה שלטון הבעת' את המינוי בטענה כי כרים ממוצא פרסי, על אף שהיה כורדי-פיילי (שיעי).^[6] בנוסף, סדאם חוסיין היה אחראי לשני ניסיונות חיסול של מנהיג הכורדים בארזאני בשנים 1971 ו-1972. מנגד, גם בארזאני סירב לדרישה לסגור את הגבולות עם איראן, והמשיך לשתף פעולה איתה ועם ישראל. לצד אלו גם ביקש בארזאני וקיבל סיוע במימון ובחימוש מארצות הברית לכל אורך התקופה. ב-1974 עלה שיתוף הפעולה על שרטון באופן סופי כאשר פרצה מלחמה מחודשת בין הכורדים לשלטון הבעת', שנמשכה עד שנת 1975.^[3]

החתימה על הסכם אלג'יר בין שלטון הבעת' לבין שלטונות איראן בשנת 1975 היה האירוע שסתם את הגולל באופן סופי על הסכם האוטונומיה. הסכם אלג'יר קבע את הגבולות המוסכמים בין עיראק לאיראן וכלל הסכמה הדדית על הפסקת לחימה. בפועל, אחת המשמעויות המרכזיות שנגזרו מן ההסכם הייתה הפסקת התמיכה האיראנית במרד הכורדי בעיראק ולמעשה חיסול האפשרות למימוש השאיפות הכורדיות לאוטונומיה.^[3]

הערות שוליים

^ ¹ ² John Fawcett and Victor Tanner, “The Internally Displaced People of Iraq”, The Brookings Institution, ‏October 1, 2002
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Human Rights Watch, Middle East Watch Report, Genocide in Iraq: The Anfal Campaign Against the Kurds, Human Rights Watch, (Chapter One: Ba'athis and Kurds), ‏July 1993
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Phebe Marr, The Modern History of Iraq, 3rd edition, Boulder, CO: Westview Press, 2012
^ Harris S. George, “Ethnic Conflict and the Kurds“ The Annals of the American Academy, AAPSS, no. 433 : September 1977
^ ¹ ² ³ ⁴ George S. Harris, Ethnic Conflict and the Kurds, The Annals of the American Academy of Political and Social Science 433, September 1977, עמ' 112–124‏, JSTOR 1043232
^ ¹ ² David Mcdowall, A Modern History of the Kurds, New York: IB Tauris, 2004, עמ' 327–329
^ Human Rights Watch, Middle East Watch Report, Claims in Conflict: Reversing Ethnic Cleansing in Northern Iraq, Human Rights Watch, (Chapter III: Background: Forced Displacement and Arabization of Northern Iraq), ‏August 2, 2004

[:0-1] ¹ ² John Fawcett and Victor Tanner, “The Internally Displaced People of Iraq”, The Brookings Institution, ‏October 1, 2002

[:1-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Human Rights Watch, Middle East Watch Report, Genocide in Iraq: The Anfal Campaign Against the Kurds, Human Rights Watch, (Chapter One: Ba'athis and Kurds), ‏July 1993

[:2-3] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Phebe Marr, The Modern History of Iraq, 3rd edition, Boulder, CO: Westview Press, 2012

[קונפליקט-4] Harris S. George, “Ethnic Conflict and the Kurds“ The Annals of the American Academy, AAPSS, no. 433 : September 1977

[:3-5] ¹ ² ³ ⁴ George S. Harris, Ethnic Conflict and the Kurds, The Annals of the American Academy of Political and Social Science 433, September 1977, עמ' 112–124‏, JSTOR 1043232

[:4-6] ¹ ² David Mcdowall, A Modern History of the Kurds, New York: IB Tauris, 2004, עמ' 327–329

[7] Human Rights Watch, Middle East Watch Report, Claims in Conflict: Reversing Ethnic Cleansing in Northern Iraq, Human Rights Watch, (Chapter III: Background: Forced Displacement and Arabization of Northern Iraq), ‏August 2, 2004

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]