טוריים
 טוריים
| |
|---|---|
 טוריים צרי-עלים: פריחה ותרמילים | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | צלפאים |
| משפחה: | מצליבים |
| סוג: | טוריים |
| שם מדעי | |
 Diplotaxisקנדול, 1821 | |
טוּרַיִם (שם מדעי: Diplotaxis) הם סוג צמחים עשבוניים חד-שנתיים או רב-שנתיים במשפחת המצליבים שכולל 38 מינים, מהם 6 מינים בארץ ישראל[1][2][3]. סוג זה מאופיין בסידור הזרעים שלו – שני טורי זרעים בכל מגורה. בארץ ישראל גדלים בר חמישה מינים מסוג זה, חלקם מאכלסים בתי גידול בחבל הים-תיכוני וחלקם בחבל המדברי. לפי דעה אחת - אחד מהם גם מגודל בתרבות – המין טוריים צרי-עלים המוכר כ'רוּקוֹלָה'. לפי דעה שנייה אורוגולה אינו טוריים צרי-עלים ((diplotaxis tenuifolia), אלא מין אחר מסוג אחר בן-חרדל מצוי (אולי Eruca vesicaria sativa).
סוג זה מונה 38 מינים שתחום תפוצתם הטבעי הוא בצפון אפריקה, באירופה ובמזרח התיכון. מקצת ממיני סוג זה מרחיבים את תפוצתם הטבעית כמינים פולשים בעקבות האדם.
תיאור מורפולוגי מקוצר
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסוג טוריים כולל כ-38 מיני צמחים עשבוניים, רובם חד-שנתיים ומיעוטם רב-שנתיים. עלי הטוריים לרוב מחולקים, והם בעלי טעם חרדל המאפיין את כלל משפחת המצליבים. פרחי הטוריים הם לרוב גדולים ונאים לעין האדם. צבע הפרח משתנה ממין למין – לדוגמה, צהוב, לבן וורוד הם צבעים השכיחים במיני הסוג הזה. הפרי הוא מטיפוס תרמיל מוארך, שבראשו יש מבנה דמוי מקור שבו אין זרעים, בניגוד לשאר גוף התרמיל. הפרי מחולק לשני מגורות, ובכל מגורה הזרעים ערוכים בזוג טורים מקבילים - תכונה שממנה נגזר שם הסוג בעברית וכמו כן גם שמו הלטיני.
במיני המשפחה ישנם חומרים כימיים גליקוזינולטים (אלקלואידים) הנמצאים בתאים מיוחדים (תאי מירוזין) אשר הופכים לשמני חרדל בבואם במגע עם האוויר.
מורפולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עשבים חד-שנתיים או רב-שנתיים, גבוהים יחסית (10 ס"מ עד 40 ס"מ), שעירים בשערות פשוטות, מכוסים זיפים או מקריחים (למשל, טוריים צרי-עלים, טוריים קטנים).
הלוואים חסרים.
העלים מסורגים, דמויי כינור, מחולקים-מנוצים או שסועים, לעיתים משוננים או תמימים. העלים או האונות אינם נימיים. והם בעלי טעם חרדלי המאפיין את כלל משפחת המצליבים.
התפרחת אשכול, על פי רוב חסרת חפים.
הפרחים נכונים (העטיף בעל סימטריה רדיאלית), על פי רוב דו-מיניים. הפרחים אינם מלווים בחפים[4]. הפרחים גדולים יחסית ובולטים על פי רוב, צבעי הפרחים השכיחים בישראל הם צהוב, ורוד ולבן[5].
הגביע בעל 4 עלי גביע, זקופים או מפושקים, שווים או 2 מהם מוארכים ודמויי שק בבסיסם. ערוכים בשני דורים, לסירוגין בין עלי הכותרת[6].
הכותרת בעלת 4 עלי כותרת מפורדים, כל אחד בעל טרף וציפורן קצרה, טרפם מורחב ונעשה צר לציפורן באופן פתאומי. הפרחים לרוב פרושים ופתוחים[7]. עלי הכותרת ללא עורקים בולטים בצבעם. צבע עלי הכותרת צהוב (טוריים צרי-עלים, טוריים קטנים, טוריים זיפניים, טוריים שעירים) או לבן (טוריים מצויים) או סגול או לילך (טוריים מדבריים)[8].
האבקנים מופרדים, מספרם 6, מהם 4 ארוכים, מהווים את הדור הפנימי ו-2 קצרים יותר המהווים את הדור החיצוני[6][8].
הצופנים 4, (בלוטות המפרישות צוף) הם צופני מצעית טבעתיים, הם מצויים על פני המצעית בין בסיסי האבקנים[9]. הם ניכרים בצבעם הכהה ודומים לבלוטות צהובות שצורתן ומספרן שונים אצל סוגים שונים[6][7]. מספר הצופנים בטוריים הם 4, מהם שני האמצעים גדולים וגלילים והצדדים קטנים יותר ודמוי כרית.
השחלה עילית, בת 2 עלי שחלה מאוחים, עמוד השחלה אחד מפותח או חסר. הצלקת שלמה או בעלת 2 אונות ברורות. עלי הגביע, עלי הכותרת והאבקנים מאוחים מתחת לשחלה כל אחד לחוד[6][4].
השליות דופניות[7], 12 עד 276 ביציות בכל שחלה על פי רוב 20 עד 36 ביציות.
הפרי תרמיל גלילי מאורך דמוי סרגל, ישר או דמוי חרוט, כאשר אורכו עולה על 10 מ"מ ואורכו לפחות פי 3 מרוחבו ורחובו אינו עולה על עוביו. הפרי בעל מחיצה ברורה, פחוס מהצדדים, נפתח בהבשלה באמצעות 2 קשוות הנפתחות לכל אורכן, בראשו מקור קצר חסר זרעים. הזרעים ערוכים ב-2 טורים בכל מגורה[7][5].
הפרי הבשל משולשל כלפי מטה (מדבריים) או מפושק (ניצב לגבעול) או זקוף (נוטים כלפי מעלה).
עוקצי הפירות קצרים הרבה מגוף הפרי.
הזרע מחוסר אנדוספרם. העובר כפוף לרוב, השורשון בחלקו האחד של הזרע, ואילו הפסיגים בחלקו האחר. קליפת הזרע מכילה מוּצִילַגִים (רירים) התופחים עם הרטבת הזרעים[4].
מיני הסוג בארץ-ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בישראל גדלים 5 מינים מהם: אחד פליט תרבות וצהוב פרחים - טוריים צרי-עלים, שניים מדבריים ושניים ים-תיכוניים. בכל זוג, פרחי אחד מהם צהובים והשני לבנים או סגול או לילך. בזוג המדברי, פרחי טוריים זיפניים צהובים ואילו פרחי טוריים מדבריים סגוליים או לילכיים. בזוג הים-תיכוני פרחי טוריים קטנים צהובים ופרחי טוריים מצויים לבנים.
טוריים זיפניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
טוּרַיִם זִיפָנִיִּים (שם מדעי: Diplotaxis harra) הם צמחים חד-שנתי או רב-שנתי מדברי נפוץ, זקוף וזיפני מאוד, שפרחיו צהובים וגובהו מגיע ל-25 עד 45 ס"מ. צמח זה הוא אחד הצמחים הנפוצים ביותר במדבר, הוא נפוץ בכל בתי הגידול במדבר הקיצוני, ובמיוחד באתרים צחיחים שמשקעיהם פחות מ-70 מ"מ בשנה. הוא גדל במפוזר, אחד אחד ורק בצדי דרכים הוא גדל בכתמים צפופים. שיא הפריחה בין חודש מרץ לתחילת מאי, ובתנאי לחות טובה הפריחה נמשכת לתוך הקיץ ובתנאי טמפרטורה גבוהים בערבה ובאזור ים המלח הפריחה מקדימה לחודש פברואר ואף יותר[10]. משרעת תפוצתו היא סהרו-ערבית. הוא גדל בישראל במדרונות ובמישורים סלעיים וערוצים בכל הנגב, בעמק הירדן התחתון, בערבה, במדבר יהודה ובמדבריות עבר הירדן[5][11].
העלים ובסיס הגבעול מכוסים שערות זיפניות לבנות, מפושקות, בלתי נעימות למגע (מכאן שם המין), לעיתים רחוקות מקריחים. בהיפצעם הם מדיפים ריח צנון חריף ביותר שמדיפים שמני חרדל הנוצרים במגע עם האוויר של חומרים כימיים גליקוזינולטים (אלקלואידים) הנמצאים בתאים מיוחדים (תאי מירוזין). מקובל, כי שמו הלטיני של המין מקורו במשלחת מחקר שהטרידה מקומיים בשאלות אודות שמותיהם של צמחי בר שונים, ואלה כינו את הצמח המדובר כ'חרא' (خرئ, צואה). תורם לדבר הריח שנידף מחלקי הצמח השונים, אשר נחשב בעיני רבים ללא נעים.
העלים מסורגים, בשרניים במקצת, מרוכזים רובם בבסיס הצמח, צורתם דמויי ביצה והם שלמים או בעלי אונות[12].
הפרחים צהובים, משנים את צבעם לצהוב חיוור עם הזמן (לעיתים רחוקות עושה הצמח פרחים סגולים או ורודים), אורכם 10 עד 18 מ"מ. הם ערוכים בקצות הגבעולים ורובם חונטים פרי, כך שהגבעול מתחת לתפרחת מלא בתרמילים.
הפירות הם התרמילים מוארכים, פחוסים, משולשלים כלפי מטה ואורכם 2.5 עד 4.5 ס"מ[6].
טוריים מדבריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
טוּרַיִם מִדְבָּרִיִּים (Diplotaxis acris) הם צמח עשבוני חד-שנתי הנפוץ בחבלים המדבריים של הארץ. לאחר ירידת כמות גשם משמעותית, המדבר נצבע במשטחי פריחה ורודים-סגולים של מין זה.
טוריים מדבריים הם צמחים חד-שנתיים מדבריים, נפוצים, אוהבי חום, זקופים וקירחים לחלוטין, שפרחיהם בצבע סגול או ורוד עז וגובהם מגיע ל-25 עד 45 ס"מ. צמח זה הוא אחד הצמחים הנפוצים ביותר במדבר, הוא נפוץ בכל אזורי המדבר הקיצוני, ובמיוחד באתרים צחיחים שמשקעיהם פחות מ-100 מ"מ בשנה. בשנים שחונות הוא גדל בפרטים בודדים, בשנים גשומות נובטים פרטים רבים הצובעים בעת פריחה את המדרונות במדבר ותפרחתו בולטת למרחקים. הפריחה מסוף דצמבר עד אמצע אפריל ושיאה בין פברואר למרץ. משרעת תפוצתו היא סהרו-ערבית. הוא גדל בישראל במדרונות ובמישורים סלעיים, ערוצים צדי דרכים ושטחים חקלאיים מוזנחים. הוא פזור בחלק הצפוני של אזור ים המלח, נפוץ בחלקו הדרומי ולאורך הערבה עד הנגב המזרחי ואילת. היות שהוא צמח אוהב חום הוא נדיר בנגב הצפוני ולא נמצא בהר הנגב[12].
הגבעולים זקופים ומסועפים בחלקם התחתון. הגבעולים והעלים קירחים, מעט בשרניים, מכוסים בשכבת שעווה המקטינה את איבוד המים מהצמח[12].
העלים התחתונים שמרוכזים בבסיס הצמח גדולים, תמימים או בעלי אונות או משוננים גסות, דמויי ביצה רחבה, אורכם 3 עד 10 ס"מ, וגונם ירוק עז חי מכחיל[6]. עלי הגבעול מסורגים ומעטים, קצרים וצרים יותר, כמעט יושבים ומשוננים. העלים בהיפצעם מדיפים ריח צנון חריף ביותר שמקורם בשמני חרדל הנוצרים במגע עם האוויר.
הפרחים בגוון סגול בהיר, ורוד עד כמעט לבן, אורכם 2 ס"מ[5]. הם ערוכים בקצות הגבעולים ורובם חונטים פרי, כך שהגבעול מתחת לתפרחת מלא בתרמילים. עמוד השחלה קצר מ-2 מ"מ[6].
הפירות הם תרמילים מוארכים, פחוסים, זקופים ואורכם 3 עד 6 ס"מ ונפתחים מבסיסיהם. אורך המקור של הפרי קטן מרוחב הפרי. בהיפצע התרמיל הוא מפיץ ריח צנון חריף, שמקורו בשמני חרדל[5][10].
טוריים מצויים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
טוּרַיִם מְצוּיִים (שם מדעי: Diplotaxis erucoides) הם צמחים חד-שנתיים נפוצים בחבל הים תיכוני, זקופים, מסתעפים בעיקר מבסיסם וגובהם 15 עד 50 ס"מ, תפרחתם לבנה שופעת, ופרחיהם קטנים (5 עד 8 מ"מ) ולבנים. התרמיל מאורך בעל שני טורי זרעים בכל צד. צמח זה מאכלס שדות וצדי דרכים באזור הים תיכוני בישראל ובעולם ולעיתים יוצר מרבדי פריחה מרהיבים. הוא נחשב כעשב רע בשגות מעובדים ושדות חקלאיים נטושים ומוזנחים זה מקרוב[5]. הפריחה מאמצע דצמבר עד תחילת יוני ושיאה בין פברואר למאי.
הגבעולים זקופים ומסתעפים בעיקר מהבסיס. הגבעולים והעלים עם שערות פזורות העולות מגבשושים והן די מהודקות.
העלים התחתונים, שמרוכזים בבסיס הצמח, גדולים, מאורכים, אורכם 5 עד 15 ס"מ, מתחדדים לפטוטרת או יושבים, מאונים עמקות באופן לא סדיר, לפעמים הם כמעט תמימים[6]. עלי הגבעול קטנים יותר, מוארכים-אזמליים עד מלבניים-סרגליים, שסועים או כמעט שלמים. הפטוטרות שעירים בדרך כלל, אורכם 0.5 ס"מ ומתארכים בפרי[8].
הפרחים לבנים, לעיתים רחוקות ורדרדים או עם כתמים סגולים על רקע לבן, אורכם על פי רוב 5 עד 8 מ"מ[6][7]. הם ערוכים בקצות הגבעולים ורובם חונטים פרי, כך שהגבעול מתחת לתפרחת מלא בתרמילים.
עלי הגביע זקופים-פרושים, אורכם 4 עד 8 מ"מ (לעיתים נדירות קצרים יותר), לפעמים צבעוניים, הפנימיים דמויי כיס מעט.
עלי כותרת ארוכים בערך פי שניים מהגביע, לבנים, לעיתים רחוקות ורדרדים, טרפיהם דמויי ביצה הפוכה-אליפטיות.
עמוד השחלה קצר 2 עד 6 מ"מ[6][7].
הפירות הם תרמילים מוארכים, פחוסים, זקופים-פרושים, ואורכם 2 עד 6 ס"מ ונפתחים מבסיסיהם. עוקץ הפרי קצר מאוד בבסיסו והמקור שבקודקוד באורך 2 עד 6 מ"מ. אורך המקור גדול מרוחב הפרי או שווה לו. הקשוות נפוחות וצבוטות לסירוגין לאורכן[8].
הזרעים זעירים וערוכים על פי רוב בשני טורים בכל מגורה.
טוריים צרי-עלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]טוריים צרי-עלים (Diplotaxis tenuifolia) הם צמח רב-שנתי גר תושב ותיק, לפי הדעה הרווחת טוריים צרי-עלים הובאו לישראל מאירופה בשנות 1930 לגן הבוטני בהר הצופים בירושלים ולא התפשט מחוץ לאזור זה. בשנים אחרונות הוא נצפה במספר מקומות בישראל ליד עמיקם, בכפר נטר, ביישוב הראל אשר ביהודה, ברחוב חרל"פ, וברחוב הפלמ"ח פינת חרל"פ. התפרחת צהובה שופעת, והפרח הצהוב גדול יחסית (8 עד 10 מ"מ). הפריחה מסוף פברואר ועד תחילת אוגוסט ואף יותר. ראו ערך מורחב.
טוריים קטנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]טוריים קטנים (Diplotaxis viminea) הם צמח עשבוני חד-שנתי קירח, זעיר, נמוך (7 עד 12 ס"מ) ושרוע שגדל בגלילות ים-תיכוניות ומדבריות. הפרחים צהובים וכותרתם קטנה יחסית, אורכה קטן מחצי סנטימטר (3 עד 4 מ"מ)[5]. הפרי צר לרוב ובעל שורת זרעים בודדת. שכיח בקבוצות, בבתות ובמעזבות בחבל ים-תיכוני[13].
טוריים שעירים
[עריכת קוד מקור | עריכה]טוריים שעירים (Diplotaxis villosa) הם צמח עשבוני חד-שנתי שעיר, אנדמי ונדיר בערבות אדום ומואב בירדן. הצמח מכוסה בשערות רכות. הפירות הבשלים זקופים וגליליים. מין זה תואר למדע בשנת 1976[14].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נעמי פינברון-דותן ואבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ-ישראל, ירושלים: הוצאת כנה, 1991, עמ' 259–261. (הספר בקטלוג ULI)
- אבי שמידע, החי והצומח של ארץ ישראל, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1983, כרך 10, עמ' 113–114.
- קטלוג צמחים – משתלת מלצר, כפר ידידיה, 2007, עמ' 342.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- טוריים, באתר ITIS (באנגלית)
- טוריים, באתר NCBI (באנגלית)
- טוריים, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- טוריים, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- טוריים, באתר Tropicos (באנגלית)
- טוריים, באתר GBIF (באנגלית)
- טוריים, באתר IPNI (באנגלית)
- טוריים אתר הצומח של פקיסטן (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Diplotaxis, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ^ .Diplotaxis DC, WFO: World Flora Online. Published on the Internet, 24-11-2023
- ^ טוריים, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ^ 1 2 3 א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 140
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 עזריה אלון, מיכה לבנה, דוד הלר (ע), החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 10, רמת גן, משרד הבטחון - ההוצאה לאור,: החברה להגנת הטבע, 1982, עמ' 113-114
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 176, 199
- ^ 1 2 3 4 5 6 נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1989, עמ' 219
- ^ 1 2 3 4 .Zohary, M, Flora Palaestina – Part One, Jerusalem: The Israel Academy of Sciences and Humanities, 1966, עמ' 305-8
- ^ א. פאהן, אנטומיה של הצמח, מהדורה שניה, מורחבת ומעודכנת, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987, עמ' 197, 203, 531, 561, 599
- ^ 1 2 אבי שמידע, דוד דרום, מדריך פרחי הבר בישראל, צמחיית המדבר, כרך ב, ירושלים: בית הוצאה כתר, 1988, עמ' 118, 218
- ^ טוריים זיפניים, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ^ 1 2 3 אורי פרגמן-ספיר, פרחי עין גדי וחוף ים המלח, ירושלים: העמותה לעידוד וקדום שמירת הטבע במזרח התיכון, 2008, עמ' 79-80
- ^ אבי שמידע, פרחי ירושלים, ירושלים: אחווה, 1986, עמ' 176
- ^ Diplotaxis villosa Boulos & Jallad, POWO plants of the World Online. Published on the Internet