לדלג לתוכן

ליאו פרנק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ליאו פרנק
Leo Frank
לידה 17 באפריל 1884
קוארו, טקסס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצח 17 באוגוסט 1915 (בגיל 31)
מרייטה, ג'ורג'יה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Leo Max Frank עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה קווינס עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים אטלנטה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
השקפה דתית יהדות עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ליאו פרנק במהלך המשפט
גופתו של ליאו פרנק שנתלתה לראווה על ידי ההמון לאחר הלינץ'

ליאו מקס פרנק (Leo Max Frank;‏ 17 באפריל 188417 באוגוסט 1915) היה יהודי אמריקאי, שנפל קורבן לעלילה ומעשה לינץ' שבוצע באטלנטה, ארצות הברית, ב-1915.

משפטו של פרנק, עוד בטרם הלינץ', היווה תמריץ ועמד ברקע להקמת הליגה נגד השמצה ב-1913, שמטרתה להגן על שמם הטוב של היהודים באשר הם.

ליאו פרנק נולד בטקסס לרודולף ורחל פרנק, יהודים אמידים יוצאי גרמניה, וכשהיה בן שלושה חודשים עברו הוריו להתגורר בברוקלין שבניו יורק. לאחר שסיים לימודי הנדסת מכונות באוניברסיטת קורנל עבד במספר מפעלים, עד שבהמלצת דודו התקבל לניהול בית חרושת לעפרונות באטלנטה שבג'ורג'יה, בשנת 1907, ועבר להתגורר במקום.

משפטו של ליאו פרנק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 באפריל 1913 נמצאה בבית החרושת לעפרונות שניהל פרנק, גופתה של אחת העובדות, נערה בת 14 בשם מרי פייגן (Phagan). שומר בית החרושת אשר מצא את הגופה נאסר, אולם שוחרר לאחר שהוכיח את האליבי שלו. החקירה העלתה כי הנרצחת הגיעה לבית החרושת לקבל את משכורתה, והאחרון שעזב את המפעל היה המנהל – פרנק. פרנק הואשם ברצח והועמד למשפט בפני חבר מושבעים. בניגוד למקובל באותה תקופה, המשטרה העמידה אדם שחור להעיד נגד אדם לבן.[1] המשפט שהתנהל היה שנוי במחלוקת ורווי בשנאה בעלת מאפיינים אנטישמיים,[2] וכללו עדים שהעידו על סטיותיו המיניות לכאורה של פרנק. במהלך המשפט היו חשופים המושבעים מדי יום לאספסוף כפרי שעמד בצדי הדרך מבית המשפט לבית המלון שבו התאכסנו המושבעים, וקרא: "לתלות את היהודי".

פרנק הורשע, וזאת על אף שרוב העדויות במשפט הצביעו על שרת המפעל, ג'ים קונלי, כעל הרוצח. לטענת התביעה, קונלי סייע לפרנק להיפטר מהגופה בלבד. המשפט התנהל באווירה כה מתוחה עד כי לקראת קריאת פסק הדין ביקש השופט מפרנק ומבן דודו שלא יגיעו לאולם בית המשפט, בשל ההמון המתפרע שהתאסף סביב הבניין. פרנק נדון למוות, והחלה מערכת שתדלנות להמיר את עונשו.

במפנה המאות ה-19 וה-20 התפתח בארצות הברית גל לאומנות קיצונית, שאחת מתוצאותיו הייתה ריאקציה אנטישמית, בעיקר במדינות הדרום. בין ביטויי לאומנות ואנטישמיות זו ניתן למנות את יציאתו לאקרנים של הסרט "הולדתה של אומה", כחצי שנה טרם משפטו של פרנק. הסרט מציג באור חיובי ביצוע לינץ' באדם שחור על ידי חברי ארגון הקו קלאקס קלאן.

לאחר המשפט, תומאס אדוארד ווטסון (אנ'), עורך העיתונים "The Jeffersonian" ו-"Watson's Magazine", החל לנהל מסע מתוקשר בעל מאפיינים אנטישמיים כשהוא רומז שמרי פייגן נאנסה לפני מותה, בכך שעסק שוב ושוב בפרטי הראיות במשפט תוך שהוא מוסיף השמצות וחצאי-אמת, הצליח ווטסון להגדיל את מכירות עיתוניו, מחזור המכירות גדל מ-25,000 עותקים לגיליון, ל-87,000. מחיר העיתון הוכפל.

ווטסון פרט על רגשות השנאה המתגברים בדרום, והפנה את הזעם ל"יהודי מניו יורק": "ילדתנו הקטנה נרדפה עד מותה האיום ועד לקברה העקוב מדם בידי היהודי המלוכלך והסוטה הזה מניו יורק", הוא הדפיס את תמונתו של פרנק לצד הכיתוב: "אפשר לראות שהוא סוטה ותאוותן, האשם בפשע שהביא בשעתו את ריבון העולמים להשמיד את ערי הכיכר, אם רק מעיינים היטב בתמונות הרצופות, בעיניים היוצאות מחוריהן, בשפתיים החושניות הבולטות ובלסת החייתית". בתגובה לשתדלנות שהפעילו יהודים בעלי קשרים ובעלי הון כדי להמיר את עונשו של פרנק, כתב ווטסון: "פרנק הוא מבני האריסטוקרטיה היהודית, והיהודים העשירים החליטו כי שום אריסטוקרט מבני גזעם לא ישלם בחייו על מותה של נערה עובדת". הוא פרט גם על רגשות ההמון: "בעוד איש-מעשה-סדום זה שקיפד את חייה המתוקים מתרווח לו באור החמה, בשרה החמוד של הילדה המסכנה משמש מאכל לתולעים".[3]

ההסתה הבלתי פוסקת עשתה את שלה, ופרנק הותקף בכלאו על ידי אסיר אחר ששיסף את גרונו, והוא אושפז במשך חודש במרפאת הכלא. בהמשך המיר מושל ג'ורג'יה, ג'ון סלייטון, את גזר דין המוות בעונש מאסר עולם, לאחר שהשתכנע שהמשפט התנהל בצורה לא הוגנת, התפטר ממשרתו ועזב את ג'ורגיה. ב-17 באוגוסט 1915 פרצה קבוצה של 25 גברים חמושים שכינתה את עצמה "אבירי מארי פייגן" אל חצר הכלא, חטפה את פרנק וגררה אותו כמאתיים וחמישים קילומטרים בדרכי עפר, עד סמוך לבית שבו נולדה פייגן, שם תלו אותו על עץ. היה זה מעשה הלינץ' המתועד הראשון שבוצע ביהודים בארצות הברית. חוקרים מסכימים כי הלינץ', אשר בוצע על ידי מקימי ארגון הקו קלאקס קלאן, מהווה רגע מכונן בלידת הארגון.[4]

לאחר הלינץ'

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הלינץ', כ-1,500 יהודים (מחצית מהיהודים שהתגוררו בג'ורג'יה) עזבו את המדינה. המקרה של ליאו פרנק היה התמריץ והרקע להקמת הליגה נגד השמצה ב-1913, ששמה לעצמה למטרה להגן על שמם הטוב של היהודים ולהיאבק נגד האשמתם.

שישים שנה לאחר הלינץ', במרץ 1982, הודה והעיד עובד המפעל אלונזו מאן כי ראה את קונלי גורר את גופת פייגן ההרוגה, אלא שזה איים עליו כי אם יגלה זאת יהרוג גם אותו. הוא הסביר כי החליט להוציא את האמת לאור לעת זקנתו כדי למות במצפון שקט. בשנת 1995 הציב הרב סטיבן לבלו לוח זיכרון באתר התלייה לזכרו של פרנק עליו נרשם "הואשם בשל טעות, הורשע בשל שקרים, נרצח בשל הפקרות."[5] ב-7 במרץ 2008 הוצב באתר לוח זיכרון לזכרו של פרנק, מטעם האגודה ההיסטורית של ג'ורג'יה.

בשנת 1937 יצא לאקרנים הסרט "הם לא ישכחו" (אנ'), בבימויו של מרווין לרוי, המבוסס על סיפורו של פרנק. בשנת 1988 הופקה מיני סדרה בת שני חלקים בטלוויזיה בשם "הרצח של מרי פייגן", עם ג'ק למון בתפקיד המושל ופיטר גלאגר בתפקיד ליאו פרנק.

בשנת 1998 הולחן סיפורו של פרנק למחזמר בשם "המצעד".

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ליאו פרנק בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ שלמה רכב, "משפטים יהודים", על המשמר, 3 בפברואר 1961
  2. ^ Hang the Jew, Hang the Jew. Trial of Leo Frank, 1913
  3. ^ הציטוטים מתוך ספרו של אלי נחמסון אוונס, אנשי הפרובינציה, מאנגלית: גד לוי, ירושלים: מאגנס, תשמ"ה. עמ' 252–253.
  4. ^ נדב איל, המרד נגד הגלובליזציה, ראשון לציון: ידיעות אחרונות, 2018, עמ' 107–108
  5. ^ Wrongly accused. Falsely convicted. Wantonly murdered