אני רואה אותה בדרך לגימנסיה – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ קישור פנימי
שורה 7: שורה 7:
:"האם כבר מישהו ידע / את המלכה של האוגדה?"
:"האם כבר מישהו ידע / את המלכה של האוגדה?"


היו שהוטרדו מההתייחסות המינית לנערה. המשפטנית הפמיניסטית [[אורית קמיר]] כתבה על כך:
היו שהוטרדו מההתייחסות המינית לנערה. העיתונאית [[תמר אבידר]] העירה:
:[השיר] מבטא רחשי-לב של רבים וטובים, אשר נפשם יוצאת אל אותן נערות מתפתחות ובעלות עור חלק, איברים ארוכים, תנועות גמישות, נעורים פורצים וכן הלאה. זאבים ותיקים, ששיניהם מתנדנדות ושערם מאפיר – מחניקים אנחה למראה איילות החן העוברות על פניהם, בדרך לגימנסיה, בדרך אל שפת הבריכה ועל יד שולחנם המשרדי. אלא שכל זה תיקני, שייך לנורמה החברתית המותרת. עובדה, אפילו מזמרים על כך מעל גלי האתר, ללא צנזורה פנימית. אבל היכן הפזמונאית שתעז לשיר: "אני רואה אותו בדרך לגימנסיה..." ומכאן יבוא תיאור פלאסטי של איברי גופו המתפתחים, המוצקים, האסתטיים, הפרופורציות הנכונות. ידובר גם על השפתיים הרעננות, השיער הרך שצימח על ידיו וחזהו. [...] יאוזכרו פרטים נוספים הקשורים בהופעתו הנערית, המעוררת געגוע... ולבסוף יבוא מתן הלגיטימציה: "אני יודעת שבשבילי הוא אבוד". האם גם לנו מותר לחשוק בנערים הללו? האם גם לנו מותר [להתבטא כך?]{{הערה|{{מעריב|תמר אבידר|שוק הבשר|1985/12/27|13305}}.}}
המשפטנית הפמיניסטית [[אורית קמיר]] כתבה על כך:
:היה משהו בשיר הזה שהטריד אותי. ה-[[הטרדה מאיימת|stalking]] מזיל הריר של הגבר הבוגר ביחס לנערה צעירה; הערגה הנוגה שלו, מלאת הרחמים העצמיים, ללוליטה, בת השכנים. הנהייה אחריה כשהיא עוברת מן הכיתה אל האוגדה, והפלישה – ולו במחשבה – אל פרטיותה המינית ("האם כבר מישהו פיתה, את המלכה של הכתה?"). אבל משפט אחד בשיר ראוי לתשומת לב מיוחדת: "היא לא יודעת, היא אף פעם לא תדע". וזה כל ההבדל. אגואיסטית, אינפנטילית, פתטית – תשוקתו של הגבר המבוגר לילדה השכנה נותרת בשיר פנטזיה בלתי ממומשת. כן, הוא מביע אותה במילים נוגות עם מנגינה כובשת לב, ואריק אינשטיין אף מזמר אותה בבריטון המרעיד את הנשמה. אבל הנערה עצמה לא יודעת ואף פעם לא תדע. הכמיהה נותרת במסגרת חופש המחשבה וחופש הביטוי; היא אינה יוצאת מן הכוח אל הפועל, אינה מתממשת במעשים, שהיו עלולים להפוך לפגיעה נצלנית מצד גורם חזק יותר הגורמת נזק לצד החלש יותר.{{הערה|1=[[אורית קמיר]], [http://2nd-ops.com/orit/?p=65862 אני רואה אותה בדרך לגימנסיה; אני חושב שבשבילי היא אבודה], באתר "במחשבה שנייה", 28 בנובמבר 2013}}
:היה משהו בשיר הזה שהטריד אותי. ה-[[הטרדה מאיימת|stalking]] מזיל הריר של הגבר הבוגר ביחס לנערה צעירה; הערגה הנוגה שלו, מלאת הרחמים העצמיים, ללוליטה, בת השכנים. הנהייה אחריה כשהיא עוברת מן הכיתה אל האוגדה, והפלישה – ולו במחשבה – אל פרטיותה המינית ("האם כבר מישהו פיתה, את המלכה של הכתה?"). אבל משפט אחד בשיר ראוי לתשומת לב מיוחדת: "היא לא יודעת, היא אף פעם לא תדע". וזה כל ההבדל. אגואיסטית, אינפנטילית, פתטית – תשוקתו של הגבר המבוגר לילדה השכנה נותרת בשיר פנטזיה בלתי ממומשת. כן, הוא מביע אותה במילים נוגות עם מנגינה כובשת לב, ואריק אינשטיין אף מזמר אותה בבריטון המרעיד את הנשמה. אבל הנערה עצמה לא יודעת ואף פעם לא תדע. הכמיהה נותרת במסגרת חופש המחשבה וחופש הביטוי; היא אינה יוצאת מן הכוח אל הפועל, אינה מתממשת במעשים, שהיו עלולים להפוך לפגיעה נצלנית מצד גורם חזק יותר הגורמת נזק לצד החלש יותר.{{הערה|1=[[אורית קמיר]], [http://2nd-ops.com/orit/?p=65862 אני רואה אותה בדרך לגימנסיה; אני חושב שבשבילי היא אבודה], באתר "במחשבה שנייה", 28 בנובמבר 2013}}
[[דבורית שרגל]] התייחסה לשיר באופן דומה:
[[דבורית שרגל]] התייחסה לשיר באופן דומה:

גרסה מ־00:45, 3 במאי 2015

אני רואה אותה בדרך לגימנסיה הוא שיר מאת יעקב רוטבליט שהלחין מיקי גבריאלוב, והתפרסם בביצועו של אריק איינשטיין, שכלל אותו בשנת 1971 באלבומו "בדשא אצל אביגדור". גרסאות כיסוי לשיר בוצעו בידי להקת "גן חיות", להקת "סטלה מאריס" ויהלי סובול עם מיקי גבריאלוב.[1]

על השיר

בשיר שישה בתים, שלושה מהם בני ארבע שורות ושלושה בני שתי שורות. השיר הוא שיר כמיהה של גבר לנערה שהוא עוקב אחריה, תחילה כתלמידת תיכון בת 17, שאותה הוא רואה בלכתה ובשובה, ואחר כך כחיילת. מסקנתו של הגבר, המסיימת ארבעה מתוך ששת הבתים של השיר היא: "אני חושב שבשבילי היא אבודה". בשניים מבתיו הקצרים של השיר רואה הגבר בנערה אובייקט מיני:

"האם כבר מישהו פיתה / את המלכה של הכיתה?"
"האם כבר מישהו ידע / את המלכה של האוגדה?"

היו שהוטרדו מההתייחסות המינית לנערה. העיתונאית תמר אבידר העירה:

[השיר] מבטא רחשי-לב של רבים וטובים, אשר נפשם יוצאת אל אותן נערות מתפתחות ובעלות עור חלק, איברים ארוכים, תנועות גמישות, נעורים פורצים וכן הלאה. זאבים ותיקים, ששיניהם מתנדנדות ושערם מאפיר – מחניקים אנחה למראה איילות החן העוברות על פניהם, בדרך לגימנסיה, בדרך אל שפת הבריכה ועל יד שולחנם המשרדי. אלא שכל זה תיקני, שייך לנורמה החברתית המותרת. עובדה, אפילו מזמרים על כך מעל גלי האתר, ללא צנזורה פנימית. אבל היכן הפזמונאית שתעז לשיר: "אני רואה אותו בדרך לגימנסיה..." ומכאן יבוא תיאור פלאסטי של איברי גופו המתפתחים, המוצקים, האסתטיים, הפרופורציות הנכונות. ידובר גם על השפתיים הרעננות, השיער הרך שצימח על ידיו וחזהו. [...] יאוזכרו פרטים נוספים הקשורים בהופעתו הנערית, המעוררת געגוע... ולבסוף יבוא מתן הלגיטימציה: "אני יודעת שבשבילי הוא אבוד". האם גם לנו מותר לחשוק בנערים הללו? האם גם לנו מותר [להתבטא כך?][2]

המשפטנית הפמיניסטית אורית קמיר כתבה על כך:

היה משהו בשיר הזה שהטריד אותי. ה-stalking מזיל הריר של הגבר הבוגר ביחס לנערה צעירה; הערגה הנוגה שלו, מלאת הרחמים העצמיים, ללוליטה, בת השכנים. הנהייה אחריה כשהיא עוברת מן הכיתה אל האוגדה, והפלישה – ולו במחשבה – אל פרטיותה המינית ("האם כבר מישהו פיתה, את המלכה של הכתה?"). אבל משפט אחד בשיר ראוי לתשומת לב מיוחדת: "היא לא יודעת, היא אף פעם לא תדע". וזה כל ההבדל. אגואיסטית, אינפנטילית, פתטית – תשוקתו של הגבר המבוגר לילדה השכנה נותרת בשיר פנטזיה בלתי ממומשת. כן, הוא מביע אותה במילים נוגות עם מנגינה כובשת לב, ואריק אינשטיין אף מזמר אותה בבריטון המרעיד את הנשמה. אבל הנערה עצמה לא יודעת ואף פעם לא תדע. הכמיהה נותרת במסגרת חופש המחשבה וחופש הביטוי; היא אינה יוצאת מן הכוח אל הפועל, אינה מתממשת במעשים, שהיו עלולים להפוך לפגיעה נצלנית מצד גורם חזק יותר הגורמת נזק לצד החלש יותר.[3]

דבורית שרגל התייחסה לשיר באופן דומה:

"אני רואה אותה" הוא נכס צאן ברזל במוזיקה העברית, אבל נניח שהיה נכתב היום, נראה לכם שלא היו נשמעים קולות על השערורייה הפדופילית? אני די בטוחה שכן. לזכותם של רוטבליט/איינשטיין עומדת השורה "היא לא יודעת, היא אף פעם לא תדע". הם לא מממשים את התשוקה לילדה, אבל היא קיימת לגמרי.[4]

בעקבות השיר

המילה "גימנסיה" אינה מקובלת יותר לתיאור בית ספר תיכון, אך שימוש בולט בה הוא בשמה של "גימנסיה הרצליה". במצב זה שימש שם השיר פעמים אחדות ככותרת לכתבות העוסקות ב"גימנסיה הרצליה",[5] וגם ככותרת לכתבות העוסקות בבתי ספר אחרים.[6]

המבקר בן שלו התייחס אף הוא לשורה "היא לא יודעת, היא אף פעם לא תדע", וציין: "רוב המתח של השיר הזה נובע מהפער העצום בין הידיעה הנואשת שלו לבין חוסר הידיעה השאנן שלה",[7] והוסיף:

במושגים של היום, יש טעם לפגם בכך שהיא בת 17 והוא אולי הרבה יותר מבוגר. כל מיני פרשות ושערוריות עולות במחשבה, אף על פי שהוא רק מסתכל בה, ללא ידיעתה (כנראה), ולא עושה דבר. גם אם האסוציאציות הללו לא צפות, אני מרגיש שמצופה ממני כמאזין נאור לחשוב על כך שהיא, בגילה הצעיר כל כך, משמשת אובייקט של מבט מחפצן מצדו של גבר לבן והגמוני.[7]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מיקי גבריאלוב ויהלי סובול מבצעים את "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", באתר וואלה!‏, 18 בינואר 2013
  2. ^ תמר אבידר, שוק הבשר, מעריב, 27 בדצמבר 1985.
  3. ^ אורית קמיר, אני רואה אותה בדרך לגימנסיה; אני חושב שבשבילי היא אבודה, באתר "במחשבה שנייה", 28 בנובמבר 2013
  4. ^ דבורית שרגל, כולם ראו אותה בדרך לגימנסיה, "ולווט אנדרגראונד", 21 בנובמבר 2013
  5. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:דבר

    פרמטרים ריקים [ 6 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    טל צבר-נתיב, אני רואה אותה בדרך לגימנסיה, דבר, 1 באוקטובר 1975 - זיכרונותיה של צילה פיינברג-שוהם מ"גימנסיה הרצליה"

    שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet

    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    נדב מן, רואה אותה בדרך לגימנסיה: זיכרונות בשחור-לבן, באתר ynet, 8 בינואר 2010 - על שנותיה הראשונות של "גימנסיה הרצליה"
    תערוכות השבוע: אני רואה אותה בדרך לגימנסיה, באתר עכבר העיר, 28 ביולי 2013
  6. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet

    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    נדב מן, אתם רואים אותם בדרך לגימנסיה, באתר ynet, 1 באוקטובר 2010
  7. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד בן שלו, מיהו הגיבור האובססיבי של השיר "בדרך לגימנסיה"?, באתר הארץ, 1 במאי 2015