אני רואה אותה בדרך לגימנסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אני רואה אותה בדרך לגימנסיה הוא פזמון מאת יעקב רוטבליט שהלחין מיקי גבריאלוב, והתפרסם בביצועו של אריק איינשטיין, שכלל אותו בשנת 1971 באלבומו "בדשא אצל אביגדור". זהו משיריו הידועים של איינשטיין.[1] גרסאות כיסוי לשיר בוצעו בידי להקת "סטלה מאריס" ויהלי סובול עם מיקי גבריאלוב.[2]

על השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיר שישה בתים, שלושה מהם בני ארבע שורות ושלושה בני שתי שורות. השיר הוא שיר כמיהה של גבר לנערה שהוא עוקב אחריה, תחילה כתלמידת תיכון בת 17, שאותה הוא רואה בלכתה ובשובה, ואחר כך כחיילת. מסקנתו של הגבר, המסיימת ארבעה מתוך ששת הבתים של השיר היא: "אני חושב שבשבילי היא אבודה". בשניים מבתיו הקצרים של השיר רואה הגבר בנערה אובייקט מיני:

"האם כבר מישהו פיתה / את המלכה של הכיתה?"
"האם כבר מישהו ידע / את המלכה של האוגדה?".

בבתים בני ארבע השורות מתקיימת חריזה של שלוש השורות האחרונות בכל בית (למשל: אחידה/ילדה/אבודה). בבתים בני שתי השורות מתקיימת חריזה של שתי השורות (למשל: פיתה/כיתה). בחלק מהמקרים זהו חרוז בלתי-מדויק מסוג חרוז קרוב עיצורי (למשל: ידע/אוגדה), המתבסס על ההגייה הלא גרונית של האות ע.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו שהוטרדו מההתייחסות המינית לנערה. העיתונאית תמר אבידר העירה:

[השיר] מבטא רחשי-לב של רבים וטובים, אשר נפשם יוצאת אל אותן נערות מתפתחות ובעלות עור חלק, איברים ארוכים, תנועות גמישות, נעורים פורצים[3] וכן הלאה. זאבים ותיקים, ששיניהם מתנדנדות ושערם מאפיר – מחניקים אנחה למראה איילות החן העוברות על פניהם, בדרך לגימנסיה, בדרך אל שפת הבריכה ועל יד שולחנם המשרדי. אלא שכל זה תיקני, שייך לנורמה החברתית המותרת. עובדה, אפילו מזמרים על כך מעל גלי האתר, ללא צנזורה פנימית. אבל היכן הפזמונאית שתעז לשיר: "אני רואה אותו בדרך לגימנסיה..." ומכאן יבוא תיאור פלאסטי של איברי גופו המתפתחים, המוצקים, האסתטיים, הפרופורציות הנכונות. ידובר גם על השפתיים הרעננות, השיער הרך שצימח על ידיו וחזהו. [...] יאוזכרו פרטים נוספים הקשורים בהופעתו הנערית, המעוררת געגוע... ולבסוף יבוא מתן הלגיטימציה: "אני יודעת שבשבילי הוא אבוד". האם גם לנו מותר לחשוק בנערים הללו? האם גם לנו מותר [להתבטא כך?][4]

המשפטנית הפמיניסטית אורית קמיר כתבה על כך:

היה משהו בשיר הזה שהטריד אותי. ה-stalking מזיל הריר של הגבר הבוגר ביחס לנערה צעירה; הערגה הנוגה שלו, מלאת הרחמים העצמיים, ללוליטה, בת השכנים. הנהייה אחריה כשהיא עוברת מן הכיתה אל האוגדה, והפלישה – ולו במחשבה – אל פרטיותה המינית ("האם כבר מישהו פיתה, את המלכה של הכתה?"). אבל משפט אחד בשיר ראוי לתשומת לב מיוחדת: "היא לא יודעת, היא אף פעם לא תדע". וזה כל ההבדל. אגואיסטית, אינפנטילית, פתטית – תשוקתו של הגבר המבוגר לילדה השכנה נותרת בשיר פנטזיה בלתי ממומשת. כן, הוא מביע אותה במילים נוגות עם מנגינה כובשת לב, ואריק אינשטיין אף מזמר אותה בבריטון המרעיד את הנשמה. אבל הנערה עצמה לא יודעת ואף פעם לא תדע. הכמיהה נותרת במסגרת חופש המחשבה וחופש הביטוי; היא אינה יוצאת מן הכוח אל הפועל, אינה מתממשת במעשים, שהיו עלולים להפוך לפגיעה נצלנית מצד גורם חזק יותר הגורמת נזק לצד החלש יותר.[5]

דבורית שרגל התייחסה לשיר באופן דומה:

"אני רואה אותה" הוא נכס צאן ברזל במוזיקה העברית, אבל נניח שהיה נכתב היום, נראה לכם שלא היו נשמעים קולות על השערורייה הפדופילית? אני די בטוחה שכן. לזכותם של רוטבליט/איינשטיין עומדת השורה "היא לא יודעת, היא אף פעם לא תדע". הם לא מממשים את התשוקה לילדה, אבל היא קיימת לגמרי.[6]

המבקר בן שלו התייחס אף הוא לשורה "היא לא יודעת, היא אף פעם לא תדע", וציין: "רוב המתח של השיר הזה נובע מהפער העצום בין הידיעה הנואשת שלו לבין חוסר הידיעה השאנן שלה",[7] והוסיף:

במושגים של היום, יש טעם לפגם בכך שהיא בת 17 והוא אולי הרבה יותר מבוגר. כל מיני פרשות ושערוריות עולות במחשבה, אף על פי שהוא רק מסתכל בה, ללא ידיעתה (כנראה), ולא עושה דבר. גם אם האסוציאציות הללו לא צפות, אני מרגיש שמצופה ממני כמאזין נאור לחשוב על כך שהיא, בגילה הצעיר כל כך, משמשת אובייקט של מבט מחפצן מצדו של גבר לבן והגמוני.[7]

מחבר השיר, יעקב רוטבליט, התייחס אף הוא למיניות שבשיר ולזמנים המשתנים, באומרו "נניח כשאריק שר את 'אני רואה אותה בדרך לגימנסיה' הוא היה בשנות השלושים שלו. בהופעות הוא היה אומר 'זה שיר של חרמנים מזדקנים'. היום, תוציא דבר כזה, יאמרו לך 'פדופיל'."[8]

בעקבות השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה "גימנסיה" אינה מקובלת יותר לתיאור בית ספר תיכון, אך שימוש בולט בה הוא בשמה של "גימנסיה הרצליה". במצב זה שימש שם השיר פעמים אחדות ככותרת לכתבות העוסקות ב"גימנסיה הרצליה",[9] וגם ככותרת לכתבות העוסקות בבתי ספר אחרים.[10]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יעקב העליון, מסך ומסכה | אריק איינשטיין חוזר לבמה, מעריב, טור 1, 28 בדצמבר 1980.
  2. ^ מיקי גבריאלוב ויהלי סובול מבצעים את "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", באתר וואלה! NEWS‏, 18 בינואר 2013
  3. ^ אף לא אחד ממאפיינים פיזיים אלה מופיע בפזמון שלפנינו.
  4. ^ תמר אבידר, שוק הבשר, מעריב, 27 בדצמבר 1985.
  5. ^ אורית קמיר, אני רואה אותה בדרך לגימנסיה; אני חושב שבשבילי היא אבודה, באתר "במחשבה שנייה", 28 בנובמבר 2013
  6. ^ דבורית שרגל, כולם ראו אותה בדרך לגימנסיה, "ולווט אנדרגראונד", 21 בנובמבר 2013
  7. ^ 7.0 7.1 בן שלומיהו הגיבור האובססיבי של השיר "בדרך לגימנסיה"?, באתר הארץ, 1 במאי 2015
  8. ^ אלקנה שור, דברים שרציתי לומר: יענקלה רוטבליט בראיון נדיר, באתר nrg‏, 30 בספטמבר 2012
  9. ^ טל צבר-נתיב, אני רואה אותה בדרך לגימנסיה, דבר, 1 באוקטובר 1975 - זיכרונותיה של צילה פיינברג שוהם מ"גימנסיה הרצליה"
    נדב מן, רואה אותה בדרך לגימנסיה: זיכרונות בשחור-לבן, באתר ynet, 8 בינואר 2010 - על שנותיה הראשונות של "גימנסיה הרצליה"
    עכבר העיר אונליין, תערוכות השבוע: אני רואה אותה בדרך לגימנסיה, באתר הארץ, 28 ביולי 2013
  10. ^ נדב מן, אתם רואים אותם בדרך לגימנסיה, באתר ynet, 1 באוקטובר 2010