הוולווט אנדרגראונד

**הוולווט אנדרגראונד**
**Velvet Underground**
מקום הקמה	ניו יורק
מוקד פעילות	ארצות הברית
תקופת הפעילות	1965–1973; 1992 – 1994 (איחוד)
סוגה	רוק אוונגרדי, ארט רוק, רוק פסיכדלי
שפה מועדפת	אנגלית
חברת תקליטים	MGM; Verve; אטלנטיק; פולידור; מרקורי; Sire
פרסים והוקרה	היכל התהילה של הרוק אנד רול (1996); היכל התהילה של גראמי (2007); פרס גראמי למפעל חיים (2017) ;
	האתר הרשמי
	פרופיל ב-IMDb
חברים
	ויליאם אלכסנדר (1971-1972); ג'ון קייל (1966-1968); אגנוס מק'ליז (1965); סטרלינג מוריסון (1965-1971); וולטר פאוארס (1970-1972); לו ריד (1965-1970); מורין טאקר (1965-1972); דאג יול (1968-1973)

ערך זה עוסק בלהקת רוק אמריקאית. אם התכוונתם לבלוג ישראלי, ראו דבורית שרגל.

הוולווט אנדרגראונד (באנגלית: The Velvet Underground, בתרגום חופשי לעברית: מחתרת הקטיפה) היא להקת רוק שפעלה בארצות הברית במחצית השנייה של שנות ה-60.

חברי הלהקה המקוריים הם לו ריד, ג'ון קייל, סטרלינג מוריסון ומורין טאקר. הוולווט אנדרגראונד נחשבת לאחת מהלהקות המשפיעות ביותר של העשור, על אף שבמהלך שנות קיומה לא זכתה להצלחה מסחרית. כמו כן, לשניים מחברי הלהקה, לו ריד וג'ון קייל, הייתה זו התחלתה של קריירה מוצלחת ומוערכת מאוד.

זו הייתה אחת מהלהקות הראשונות ששילבו אלמנטים ניסויים ואוונגרדיים במוזיקה הפופולרית. חדשנותה התבטאה הן בצליל החדשני שיצרה, בנכונותם של חבריה ליצור מוזיקה מאתגרת ופורצת דרך ללא התחשבות בפוטנציאל המסחרי, או, לרוב, בהיעדרו של פוטנציאל כזה, ולא פחות מכך בתכנים בהם עסקו שיריה. משום כך היא נחשבת בעיני רבים ללהקה החשובה הראשונה שהשפיעה על התפתחותו של הרוק האלטרנטיבי.

בסוף שנות ה-60, בשיאו של דור ילדי הפרחים וקיץ האהבה שהתרחש בחופה המערבי של ארצות הברית (בעיקר בקליפורניה), עסקה הלהקה בנושאים מעוררי מחלוקת ומרתיעים כגון זהות מינית מעורפלת, שימוש בסמים קשים, הומוסקסואליות ומיניות שנויה במחלוקת (סאדו-מאזוכיזם), נושאים שמצאו את דרכם לסצנת המועדונים בניו יורק באותה תקופה. גם המוזיקה שלהם הפכה לכזו, כאשר הם עשו שימוש לא קונבנציונלי ברעשי מגברים, פידבק ואפקטים מעוותי צליל בשיריהם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכה של הלהקה היא ב-1965. לו ריד, בוגר אוניברסיטת סירקיוז שבצעירותו ניגן במספר הרכבי גאראז' ודו-וופ, הועסק ככותב שירים בחברת התקליטים פיקוויק שהתמחתה בלהיטי פס-ייצור זולים ומהירים להפקה. אחת הנעימות שחיבר ריד עבור חברה זו הייתה The Ostrich. קטע זה היה מעין פרודיה על מקצבי ריקוד שהיו פופולריים באותה תקופה, אך מנהלי פיקוויק חשו שיש לו פוטנציאל להפוך ללהיט והרכיבו בחופזה להקה על מנת להקליט אותו. בלהקה זו, שנקראה "הפרימיטיבים", היה חבר גם ג'ון קייל, וולשי שהגיע לארצות הברית כדי ללמוד מוזיקה קלאסית, אך התעניין גם במוזיקת רוק. ריד וקייל מצאו שפה משותפת והחלו לעבוד ולהופיע ביחד. כך נולד שיתוף הפעולה שיוליד את מחתרת הקטיפה. בתחילה ערכו ניסויים עם נגנים שונים ושמות להקות שונות, כאשר חברו לסטרלינג מוריסון, נגן הגיטרה ואנגוס מקליז בעל התופים, וביחד בחרו את השם מחתרת הקטיפה, שהוא ספר שעוסק בסאדו-מזוכיזם ונכתב על ידי מייקל ליי (המשיכה לתחום הולידה גם את השיר "Venus In Furs", שגם הוא מבוסס על שם ספרו של לאופולד פון זאכר מזוך [על שמו המושג מזוכיזם] באותו נושא).

הלהקה החלה להופיע בניו-יורק, כאשר באותה תקופה ראשונית נגנה מוזיקה הרבה יותר רגועה (בסגנון ה"דור המותש" של שנות ה-50) מהמוזיקה שייצרה בתקופות מאוחרות יותר. ב-1965, כאשר הלהקה החלה לקבל תשלום עבור הופעותיה, עזב המתופף מקליז את הלהקה, בשם האמנות ונגד המסחריות, והוחלף במורין טאקר, שעשתה שימוש פחות סטנדרטי בתופים, בהשתמשה בפטישי עץ ותופי טום-טום, עם קצב סוחף ואקזוטי יותר, אשר אפיין את המוזיקה שעשתה הלהקה מאותה עת.

אנדי וורהול וניקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1965 הפך האמן אנדי וורהול למנהל הלהקה, והציג בפניהם את הדוגמנית והשחקנית הגרמנייה ניקו, עמה ביצעו מספר הקלטות שהפכו לאלבום הבכורה של הלהקה - The Velvet Underground and Nico. האלבום הוקלט במשך יומיים בניו יורק, ושוחרר לחנויות בחודש מרץ בשנת 1967 לאחר שעוכב על ידי חברת התקליטים MGM במשך כשנה. עטיפת האלבום, בעיצוב וורהול, הפכה מפורסמת: בננה צהובה על רקע לבן, עם הכיתוב: 'יש לקלף לאט ולראות'^[1]. במהדורה הראשונה של האלבום ניתן היה לקלף את המדבקה עם קליפת הבננה הצהובה, ולגלות מתחתיה בננה אדומה. באלבום נכללו כמה משיריה המוכרים ביותר של הלהקה: Heroin, Venus In Furs, Femme Fatale, Run Run Run ועוד. הסגנון לא היה אחיד, ונע בין מלודיות שקטות ורכות כמו Femme Fatale וI'll Be Your Mirror, לשירים עם קצב משתנה וזועם כמו Heroin, אולם הצלילים הדומיננטיים באלבום הם קולו חסר ההבעה של ריד, הויולה עליה ניגן קייל והקצב הקבוע והפשוט של טאקר^[2].

בשנת 1967 יצא אלבום הבכורה של ניקו Chelsea Girl, בו השתתפו חברי הלהקה כנגנים ואף כתבו ועיבדו חלק משירי האלבום.

White Light/White Heat[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הצלחת האלבום המשיכה הלהקה להופיע, סגנונם נעשה פרוע ונסיוני יותר ויותר, והם החלו לאלתר בהופעות. בסוף השנה פיטר ריד את וורהול, וגם הקשר עם ניקו הופסק, והלהקה הקליטה את אלבומה השני, White Light/White Heat בתחילת 1968. אלבום זה היה אינטנסיבי אף יותר מקודמו, גס, צועק ובועט, גולמי ולא ערוך, כאשר חלקו הוקלט בהופעות. אחד השירים באלבום, The Gift, הוא למעשה סיפור קצר פרי עטו של ריד המסופר על ידי ג'ון קייל בליווי מוזיקה חורקת. בסוף העבודה על האלבום, החלו מתחים לגאות בלהקה, כאשר הצלחה מסחרית לא הגיעה, והחלו גם חילוקי דעות מוזיקליים בין קייל שמשך לכיוונים יותר נסיוניים ולו ריד שהעדיף ללכת לכיוון הפופי והמלודי יותר. בטרם החלה העבודה על האלבום השלישי פיטר ריד את קייל והחליף אותו בדאג יול.

The Velvet Underground[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומם השלישי יצא בתחילת השנה, התאפיין בסגנון שאליו משך לו ריד את הלהקה, סגנון מלודי, הרמוני ו'פופי' יותר, בליווי הבאס המלודי שיול הביא עמו, מוזיקה קצת יותר תמימה ופחות יומרנית, אבל מאוד נוגעת ונעימה לדעת רבים. לאחר יציאת האלבום הפסיקה הלהקה לעבוד עם חברת התקליטים MGM ועברה לחברת אטלנטיק. בין לבין הוקלטו כמה שירים אשר לא יצאו באף אלבום, ביניהם "Stephany Says" ו"Coney Island Baby" הידועים יותר.

Loaded[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת התקליטים החדשה ביקשה אלבום שיהיה "עמוס בלהיטים" ("Loaded with hits"), ולכן הוציאה הלהקה דיסק בשם זה - אולי כבמחווה צינית לבקשת חברת התקליטים. בתקליט המנוני פופ שהיוו את הבסיס האמיתי לקריירת הסולו של ריד בשנים הבאות, כמו "Sweet Jane", "Rock N Roll" ושירי פופ נוספים. האלבום נערך ושונה ללא הסכמתו של ריד, שפרש מהלהקה עוד בטרם יצא האלבום^[3].

1970 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתו של ריד, כל שנשאר מהלהקה היה סטרלינג מוריסון, שם הלהקה וזכויות ההופעה עם השירים. נגנים באו, הלכו והתחלפו (מה שאפיין את הלהקה לאורך כל שנותיה), כאשר גם מוריסון עצמו פרש באותה שנה, מה שהשאיר את יול לבדו, יחד עם איאן פייס (מתופף הדיפ פרפל) להקליט אלבום אחרון, ("Squeeze" 1971). האלבום זכה לביקורות שליליות ולהתעלמות הציבור ונחל כישלון מסחרי. בנוסף לכך, איש לא החשיב אותו לאלבום אמיתי של הוולווט אנדרגראונד שכן איש מחברי הלהקה המקוריים לא ניגן בה, והוא הוסר מהדיסקוגרפיה הרשמית של הלהקה. ריד וקייל פתחו בקריירות סולו מוצלחות, בעוד מוריסון הפך לפרופסור נוסע לספרות בטקסס. מורין טאקר הפכה לאם וחיה באלמוניות יחסית, אך מאז שנות ה-80' חזרה ליצור ולהקליט כסולנית. ריד וקייל שבו לשתף פעולה ב-1990 כשהקליטו אלבום משותף לזכרו של אנדי וורהול. האלבום, "Songs for Drella" קיבל את שמו מכינוי שוורהול המציא לעצמו, תוך שילוב "דרקולה" עם "סינדרלה".

הלהקה התאחדה שוב בשנת 1993 לסיבוב הופעות באירופה. ריד טען אז שהאירופאים קיבלו את להקתו בזמן אמת טוב יותר מהקהל בארצות הברית, ולכן סיבוב האיחוד נערך באירופה בלבד. במופעים אלו שתועדו באלבום "Live MCMXCIII" שר קייל את רוב השירים שניקו שרה במקור. ריב נוסף ואחרון שפרץ בין ריד לקייל, שם קץ למופעי האיחוד ולסיכוי שהלהקה תופיע למרות הכול גם באמריקה. סיכויי הלהקה להתאחד שוב, נחלשו עם מותו מסרטן בשנת 1995 של אחד מחברי הלהקה המקורית סטרלינג מוריסון.

בשנת 1996 נכנסה מחתרת הקטיפה אל היכל תהילת הרוקנ'רול האמריקאי.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוצאות מאוחרות של חומר מוקלט[עריכת קוד מקור | עריכה]

The Velvet Underground Live 1974
VU 1985
Another View 1986
Peel Slowly and See 1995 (מארז תקליטורים)
Final V.U. 2001
Bootleg Series, Vol. 1: The Quine Tapes 2001
The Very Best of the Velvet Underground 2003

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא הוולווט אנדרגראונד בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של הוולווט אנדרגראונד

הוולווט אנדרגראונד, ברשת החברתית פייסבוק
הוולווט אנדרגראונד, סרטונים בערוץ היוטיוב
הוולווט אנדרגראונד, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
הוולווט אנדרגראונד, באתר ספוטיפיי
הוולווט אנדרגראונד, באתר סאונדקלאוד (באנגלית)
הוולווט אנדרגראונד, באתר Last.fm (באנגלית)
הוולווט אנדרגראונד, באתר AllMusic (באנגלית)
הוולווט אנדרגראונד, באתר MusicBrainz (באנגלית)
הוולווט אנדרגראונד, באתר דיזר
הוולווט אנדרגראונד, באתר Discogs (באנגלית)
הוולווט אנדרגראונד, באתר Songkick (באנגלית)
הוולווט אנדרגראונד, באתר Genius
הוולווט אנדרגראונד, באתר SecondHandSongs
הוולווט אנדרגראונד, באתר בילבורד (באנגלית)
הוולווט אנדרגראונד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ גידי אביבי, הבננה המהפכנית באריזת דה-לוקס, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2002
^ בן שלו, כיצד השפיע אנדי וורהול על המוסיקאים של סוף שנות ה-60, באתר הארץ, 24 בפברואר 2012
^ יוסי בבליקי, ‏יופי מסנוור וריק בלתי נתפס, באתר גלובס, 26 במאי 2005

[1] גידי אביבי, הבננה המהפכנית באריזת דה-לוקס, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2002

[2] בן שלו, כיצד השפיע אנדי וורהול על המוסיקאים של סוף שנות ה-60, באתר הארץ, 24 בפברואר 2012

[3] יוסי בבליקי, ‏יופי מסנוור וריק בלתי נתפס, באתר גלובס, 26 במאי 2005

[1]

[2]

[3]

הוולווט אנדרגראונד
ויליאם אלכסנדר • ג'ון קייל • אגנוס מק'ליז • סטרלינג מוריסון • וולטר פאוארס • לו ריד • מורין טאקר • דאג יול
אלבומים	‏The Velvet Underground and Nico‏ (1967) • ‏White Light/White Heat‏ (1968) ‏ • ‏ The Velvet Underground‏ (1969) ‏ • ‏Loaded‏ (1970) ‏ • ‏ Live at Max's Kansas City‏ (1972)‏ • Squeeze‏ (1973)‏ • ‏Live MCMXCIII‏ (1993)‏ •
הוצאות מאוחרות	‏The Velvet Underground Live‏ (1974)‏ • ‏VU‏ (1985)‏ • Another View ‏(1986)‏ • ‏Peel Slowly and See ‏ (1995) ‏ • ‏Final V.U. ‏ (2001) • ‏Bootleg Series, Vol. 1: The Quine Tapes ‏ (2001) • ‏The Very Best of the Velvet Underground ‏ (2003)
אנדי וורהול • ניקו • סאדו-מזוכיזם

פרס גראמי למפעל חיים
1963–1989	בינג קרוסבי (1963) • פרנק סינטרה (1965) • דיוק אלינגטון (1966) • אלה פיצג'רלד (1967) • אירווינג ברלין (1968) • אלוויס פרסלי (1971) • לואי ארמסטרונג, מהליה ג'קסון (1972) • צ'אק ברי, צ'ארלי פארקר (1984) • ליאונרד ברנשטיין (1985) • בני גודמן, הרולינג סטונז, אנדרס סגוביה (1986) • רוי אייקוף, בני קרטר, אנריקו קארוזו, ריי צ'ארלס, פאטס דומינו, וודי הרמן, בילי הולידיי, בי. בי. קינג, אייזק שטרן, איגור סטרווינסקי, ארטורו טוסקניני, האנק ויליאמס (1987) • פרד אסטר, פבלו קזאלס, דיזי גילספי, יאשה חפץ, לנה הורן, לאונטין פרייס, בסי סמית, ארט טייטום, שרה ווהן (1989)
1990–1999	נט קינג קול, מיילס דייוויס, ולדימיר הורוביץ, פול מקרטני (1990) • מריאן אנדרסון, בוב דילן, ג'ון לנון, קאתי ולס (1991) • ג'יימס בראון, ג'ון קולטריין, ג'ימי הנדריקס, מאדי ווטרס (1992) • צ'ט אטקינס, ליטל ריצ'רד, ת'לוניוס מונק, ביל מונרו, פיט סיגר, פאטס וולר (1993) • ביל אוונס, אריתה פרנקלין, ארתור רובינשטיין (1994) • פטסי קליין, פגי לי, הנרי מנסיני, קרטיס מייפילד, ברברה סטרייסנד (1995) • דייב ברובק, מרווין גיי, גאורג שולטי, סטיבי וונדר (1996) • בובי בלנד, האחים אברלי, ג'ודי גרלנד, סטפן גרפלי, באדי הולי, צ'ארלס מינגוס, אוסקר פיטרסון, פרנק זאפה (1997) • בו דידלי, האחים מילס, רוי אורביסון, פול רובסון (1998) • ג'וני קאש, סם קוק, אוטיס רדינג, סמוקי רובינסון, מל טורמה (1999)
2000–2009	הארי בלפונטה, וודי גאת'רי, ג'ון לי הוקר, מיץ' מילר, וילי נלסון (2000) • הביץ' בויז, טוני בנט, סמי דייוויס ג'וניור., בוב מארלי, The Who‏ (2001) • קאונט בייסי, רוזמרי קלוני, פרי קומו, אל גרין, ג'וני מיטשל (2002) • אטה ג'יימס, ג'וני מאטיס, גלן מילר, טיטו פואנטה, סיימון וגרפונקל (2003) • ואן קלייברן, The Funk Brothers, אלה ג'נקינס, סאני רולינס, ארטי שו, דוק ווטסון (2004) • אדי ארנולד, ארט בלייקי, The Carter Family, מורטון גולד, ג'ניס ג'ופלין, לד זפלין, ג'רי לי לואיס, ג'לי רול מורטון, פינטופ פרקינס, הסטייפל סינגרס (2005) • דייוויד בואי, קרים, מרלה הגרד, רוברט ג'ונסון, ג'סי נורמן, ריצ'רד פריור, הוויברז (2006) • ג'ואן באאז, Booker T. & the M.G.'s, מריה קאלאס, אורנט קולמן, הדלתות, הגרייטפול דד, בוב וילס (2007) • ברט בכרך, הבנד, קאב קאלוויי, דוריס דיי, יצחק פרלמן, מקס רואץ', ארל סקרוגס (2008) • ג'ין אוטרי, הנערים העוורים מאלבמה, ארבע הפסגות, האנק ג'ונס, ברנדה לי, דין מרטין, טום פקסטון (2009)
2010–2019	לאונרד כהן, בובי דארין, דייוויד אדוארדס, מייקל ג'קסון, לורטה לין, אנדרה פרווין, קלארק טרי (2010) • ג'ולי אנדרוז, רוי היינס, רביעיית ג'וליארד, שלישיית קינגסטון, דולי פרטון, הראמונס, ג'ורג' בוורלי שיי (2011) • להקת האחים אולמן, גלן קמפבל, אנטוניו קרלוס ז'ובים, ג'ורג' ג'ונס, ההורנס של ממפיס, דיאנה רוס, גיל סקוט-הרון (2012) • גלן גולד, צ'ארלי היידן, לייטנינג הופקינס, קרול קינג, פטי פייג', ראווי שנקר, The Temptations‏ (2013) • הביטלס, קליפטון צ'נייר, האחים איסלי, קרפטוורק, קריס קריסטופרסון, ארמנדו מנסנרו, מוד פאוול (2014) • בי ג'יז, פייר בולז, באדי גאי, ג'ורג' האריסון, פלאקו חימנס, האחים לובין, ויין שורטר (2015) • רות בראון, סליה קרוז, Earth, Wind & Fire, הרבי הנקוק, ג'פרסון איירפליין, לינדה רונסטאדט, ראן די אם סי (2016) • שירלי קיסר, אחמד ג'מאל, צ'רלי פרייד, ג'ימי רודג'רס, נינה סימון, סליי סטון, הוולווט אנדרגראונד (2017) • האל בליין, ניל דיימונד, אמילו האריס, לואיס ג'ורדן, The Meters, קווין, טינה טרנר (2018) • בלאק סבאת', ג'ורג' קלינטון ופרלמנט-פאנקדליק, בילי אקסטין, דוני האת'וויי, חוליו איגלסיאס, סאם אנד דייב, דיון וורוויק (2019)
2020–הווה	שיקגו, רוברטה פלאק, אייזק הייז, איגי פופ, ג'ון פריין, פאבליק אנמי, סיסטר רוזטה תארפ (2020) • Grandmaster Flash and the Furious Five, ליונל המפטון, מרילין הורן, סולט אנ' פפה, סלינה, Talking Heads‏ (2021) • בוני רייט (2022)‏ • בובי מקפרין, נירוונה, מא רייני, סליק ריק, נייל רוג'רס, הסופרימס, אן וילסון וננסי וילסון (2023)‏ • N.W.A, לורי אנדרסון, האחיות קלארק, גלדיס נייט, דונה סאמר, תמי ויינט (2024)