אורית קמיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורית קמיר, 2007

אורית קמיר (נולדה ב-1961) היא חוקרת ומרצה למשפט, מגדר ותרבות, פעילה פמיניסטית ועומדת בראש ההנהלה של המרכז הישראלי לכבוד האדם.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורית קמיר נולדה וגדלה בירושלים לעמיאור ושולמית קמיר, ולמדה בבתי הספר בית הכרם והתיכון שליד האוניברסיטה. בשנת 1986 סיימה לימודים לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. התמחתה במשפטים בבית המשפט העליון אצל השופט גבריאל בך ובפרקליטות המדינה אצל רות רבין, ובשנת 1988 קיבלה רישיון לעריכת דין. הייתה יועצת משפטית בכנסת (עוזרת לצבי ענבר), היועצת המשפטית של הרשות למלחמה בסמים, ומנהלת המחלקה המשפטית של שדולת הנשים בישראל. בשנת 1991 קיבלה תואר שני במדעי הרוח (פילוסופיה וספרות) מאוניברסיטה העברית בירושלים, על עבודת הגמר בנושא: "ניתוח טקסטואלי של פסק-דין ג'ונדי", שהוכנה בהנחייתו של ד"ר משה רון. את הדוקטורט, במשפט וספרות מנקודת מבט פמיניסטית, כתבה באוניברסיטת מישיגן באן ארבור, בהנחייתו של ג'יימס בויד וייט, האב המייסד של הזרם "משפט וספרות", וכתלמידתה של קתרין מקינון, הדמות המרכזית בפמיניזם המשפטי הרדיקלי בארצות הברית. עבודת הדוקטור שלה, שנשאה את הכותרת "Stalking: History, Culture and Law", עסקה בניתוח משפטי-ספרותי-תרבותי של תופעת ההטרדה המאיימת.

בשנת 1996 החלה ללמד באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2001 החליטה ועדת המינויים של האוניברסיטה להעניק לה קביעות, אך ועדת המינויים העליונה ביטלה את ההחלטה. קמיר הגישה תביעה נגד האוניברסיטה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, על ההחלטה שלא לקדמה. לדברי קמיר נבעה ההחלטה מהתנכלות ואפליה על רקע דעותיה, ובמיוחד על כך שניסחה את החוק למניעת הטרדה מינית וקידמה את חקיקתו.[1] האוניברסיטה נימקה את ההחלטה בעיקר ביחסים רעועים של קמיר עם עמיתיה ותלמידיה.[2] בשנת 2003, בהליך של גישור, הושגה בין הצדדים פשרה, על פיה תחזור קמיר ללמד בדרגת מרצה בכיר למשך שש שנים, אך לא בפקולטה למשפטים.[3] עבודתה באוניברסיטה העברית הסתיימה בשנת 2009.

במשך מספר שנים לימדה גם באוניברסיטת מישיגן באן ארבור. בשנים 2007–2009 הייתה עמיתה במכון הרטמן ליהדות בירושלים, בשנים 2011–2012 הייתה מרצה בכירה במרכז האקדמי פרס, בשנת 2014 שהתה באוניברסיטה האירופית בפירנצה ועוד.

בפברואר 2015 פסק בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, כי פיטוריה של קמיר מהמרכז האקדמי פרס היו שלא כדין, והטיל על המוסד לשלם לה פיצויים בסך חצי מיליון ש"ח.[4]

פעילותה הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיותה מנהלת המחלקה המשפטית של שדולת הנשים, השתתפה קמיר בייזום וניסוח של הצעות חוק (כמו החוק למניעת אלימות במשפחה) ובהגשת עתירות לבג"ץ (למשל בדבר זכויותיהן של עולות חדשות). כמתנדבת באגודה לזכויות האזרח הגישה את בג"ץ מיכל אפרת-ארנן, שבו נפסקה זכותן של נשים לשנות את שם משפחתן ללא קשר למעמדן האישי. שימשה כחברת הנהלה בארגון "בצלם", והייתה חברה מייסדת של ארגון "איתך", יחד עם רחל בנזימן ונטע זיו.

ב-1997 ניסחה (במאמר שפורסם בכתב העת "משפטים") את הצעת החוק למניעת הטרדה מינית. לאחר שעובדה בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, בראשות יעל דיין, אושרה הצעת החוק והייתה לחוק למניעת הטרדה מינית.

בשנת 2004 הקימה עם רבקה אלישע את "המרכז הישראלי לכבוד האדם", ונכון ל-2014 היא עומדת בראש הנהלתו.

בשנת 2013 זכתה ביחד עם יפעת ביטון בפרס המשפט, צדק חברתי וזכויות אדם מטעם הקרן החדשה לישראל וקרן דפנה לשנת 2013. הפרס ניתן על: "ניסוח וקידום חקיקה ורפורמות פורצות דרך, ובראשן החוק למניעת הטרדה מינית, אשר שינה את השיח המשפטי והחברתי ביחס למאבק באלימות נפשית, פיזית ומינית, ועל פעילות אקדמית וציבורית שהובילה להעלאת המודעות למאבק בהטרדה מינית במקומות עבודה, במוסדות החינוך, בצבא, במשטרה ובכלל הציבור.[5]

מחקריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחומי כתיבה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים במשפט בחברה ובתרבות, ובמיוחד בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק גדול מכתיבתה האקדמית מנתח את האופנים שבהם החברה, באמצעות התרבות והמשפט, מָבְנָה נשים ונשיות, מייצרת דפוסים וכלים של שליטה בהן, ומכוננת את המציאות ההגמונית של היררכיה מיגדרית, בה גברים שולטים בחברה ובמוסדותיה ונשים מוּדָרות ממוקדי הכוח. כתיבתה של קמיר מציעה כלים ודרכים לזהות מנגנונים פטריארכליים, כפי שהם באים לידי ביטוי בפרקטיקות חברתיות ותרבותיות, ובעיקר בטקסטים משפטיים: חוקים ופסקי דין. לצד הניתוח, קמיר מציעה דרכים פמיניסטיות לשינוי הסדרים חברתיים ומשפטיים כדי לקדם זכויות נשים ואפשר מימוש צרכים ושאיפות של נשים. חלק מכתביה כוללים הצעות חוק. כך, המאמר "איזו מין הטרדה", שנכתב בשנת 1997, הכיל את הצעת החוק למניעת הטרדה מינית, שהפכה לחוק למניעת הטרדה מינית. המאמר "יש סקס אחר" שנכתב בשנת 2003 הכיל את הצעת החוק למניעת כפייה מינית, שהונחה על שולחן הכנסת על ידי חברת הכנסת אתי לבני, ולאחר מכן על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון. ספרה "פמיניזם, זכויות ומשפט", שנכתב על סמך קורס שהעבירה באוניברסיטה המשודרת, מהווה מבוא ללימודי פמיניזם. קמיר מפתחת באופן שיטתי תפיסה משפטית פמיניסטית ישראלית ייחודית שהיא מכנה "פמיניזם כבוד אדם וחוה". זוהי תפיסה פמיניסטית המושתתת על ערכי הכבוד הסגולי וכבוד המחיה; היא מציעה גם מתודולוגיה שהיא מכנה "ניתוח פמיניסטי רב ממדי". תפיסה פמיניסטית זו מוצגת בהרחבה בספרה של קמיר, משנת 2007, "כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי, משפטי וחברתי".

כבוד האדם במשפט, בחברה ובתרבות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק חשוב מכתביה של קמיר מוקדש לפיתוח תפיסה ייחודית של ערך כבוד האדם בחברה הישראלית. קמיר מצביעה על כך שהמושג הישראלי "כבוד" מכיל ארבעה ערכים נבדלים ומובחנים זה מזה: "הדרת-כבוד" (honor), "כבוד סגולי" (dignity), "כבוד מחיה" (respect) ו"הילת כבוד" (glory). קמיר טוענת בכתביה כיצד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע את כבוד האדם וחירותו כערכי היסוד של החברה ושיטת המשפט, נועד לקדם את העולם הערכי המושתת על כבודם הסגולי וכבוד מחייתם של כל בני האדם באשר הם. עם זאת, החברה הישראלית מורגלת במנטליות של הדרת-כבוד, שטופחה על ידי הציונות המדינית והפכה לחלק בלתי נפרד מן הישראליות. כיוון שהמילה העברית "כבוד" מכילה את כל מושגי הכבוד ללא הבחנה, החברה הישראלית מתקשה לאמץ את השקפת העולם שחוק היסוד ביקש להטמיע, וממשיכה לציית לנורמות הדרת-הכבוד שהיא מורגלת בהן. הספר "שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם" מציג בהרחבה את ארבעת מושגי הכבוד הללו, ומחיל אותם לשם ניתוח של התנועה הציונית המדינית, השפה העברית המדוברת בישראל, חקיקה ופסיקה, והפוליטיקה המגדרית הישראלית.

"משפט ותרבות" ובמיוחד "משפט וקולנוע"[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר מכתביה של קמיר – במיוחד פרסומיה בארצות הברית - מכיל פיתוח תאורטי של תחום המחקר האינטרדיסציפלינרי החדשני, המשלב שיח משפטי עם ניתוח קולנועי, סוציולוגי, תרבותי וספרותי; זאת בעיקר במטרה להבין לעומק כיצד תעשיית הקולנוע תורמת לעיצובם של הצופים כאנשים שיפוטיים; כיצד היא מנחה ומעודדת אותם לשלב כללים משפטיים עם מוסכמות חברתיות ולהחיל את המכלול על סיפורים בדיוניים שסרטים מציגים בפניהם; כיצד היא "מאמנת" אותם ב"צפייה שיפוטית", ומרגילה אותם להפעיל תפיסה זו גם בחייהם החברתיים. קמיר מראה בכתביה כיצד האימון הקולנועי של הקהל הרחב ב"צפייה שיפוטית" מחזק בקרב קהלי צופים נטיות שיפוטיות תוך כדי חיזוק מוסכמות חברתיות רווחות שלעיתים קרובות הן דעות קדומות בלתי מבוססות. כך, בין השאר, קמיר מראה כיצד סרטים רבים מעודדים את הציבור לשפוט נשים על פי אמות מידה פטריארכליות סקסיסטיות, ולמצוא אותן "אשמות" בהתנהגות מינית "לא צנועה" או "מופקרת". פיתוחים תאורטיים אלה מצויים בעיקר בספר Framed: Women In Law and Film, ובמאמרים המכילים ניתוחים משפט-קולנועיים של סרטים.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Every Breath You Take; Stalking Narratives and the Law[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מתחקה אחר ההיסטוריה של העיצוב התרבותי של ההתנהגות המכונה "הטרדה מאיימת" (באנגלית stalking), החל מהתקופה השומרית העתיקה ועד החקיקה האמריקאית של ראשית שנות התשעים של המאה העשרים. "הטרדה מאיימת" היא התנהגות המכילה מעקב ומארב מתמשכים ואינטנסיביים; היא מבוצעת לרוב על ידי גברים על נשים, ויש שהיא מסתיימת באלימות ואף ברצח. הספר מצביע על שני דפוסי סיפור תרבותי של התנהגות זו, המלווים את התרבות המערבית משחר ימיה. הדפוס הסיפורי האחד הוא של דמות נשית העוקבת אחר גברים ואורבת להם. הספר מציע כי לילית מגלמת את "המטרידה מאיימת" הנשית הארכיטיפית, וסיפורי הטרדה מאיימת מסוג זה מקשרים את ההתנהגות הכפייתית עם נשיות מינית, חכמה ואסרטיבית – אך חריגה, שולית ו"סוטה". הדפוס הסיפורי השני הוא של דמות גברית הנצמדת לאישה והופכת ל"צל" שלה. הספר מציע כי דרקולה, הערפד, מבטא היטב את ארכיטיפ "המטריד המאיים" הגברי, שנתפס כמי שאינו חי ואינו מת, והוא "שותה את דמה" של האישה "שלו" כדי להשתתף אתה במנת חייה. הוא הופך לחלק בלתי נפרד מישותה, וכופה עליה זוגיות בתחום הדמדומים שבין החיים והמוות. הספר עוקב אחרי גלגוליהם של שני דפוסי סיפורי ההטרדה המאיימת שנקשרו בדמויות הארכיטיפיות הללו, לילית ודרקולה, וגלגוליהן לאורך ההיסטוריה של התרבות המערבית. דוגמה לסיפור הטרדה מאיימת מודרני השייך לדפוס שנקשר בדמותה של לילית הוא הסרט "חיזור גורלי", שהשפיע על החקיקה האמריקאית האוסרת, מאז ראשית שנות התשעים של המאה העשרים, על הטרדה מאיימת. הספר טוען כי החקיקה האמריקאית אימצה ללא משים שרידים מיתולוגיים הקשורים בסיפורי ההטרדה המאיימת לתקופותיהם, במקום להסתמך על המציאות החברתית והשקפת עולם ערכית. הוא מציע חשיבה משפטית חקיקתית אלטרנטיבית.

פמיניזם זכויות ומשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר נועד לפתוח צוהר אל השקפת העולם הפמיניסטית בכלל ואל הפמיניזם המשפטי בפרט. לאחר הצגת התנועה הפמיניסטית והגישות הפמיניסטיות למשפט, הספר בוחן את מצבן של נשים בחברה ובמשפט בישראל לאור זכויות אדם בסיסיות - הזכויות לחיים, לשוויון, לכבוד, לחירות, למשפחה ולביטחון אישי. דרך פריזמה זו, הוא עוסק בדיני עבודה, משפחה, אלימות מינית, ייצוג בתחום הציבורי ושאר סוגיות הקשורות בחיי נשים. הצגה זו ממצבת את סוגיות "מעמד האישה" כסוגיות של "זכויות אדם". הוא מציע ביקורת המציאות החברתית והמשפטית – כמו גם כיווני מחשבה לתשובות ולפתרונות. הוא פונה למי שמעולם לא קראו פמיניזם – וגם למי שכבר קראו וחשבו, אך לא מנקודות מבט משפטיות של זכויות נשים כזכויות אדם.

שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מציע נקודת מבט חדשה לבחינת ערכיה של החברה הישראלית, מגמות חברתיות ומשפטיות, הבניה מגדרית, שסעים ועימותים אידאולוגיים ומצבו הקיומי של הפרט בישראל. הספר מציע להשתית נקודת מבט זו על ערך היסוד שקבעה לעצמה החברה הישראלית בחקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נקודת המוצא של הספר היא כי המונח הישראלי-עברי "כבוד" הוא מושג סל של משמעויות שבשפה האנגלית מבחינים ביניהן בעזרת המילים glory, respect, honor ו-dignity. הספר טוען כי הציונות המדינית הדגישה סוג אחד, ואילו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ניסה לחזק סוג שונה של כבוד; כי המתח המאפיין את היחסים בין שני סוגי הכבוד הללו מתבטא בהקשרים רבים ושונים של המציאות הישראלית; כי התייחסות רצינית לסוגי הכבוד השונים עשויה לסייע בהבנת ביטוייו של מתח זה בהתמודדות עמם. הספר זכה בפרס ע"ש יונתן שפירא מטעם האגודה ללימודי ישראל, על תרומתו לחקר החברה הישראלית.

נראות אשמות: נשים במשפט הקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר יצא ראשית באנגלית, בשם "Women in Law and Film". גרסה עברית מורחבת יצאה בשנת 2014. הספר מגדיר כ"סרטי משפט" את רשומון היפני, "תיבת פנדורה" הגרמני ואנטומיה של רצח האמריקאי, לצד סרטים פמיניסטיים מודרניים כמו "שאלה של שתיקה" ההולנדי, "העלמה והמוות" של רומן פולנסקי, והפסנתר הניו זילנדי, ואף סרט פוסט-מודרני ("עקבים גבוהים" הספרדי של פדרו אלמודובר). מתוך ניתוח של הסרטים הללו הספר מפתח תפיסה תאורטית אינטרדיסציפלינרית של התחום החדש "משפט וקולנוע". בתוך כך הוא מפתח ומציע גם תפיסה פמיניסטית ייחודית ומורכבת, השואבת את חיותה מן הניתוח הטקסטואלי המעמיק של הסרטים.

על ידי החלת הניתוח ה"משפט קולנועי" שהוא מפתח על כתריסר "סרטי המשפט" שנוצרו בתרבויות שונות ובתקופות שונות, הספר מראה כיצד סרטי עלילה המציגים עבירות הקשורות במין מעצבים ומפיצים תורות משפט פופולריות מגוונות, ובו בזמן מעודדים את צופיהם לפתח גישות שיפוטיות כלפי הנשים או הגברים המעורבים ב"עבירות המין", כלומר – הם נוקטים בעמדות בעלות השלכות מגדריות מובהקות (פטריארכליות, פמיניסטיות או אחרות). הספר טוען כי "פעילות חברתית אידאולוגית" זו של סרטי עלילה היא בעלת השלכות משמעותיות על החברה המודרנית, ולכן מחייבת התייחסות רצינית. הספר גם מקשר בין הניתוח הפמיניסטי והתורת-משפטי ובין ההבחנה בין סוגי הכבוד השונים (ובמיוחד הדרת-כבוד וכבוד סגולי) שפותחה בספר "שאלה של כבוד".

כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי, משפטי וחברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה, הנשען על הספר "שאלה של כבוד", מציע פמיניזם ישראלי השייך לכאן ולעכשיו: הפמיניזם הישראלי של כבוד האדם, או: פמיניזם כבוד אדם וחוה. זהו הפמיניזם שלטענת הספר מתפתח בישראל, במשפט ובחברה, בדיאלוג קרוב עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ורטוריקת כבוד האדם. הפמיניזם הישראלי של כבוד האדם זוכה בספר לתיאור יסודי ומקיף ולתאורטיזציה (תוך קישור לפמיניזם האנגלו-אמריקאי והבחנה ממנו). רצח נשים (משיקולי כבוד), אונס, הטרדה מינית, הטרדה מאיימת, הזניה מתועדת (פורנוגרפיה) ובחירה בשם משפחה – כולם מנותחים בפרקיו השונים של הספר דרך פריזמת הפמיניזם הישראלי של כבוד האדם. המתודולוגיה הפמיניסטית המוצעת בספר, "ניתוח פמיניסטי רב ממדי", מודגמת על כל אחד מן הנושאים הללו.

זה מטריד אותי: לחיות עם החוק למניעת הטרדה מינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה, שנכתב כעשור לאחר חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית, נועד לסייע לציבור הישראלי להוציא את החוק מן הכוח אל הפועל. הספר מציג את הוראות החוק בשפה שכל אישה וגבר יכולים להבינה, ומסביר מה מותר, מה אסור, מדוע, וכיצד ניתן לממש זכויות משפטיות. הספר מבהיר מהן חובות המעביד במקום העבודה, ומהו בדיוק תפקידה של האחראית על החוק. הספר מכיל שלושים דוגמאות של הטרדות מיניות עם ניתוח משפטי מלא. חלקו השני של הספר מכיל פרק אחד הממוען לנשים, ומציע כיצד להתגונן מפני הטרדה מינית, ופרק אחד הממוען לגברים ומציע כיצד להימנע מהתנהגויות מטרידות, וכיצד להתגונן מפני תלונות שווא. חלקו השלישי של הספר מכיל הרחבה בסוגיות שונות כמו השוואה בין החוק הישראלי וזה האמריקאי, ותיאור סוגים שונים של הטרדות מיניות. לספר מצורפים נספחים הכוללים את החוק, התקנון, התקנון המצוי, פסקי דין של בית המשפט העליון, רשימה ביבליוגרפית מקיפה, ורשימת כל הארגונים בישראל המסייעים בהתמודדות עם הטרדה מינית.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Every Breath You Take; Stalking Narratives and the Law, 2001, U. of Michigan Press
  • Framed: Women in Law and Film, 2006, Duke University Press
  • כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי חדש במשפט ובחברה, 2007, הוצאת כרמל, ירושלים.
  • זה מטריד אותי - לחיות עם החוק למניעת הטרדה מינית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009
  • נראות אשמות – נשים במשפט הקולנוע, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביה:

על כתביה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]