מיכאיל דביאטאייב

מיכאיל דביאטאייב

לידה	8 ביולי 1917 Torbeyevo, רוסיה
פטירה	24 בנובמבר 2002 (בגיל 85) קאזאן, רוסיה
מקום קבורה	Arskoe cemetery
מדינה	רוסיה, ברית המועצות
השכלה	Orenburg Military Aviation Piloting High School
השתייכות	חיל האוויר הסובייטי
דרגה	לוטננט בכיר
פעולות ומבצעים
החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
עיטורים
עיטור לנין מדליה להנצחת 40 שנים לניצחון במלחמה הפטריוטית הגדולה 1941־1945 מדליה להנצחת 30 שנים לניצחון במלחמת המולדתה הגדולה 1941-1945 מדליה להנצחת 20 שנים לניצחון במלחמת המולדתה הגדולה 1941–1945 מדליה להנצחת 100 שנים להולדתו של לנין מדליה להנצחת 50 שנים לכוחות המזוינים של ברית המועצות מדליה להנצחת 70 שנה לכוחות המזוינים של ברית המועצות מדליה לציון 60 שנים לכוחות המזוינים של ברית המועצות מסדר ההצטיינות הפטריוטי עיטור מלחמת המולדת מדליית ותיק העמל עיטור הדגל האדום מדליית הניצחון על גרמניה במלחמה הפטריוטית הגדולה 1941–1945 מדליה על שם ז'וקוב מדליה להנצחת 50 שנים לניצחון במלחמת המולדת הגדולה 1941–1945 גיבור ברית המועצות דרגה שנייה במסדר המלחמה הפטריוטית עיטור המלחמה הפטריוטית הגדולה דרגה ראשונה מדליית ההגנה על מוסקבה אזרח כבוד של העיר קאזאן בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה

מיכאיל פטרוביץ' דביאטאייב (8 ביולי 1917 - 24 בנובמבר 2002) היה טייס קרב סובייטי, הידוע בבריחתו ממחנה ריכוז נאצי באי אוזדום, שבים הבלטי.

ראשית חיים וקריירה צבאית

מיכאיל, שנולד בשנת 1917 בטורבייבו, היה הילד השלוש עשרה במשפחתו של איכר ממורדוביה. בשנת 1938 סיים את לימודיו בבית הספר לניווט נהרות (Речной Техникум) ועבד כקפטן של ספינה קטנה בוולגה. באותה שנה גויס לצבא האדום והחל בחינוך בבית ספר לטיסה בצ'קאלוב וסיים את לימודיו בשנת 1940.

הוא נכנס מוקדם ללחימה במלחמת העולם השנייה והשמיד את מטוס היו 87 הראשון שלו כבר בטיסת הבכורה שלו ב-24 ביוני 1941 יומיים בלבד לאחר שתקפה גרמניה את ברית המועצות. עד מהרה הוענק לו מסדר הדגל האדום. ב-23 בספטמבר הוא נפצע קשה ברגלו השמאלית. לאחר שהייה ממושכת בבית החולים הוא הוקצה ליחידת מטוסי פוליקרפוב-2 ולאחר מכן הועבר לתעופה רפואית. הוא חזר לתפקידו כטייס קרב לאחר פגישתו עם הטייס הסובייטי המפורסם אלכסנדר פוקרישקין במאי 1944. בעת שירותו השמיד תשעה מטוסי אויב.

שבי ומאסר

ב-13 ביולי 1944 נאלץ לפלוט ממטוסו ליד לבוב על שטח תחת הכיבוש הנאצי ונלקח כשבוי מלחמה למחנה הריכוז בלודז'. הוא ניסה להימלט ב-13 באוגוסט אך נתפס והועבר למחנה הריכוז זקסנהאוזן. עד מהרה הוא הבין שמצבו מסוכן מכיוון שכטייס סובייטי הוא יכול לצפות לאכזריות קיצונית מצד שוביו; לכן הוא הצליח להחליף זהות עם חיל מת מחיל הרגלים הסובייטי.

בזהותו החדשה הועבר מאוחר יותר למחנה באוזדום כדי להיות חלק מצוות שהועסק בעבודת כפייה בתוכנית הטילים הגרמנית באי פנמינדה. בתנאי גיהנום נאלצו האסירים לתקן מסלולי נחיתה ולנקות ביד פצצות שלא התפוצצו. האבטחה אוכפה בקשיחות עם שומרים וכלבים אכזריים והיה סיכוי קטן להימלט. למרות זאת, בפברואר 1945 הגיע דביאטאייב למסקנה שסיכויי הבריחה עדיפים על פני מוות בטוח כאסיר.

הבריחה

דביאטאייב הצליח לשכנע שלושה אסירים נוספים (סוקולוב, קריבונוגוב ונמצ'נקו) שהוא יכול להטיס אותם לחירות. הם החליטו לברוח בשעות הערב, כשרוב השומרים היו בחדר האוכל. סוקולוב ונמצ'נקו הצליחו ליצור חבורה שהורכבה מאזרחים סובייטים בלבד, מכיוון שלא ידעו שפות זרות כדי לתקשר בחופשיות ולתאם את תוכניותיהם עם אסירים אחרים.

בחצות הלילה של יום 8 בפברואר 1945, כאשר עשרת השבויים הסובייטים, כולל דביאטאייב, עבדו על המסלול, אחד מחבריהם, איוואן קריבונוגוב, הרים מטה והרג את שומרם. אסיר אחר, פיוטר קוטרגין, פשט במהירות את מדיו ועטה את מדי הסוהר. החבורה, בראשות ה"סוהר", הצליחה להשתלט באופן לא פולשני על מפציץ He 111 H22 של מפקד המחנה ולטוס מהאי. דביאטייב הטיס את המטוס.

הגרמנים ניסו ליירט את המפציץ ללא הצלחה. המטוס נפגע מאש ההגנה האווירית הסובייטית אך הצליח לנחות בשטח המוחזק על ידי ברית המועצות. הנמלטים סיפקו מידע חשוב על תוכנית הטילים הגרמנית, במיוחד על V-1 ו-V-2 .

עם זאת, הנ.ק.ו.ד. לא האמין לסיפורו של דביאטאייב וטען כי לא ייתכן שהאסירים ישתלטו על מטוס ללא שיתוף פעולה מצד הגרמנים. לאחר תקופה קצרה בבית חולים בסוף מרץ 1945, שבעה מהנמלטים נשלחו לשרת ביחידת עונשין צבאית, מבין הנמלטים, חמישה מתו בפעולה צבאית במהלך החודשים הבאים, בעוד שלושה קצינים כולל דביאטטייב שהו בכלא במהלך חקירה ממושכת.

לאחר המלחמה

דביאטאייב שוחרר מהצבא בנובמבר 1945. עם זאת, סיווגו נותר כ"פושע" ולכן הוא לא הצליח למצוא עבודה זמן רב. בסופו של דבר, מצא עבודה כפועל כפיים בקאזאן. הרשויות הסובייטיות הסירו את סיווגו רק בשנת 1957, לאחר שראש תוכנית החלל הסובייטית סרגיי קורוליוב הציג באופן אישי את טענתו וטען שהמידע שמסר דביאטאייב ושאר הבורחים היה קריטי לתוכנית החלל הסובייטית.

ב-15 באוגוסט 1957 הוענקה לדביאטאייב מדליית גיבור ברית המועצות והיה לנושא של מספר ספרים וכתבות בעיתונות. הוא המשיך להתגורר בקאזאן ועבד כקפטן ספינות נוסעים סנפיריות בוולגה. בשנת 1972 פרסם את זיכרונותיו.

מוות ומורשת

הוא מת בקאזאן בשנת 2002, כשהוא בן 85, ונקבר בבית העלמין ארסקויה שבקאזאן, בסמוך לאנדרטת מלחמת העולם השנייה. במולדתו טורבייבו נפתח ב-8 במאי 1975, מוזיאון אודותיו והוצבו מונומנטים באוזדום ובעיר קאזאן.

בשנת 2021 יצא לאקרנים סרט הקולנוע "דביאטאייב" המגולל את סיפור בריחתו, כשאת דמותו גילם שחקן הקולנוע פאבל פרילוצ'ני, בהפקת קרן הקולנוע הרוסי הממשלתית ובבימויהם של טימור בקממבטוב וסרגיי טרופימוב.

לקריאה נוספת

• Devyataev, Mikhail (1972). Полёт к Солнцу. Moscow: DOSAAF.
• Devyataev, Mikhail (1988). Побег из ада. Kazan: Татар. кн. изд-во. ISBN 5298000088. OCLC 28612379.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מיכאיל דביאטאייב בוויקישיתוף