V-2

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
V-2
Fusée V2.jpg

טיל V-2
מידע בסיסי
ארץ ייצור Flag of German Reich (1935–1945).svg  גרמניה הנאצית
פיתוח מרכז פינמונדה לפיתוח צבאי (אנ')
יצרן מיטלוורק (אנ')
עלות יחידה 100,000 רייכסמארק ב-ינואר 1944, 50,000 במרץ 1945
שימוש ראשון 1944
פעילות מבצעית ראשונה 1944-1952
מלחמות ומבצעים מלחמת העולם השנייה
כניסה לשירות 1944
יציאה משירות 1952
משתמשים Flag of German Reich (1935–1945).svg  גרמניה הנאצית
Flag of the United Kingdom.svg  הממלכה המאוחדת (לאחר המלחמה)
Flag of the United States.svg  ארצות הברית (לאחר המלחמה)
Flag of the Soviet Union.svg  ברית המועצות (לאחר המלחמה)
פלטפורמת שיגור רכב
מאפיינים כלליים
משקל 12,500 ק'
ממדים
אורך 14 מ'
קוטר 1.65 מ'
מוטת כנפיים 3.56 מ'
ביצועים
מהירות 5,760 קמ"ש
טווח 320 קמ'
תקרת גובה 206 קמ'
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי 1,000 ק'

טיל ה-V2 היה הטיל הבליסטי הראשון בעולם. בטיל זה השתמשה גרמניה במלחמת העולם השנייה, בעיקר נגד מטרות בריטיות ובלגיות.

עקב חוסר יכולת לשלוט באופן מדויק בנקודת פגיעתו, הוא הופנה בדרך כלל לערים ולא נגד מטרות צבאיות. בסך הכל יוצרו כ-3,000 טילים שגרמו למותם של כ-7,250 אזרחים וחיילים. במהלך ייצורו של הטיל מצאו את מותם כ-20,000 עובדי כפיה (חלקם הגדול יהודים ושבויי מלחמה סובייטים) שאולצו לעבוד בתנאים קשים במיוחד במתקני הייצור שהיו תת-קרקעיים.

פרטים טכניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה הטיל V2

טיל ה־V2 היה באורך של 14 מטרים, בעל טווח של כ־300 קילומטרים ונשא ראש נפץ במשקל של 1,000 ק"ג. ה־V2 הונע באמצעות תערובת של אתנול ומים, אליה צורף חמצן נוזלי. משאבות הדלק והמחמצן הונעו על ידי טורבינות קיטור, שנוצר באמצעות מי חמצן. מכלי הדלק והחמצן היו עשויים אלומיניום כדי להקטין את משקל הטיל. ההזדקקות למתכת הכבידה על כלכלת המלחמה הגרמנית. הטיל הורכב מ-30 אלף חלקים נפרדים והאורך הכולל של החיווט עלה על 35 קילומטרים.

מרגע שיגורו, הטיל האיץ במשך 65 שניות, ומנגנון בעל תוכנית מוגדרת מראש שלט בזווית הנטייה של הטיל עד הגעה לנטייה שהוגדרה מראש ברגע כיבוי המנוע, שאחריו הטיל המשיך במסלול נפילה חופשית בליסטי.

ה-V-2 נוהג באמצעות וריאנט של שיטת הניהוג הווקטורי - ארבעה משטחי ניהוג עשויי גרפיט שעמדו בדרכו של הסילון הנפלט מהטיל שימשו לניהוגו בחלל, היכן שהאטמוספירה הדלילה אינה מאפשרת ניהוג אווירודינמי אפקטיבי. באמצעות הטיית משטחי הגרפיט, הוטה הסילון הנפלט מרקטת ההנעה לכיוונים שונים - כך נוצר כח דחף שאינו פועל לאורך ציר הטיל בלבד.

מערכת ההנחייה של הטיל, ה-LEV-3, הייתה אחת ממערכות הניווט האינרציאליות הראשונות בעולם - מערכת העושה שימוש בניווט לפי חישוב עיוור ללא נקודת ייחוס חיצונית, והורכבה ממספר גירוסקופים למדידת התאוצה הקווית של הטיל, ומספר נוספים למדידת התאוצה הזוויתית של הטיל בכל אחד מן הצירים. מד תאוצה PIGA שימש לשליטה על רגע כיבוי המנוע. הטיל שוגר מנקודה שמיקומה נמדד מראש כך שהמרחק והאזימוט למטרה היו ידועים.

מספר דגמים מאוחרים של ה-V-2 עשו שימוש שימוש ב-"אלומות מנחות", אותות רדיו שמשודרים מהקרקע כדי לשמור על הטיל במסלול הנכון, אך הדגמים הראשונים נעזרו במחשב אנלוגי פשוט שהיה "מרכז הבקרה" של הטיל. המחשב האנלוגי קיבל את המידע על מיקום ומהירות הטיל מן הגירוסקופים ותיקן את אזימוט מהירות הטיל כל העת (באותם ימים טכנולוגיית הניהוג הווקטורי לא הייתה מדויקת מספיק ועל אף שהאזימוט למטרה היה ידוע, נדרשה בקרה מתמדת על כיוון תנועת הטיל).

במהלך מסלול הנפילה הבליסטית של הטיל מהירותו עלתה בהדרגה והגיעה עד ל-3 מאך זאת בשונה מהטיל V-1 שמהירותו הייתה תת-קולית. מאפייני טיסתו ומהירותו לא איפשרו גילויו באמצעות מכ"ם וגם אילו היה מתאפשר גילויו לא היו לבעלות הברית אמצעים ליירוטו. לפיכך אמצעי הסיכול היחיד כנגד הטיל היה פגיעה באתרי השיגור שלו (אתרי הייצור היו תת-קרקעיים ולכן לא התאפשרה פגיעה בהם).

באופן פרדוקסלי למהירותו העל קולית של הטיל הייתה השפעה פסיכולוגית חיובית וזאת מאחר שהטיל לא השמיע את השריקה קודם לנפילתו (כמו שנשמעה טרם נפילת טילי ה-V-1) שיצרה חרדה באוכלוסיית הערים שהופצצו בתקופת המלחמה.

היסטוריית פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העולם הראשונה, מדינות רבות עשו שימוש ברקטות עם דלק מוצק ולכן בהתאם להסכם ורסאי, נאסר על גרמניה לפתח ולייצר טילים מסוג זה. יחד עם זאת, טילים עם דלק נוזלי כלל לא הוזכרו בהסכם. בסוף שנת 1929, נתן שר הביטחון הגרמני הוראה לבדיקת אפשרות השימוש בטילים לצורך מטרות צבאיות ובשנת 1932, הוקמה תחנה ניסויית עבור טילים עם דלק נוזלי בקומרסדורף שליד ברלין. קולונל וולטר דורנברגר חזה בהדגמה של רקטה ניסויית שפותחה על ידי מהנדס גרמני צעיר בשם וורנר פון בראון, ולמרות שיכולותיה היו די מוגבלות, התרשם והציע לפון בראון להמשיך את הפיתוח תחת הנהלה צבאית.

פון בראון הסכים להצעה ובשנת 1934 הושגה הצלחה בשיגור טיל A-2 – דגם לא גדול המונע על ידי אתנול וחמצן נוזלי. אף על פי שבאותו הזמן כבר היו קיימות מספר אפשרויות לתערובות של דלקים ומחמצנים, העדיפו אנשי הצבא הגרמנים את השימוש באתנול עקב המחסור התמידי במוצרי נפט בגרמניה. האתנול, לעומת זאת, היה מצוי בשפע והגרמנים עשו בו שימוש לאורך כל מלחמת העולם השנייה.

לאחר ההצלחה עם טיל A-2, החלה הקבוצה של פון בראון לפתח את הטילים A-3 ו-A-4 (לימים V-2). את שיפור היכולות המבצעיות של הטיל ניתן ליחס בעיקר לעבודות השדרוג שבוצעו במנוע על ידי המהנדס וולטר טיל.

לקראת סוף 1941, מרכז המחקר הצבאי בפנמינדה אחז בטכנולוגיות החיוניות להצלחה של ה-V-2. ארבע טכנולוגיות המפתח להצלחת הטיל היו מנועי דלק נוזלי רקטיים גדולים, אווירודינמיקה על קולית, הנחייה גירוסקופית, ויכולת ייצור הגאים לניהוג סילוני (ההגאים היו צריכים להיות עשויים מחומרים מיוחדים כדי שיוכלו לעמוד בטמפרטורות העצומות).

שיגור V2, קיץ 1943

עם השגת הטכנולוגיות הנחוצות לבניית הטיל, שני אתגרים טכנולוגיים הכתיבו את אופי התכנון של הדגמים הראשונים של הטילים: הצורך בדיוק והצורך בייצור המוני של הטיל. הצורך הראשון היה האתגר המרכזי בפניו ניצבו המדענים. שני גורמי שגיאה אפשריים למיקום פגיעת הטיל ישנם: שגיאה בכיוון מעוף הטיל (שגיאה בטווח הבליסטי) ושגיאה בכיוון ניצב לכיוון מעוף הטיל (שגיאה באזימוט). על הראשון התגברו באמצעות חישוב ושליטה בזמן כיבוי מנוע הטיל ובאמצעות מנגנון מתוחכם ששלט בזווית הגיבוה של הטיל (ולפיכך בקצב ההגבהה שלו) לפי הזמן כך שבסיום השלב הממונע הטיל היה בעל גובה ומהירות "אופקית" מסוימת. לצורך פיתוח המנגנון, פותח במעבדות המחקר בפנמינדה מדמה הטיסה הראשון - מחשב אנלוגי שבעזרתו בחנו המדענים מסלולים (trajectories) שונים (הן מדמה הטיסה והן המחשב האנלוגי של הטיל פותחו על ידי הלמוט הולצר).

הצורך בדיוק באזימוט נענה בשילוב מחשב אנלוגי במערכת ההנחייה של הטיל, אשר בעזרת המערכות הגירוסקופיות פעל כדי להוציא פקודות אנלוגיות להגאי הטיל לתיקון כיוון תנועתו. המחשב שלט בתנועה הקווית של הטיל ובתנועות הסבסוב בכל הצירים ותיאם ביניהם. ההישג הזה במחשוב ההנחייה הוא אבן הפינה בהנחיית הטילים הבליסטיים המודרנית, וכן בבקרת טילים (מבחינת הדינמיקה שלהם כגוף קשיח).

השיגור המוצלח הראשון של הטיל V-2 בוצע במרץ 1942 ואילו השיגור המבצעי הראשון בוצע ב-8 בספטמבר 1944. מספר השיגורים המבצעיים הכולל של הטיל עמד על 3225.

לצורך מעקב אחר הטיל בניסויי שיגור, פותחה מערכת עקיבת מכ"ם ייחודית על ידי ד"ר פרידריך קירשסטיין מסימנס. לצורך בקרה ושיפור ביצועי הטיל, הטיל נצבע בתבנית שחור-לבן אופיינית, בדומה ללוח שחמט, כדי שניתן יהיה לקבוע מצילומים בקלות אם הטיל מסתובב סביב צירו.

על בסיס הטיל V-2, בוצעה עבודת פיתוח של טיל בליסטי דו-שלבי A-9/A-10 עם טווח של 5000 קילומטרים שיועד לפגיעה במטרות על אדמת ארצות הברית. הפיתוח של טיל זה נקטע על ידי תבוסת גרמניה וסיום מלחמת העולם השנייה.

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה, שימש הטיל V-2 כאב טיפוס לפיתוח של הטילים הבליסטיים הראשונים בארצות הברית, ברית המועצות ומדינות אחרות. רכיבים רבים של המערכות השונות של הטיל הוסגרו, כמו גם פרטים תכנוניים מסווגים רבים וביניהם משוואות ההנחייה, הניווט והבקרה של הטיל, נמסרו לצבא ארצות הברית. המהנדסים שתכננו את הטיל ובראשם ורנר פון בראון נשבו בסיום המלחמה על ידי האמריקנים. חלק מהמהנדסים נבחרו ושולבו בתוכנית החלל האמריקנית כחוקרים וכמפתחי טילים ובהם הטיל סטורן 5 ששיגר את חלליות אפולו לירח. הרדסטון הינו למעשה גרסה מעט מתקדמת של הטיל V-2.

מספר טילים מקוריים מדגם זה מוצגים במוזיאונים ברחבי העולם, ובהם מוזיאון האוויר והחלל הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון, מוזיאון המלחמה האימפריאלי ומוזיאון המדע בלונדון ומוזיאון המדע במינכן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נזקי פגיעת טיל V-2 בצומת הראשי של אנטוורפן, בלגיה, ב-27 בנובמבר 1944
T-34 76 Westerplatte p d.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא צבא. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.