V-1

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טיל V-1,‏ 1944
איור חתך של טיל V-1

V-1 היה טיל השיוט המבצעי הראשון בעולם. פותח על ידי חיל האוויר הגרמני במלחמת העולם השנייה, והיה בשימוש מיוני 1944 עד מרץ 1945. שימש בעיקר לתקיפת הערים לונדון בבריטניה ואנטוורפן בבלגיה. הטילים שוגרו ממגלשים מיוחדים בחופי צרפת והולנד, ונודעו בכינוי "פצצה מעופפת". בסוף 1944 החל השימוש בטילי ה-V-2 המתקדמים יותר.

הטיל תוכנן על ידי המהנדסים רוברט לוסר ופריץ גוסלו, בשם המקורי FI-103. טיסות הניסוי הראשונות נערכו בתחילת 1942, באזור פנמינדה בצפון-מזרח גרמניה, לחוף הים הבלטי. גרסאות מאוישות נבנו כדי לבחון את בעיות התכנון בעזרת טייסי ניסוי, הבולטת בהם הייתה הטייסת האנה רייטש.

השיגור המבצעי הראשון נערך ב-12 ביוני 1944. בעלות הברית הפציצו את אתרי השיגור מדצמבר 1943, והצליחו ליירט טילים רבים בעודם באוויר. היעד המקורי והעיקרי של הטילים היה העיר לונדון בירת בריטניה, לדרישתו של אדולף היטלר. בעקבות תקיפות בעלות הברית, הפך נמל העיר אנטוורפן בבלגיה ליעד נוסף.

כ-30 אלף טילים נבנו, וכ-10,000 מהם שוגרו לעבר בריטניה. כ-4,000 מתוכם פגעו באזור לונדון. כתוצאה מפגיעות הטילים, נהרגו כ-5,500 אזרחים.

אחרי המלחמה, צבאות ארצות הברית, ברית המועצות וצרפת ערכו ניסויים בייצור טילים דומים לטיל V-1 לאחר שמספר טילים כאלה נפלו לידם. חיל הים האמריקני פיתח גרסה של הטיל לחימוש צוללות, בשם KGW-1.

תיאור הטיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהירותו המרבית של הטיל הייתה 630 קילומטר לשעה וטווח הטיסה שלו היה 250 קילומטר. אורכו היה 8 מטר, מוטת כנפיו 5.4 מטר, גובהו 1.4 מטר ומשקלו 2.2 טון. הוא טס בגובה של בין 100 ל-1,000 מטר, ונשא ראש קרב במשקל של 850 קילוגרם. הטיל תוכנן בפשטות, כדי להתאים לייצור המוני.

מערכת ההנעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנוע הטיל.

בטיל הורכב מנוע סילון , בהתבסס על תפיסת ההנעה הסילונית שפותחה לראשונה עבור מטוסי המסרשמיט Me 262.

מערכת ההנחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצוגה במוזיאון של טיל V-1

מערכת ההנחייה של הטיל כללה טייס אוטומטי ששלט על הכיוון, הגובה והמהירות. כספק הכוח לפלטפורמה הגירוסקופית ולאקטואטורי בקרת הטיסה שימשו שני מיכל אוויר דחוס. האוויר במיכלים נדחס ללחץ של 150 אטמוספירות (15,000 kPa) לפני השיגור. כיוון שהיה מצויד במונה דרך שציין מה הדרך שהטיל עבר, כל שהיה צריך זה לשגר את הטיל מכן השיגור בכיוון המקורב למטרה, כאשר לאחר מכן הטייס האוטומטי שלט במעופו.

שליטה במסלול הטיל במעופו לא הייתה בעיה פשוטה כלל וכלל; שכן הייתה אינטראקציה מורכבת בין דרגות החופש השונות של הטיל - בין העלרוד, הסבסוב והגלגול של הטיל. כתוצאה מערכת הטייס האוטומטי הייתה מערכת מורכבת מבוססת משוב שכללה הגאים, גירוסקופים, מטוטלות ומצפן מגנטי.

מד דרך שהוצב בחרטום הטיל קבע מתי הטיל הגיע לאזור המטרה, באופן מדויק מספיק לצורך התקפה של שטחים גדולים מוגדרים. לפני השיגור, במונה הדרך הוכנס מספר מסוים (המרחק לאזור המטרה) כך שיגיע לאפס בעת ההגעה למטרה. כשהטיל שייט, זרימת האוויר סובבה את הפרופלור , כך שכל 30 סיבובים של הפרופלור הפחיתו אחדה אחת על מונה הדרך. מונה הדרך גרם להתחמשות של ראש הקרב של הטיל במרחק של בערך 60 קילומטר מאזור המטרה.

הגובה של שיוט הטיל נקבע על ידי הטייס האוטומטי (בהתאם לתוכנית שיוט שהוגדרה מראש על ידי בוני הטיל) אשר ניטר שינויים זעירים בגובה הטיל מעל הקרקע ושמר על גובה קבוע - בשל עקמומיות כדור הארץ, זו אינה משימת בקרה פשוטה; השינוי בשדה הגרביטציה של כדור הארץ (כיוון וקטור שדה הכבידה) "הורגש" על ידי הגירוסקופים וכיוון שהנ"ל היה קשור קשר הדוק עם שינוי הגובה מעל הקרקע הדבר אפשר לחשב את תיקון הגובה הדרוש. עם ההגעה למטרה והתאפסות מונה הדרך, מכניזם מסוים האחראי על הפסקת בקרת הטיסה של הטיל מופעל והטיל היה משייט מטה אל הקרקע בתנועת צלילה אופיינית. קשה לסווג את הטיל במונחים מודרניים, אך אופן הפעולה שלו דומה במובן מסוים לזה של מערכות מוגדרות מראש; הטיל מיועד לפגוע במטרות נייחות במרחק בהתאם לתוכנית מוגדרת מראש שנקבעה על ידי הטייס האוטומטי והמרחק שהוזן לו מראש.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא V-1 בוויקישיתוף