מלחמת בעלות הברית
 | ||||||||||
| תאריכים | 91 לפנה"ס – 88 לפנה"ס (כ־3 שנים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | חצי האי האפניני | |||||||||
| תוצאה | ניצחון צבאי רומאי ומתן זכויות אזרח רומיות לאזרחי בעלות הברית | |||||||||
| שינויים בטריטוריות | ראו בפסקה תוצאות המלחמה | |||||||||
| ||||||||||
  | ||||||||||
מלחמת בעלות הברית (בלטינית: bellum sociale; השם הלטיני נובע מהמילה socii - בעלי ברית בלטינית; גם מלחמת האיטלקים ברומא או המלחמה האיטלקית - bellum italicum) היא מלחמה שהתנהלה בשטחו של חצי האי האפניני בין השנים 91 ל-88 לפני הספירה.
המלחמה התנהלה בין צבא הרפובליקה הרומית בהנהגת גאיוס מריוס, לוקיוס קורנליוס סולה ואחרים מצד אחד לבין ערים ושבטים באיטליה, שהיו בעלות בריתה קודם לפרוץ המלחמה, מהצד שכנגד. הערים שנלחמו היו תחת שלטון רומא, וחויבו לשלם לה מיסים ולהמציא לה חיילים לצורך מלחמותיה, אך לא קיבלו במקביל זכויות שוות לאזרחי רומא.
הרקע למלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאה הראשונה לפני הספירה הגיעה הרפובליקה הרומית, אחרי מלחמות רבות שניהלה, לשליטה מוחלטת בחצי האי האפניני. השבטים האיטלקיים שהיו כפופים לשלטונה שיתפו עימה פעולה. בשלב מסוים החלו אף לשרת בצבא הרפובליקה.
גאיוס מריוס, מפקד צבא רומאי בעל שם, שאף שירת כשש שנים כקונסול, היה מהרומאים הראשונים שהכירו בצורך להעניק זכויות אזרח לתושבי בעלות הברית. כמפקד הצבא הוא נוכח בחשיבותם העליונה של אלה בצבא הרומאי, ואף העניק, תוך חריגה מהחוק, אזרחות לחיילי שניים מליגיונותיו אחרי קרב בו השתתפו, במסגרת המלחמה נגד הקימברים והטווטונים .
מריוס הגיע לשיא כוחו בשנת 101 לפנה"ס, ויחד עם שותפיו לסיעה הפופולרית, ובראשם לוקיוס אפוליוס סטורנינוס, יזם את הצעת חוק הקולוניות: חלוקת אדמות קרתגו בין חייליו לשעבר של מריוס, רומאים ואיטלקים כאחד. החוק לא יושם, בין היתר עקב חילוקי דעות בסיעה הפופולרית שהתרחבו לקרע בין מריוס ושותפיו לדרך. מריוס פרש ממפלגתו וחבר לסיעה היריבה - הסיעה האופטימאטית. שנה מאוחר יותר היה מעורב בהתנגשויות דמים בין שתי המפלגות שבסופן נרצחו פופולרים רבים ובראשם סטורנינוס. מריוס ירד מגדולתו ועניין הזכויות הוסר מסדר היום הציבורי.
לאחר שמונה שנות שלטון אופטימאטי יצא בשנת 91 לפנה"ס מרקוס ליביוס דרוסוס, טריבון חבר הסיעה הפופולרית, ביוזמה למתן אזרחות רומאית לכל ערי איטליה. ההתנגדות ברומא למהלך זה הייתה כה חריפה עד שהובילה להתנקשות בחייו. בעלות הברית שהבינו כי לא יזכו לשוויון המיוחל ללא התנגדות הכריזו על מרד ברומא, לא לפני ששלחו שליחים לרומא, ונענו בתשובה מזלזלת על ידי הסנאט.
בעלות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]שאיפות האיטלקים היו לבטל את הסדר הקיים לפיו רומא מושלת בהם, ולהקים את מדינת איטליה שבירתה תהיה בעיר קורפיניום[1], בירתם של הפלינים, ששמה שונה ל"איטליקה" או "ויטליו" - איטליה באוסקנית. הם הקימו מוסדות שלטון זהים לאלה הרומאיים, עם שני קונסולים, 12 פראיטורים ו-500 סנאטורים. הם טבעו גם מטבעות משלהם, עליהם הופיעה המילה איטליה.
השבטים שהשתתפו בברית היו בעיקר מהחבלים ההיסטוריים פיקנום וסאמניום, וממחוז אברוצו של ימינו: המארסים, המארוקינים, הווסטינים, הפלינים, הסאמניטים, הפרנטאנים, ההירפינים, הלוקאנים והפיקנטינים .
המארסים, הווסטינים, הפלינים והמארוקינים היו חברים בקונפדרציה עוד טרם המלחמה. המארסים היו כוח דומיננטי במלחמה, לצד הסאמניטים שבדרום. מפקדם, קווינטוס פופדיוס סילו, היה חברו של הטריבון שנרצח, דרוסוס. הוא מונה לאחד הקונסולים של המדינה הצעירה. השני היה הסאמניטי גאיוס פאפיוס מוטילוס. מכאן ועד למלחמה הייתה הדרך קצרה.
זירת המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המלחמה ניטשה בשתי חזיתות עיקריות: החזית הדרומית בחבלים סאמניום, לוקאניה[2] ובאזור קמפניה, חבלים שבהם הסאמניטים היו עיקר הכוח הלוחם של בעלות הברית; והחזית הצפונית בפיקנום (כיום פרובינציית אסקולי פיצ'נו (Ascoli Piceno), שבמחוז מארקה במרכז איטליה) ובאזור מחוז אברוצו של ימינו.
כוחות ומפקדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כרגיל, עמדו בראש הצבא הרומאי שני הקונסולים - פובליוס ריטליוס לופוס שניהל את המערכה בצפון, ולוקיוס יוליוס קיסר בדרום. עם זאת, שלושת האישים שהיו מעורבים במלחמה והובילו את רומא לניצחון היו גאיוס מריוס, שבגיל 65 נקרא לדגל, לוקיוס קורנליוס סולה, פקודו וסגנו לשעבר של מריוס, ופומפיוס סטראבו, שפיקד על שלושה לגיונות בצפון איטליה, עד להיבחרותו כקונסול ב-89 לפנה"ס.
מריוס מונה כלגאט על ידי לופוס, סולה כלגאט על ידי קיסר.
בשנת 89 לפנה"ס נבחרו למשרת הקונסול סטראבו ביחד עם לוקיוס פורטיוס קאטו. שני הקונסולים החדשים הובילו את הלחימה בחזית הצפונית, בעוד מריוס נדחק הצידה. סולה הוביל את הלחימה בזירה הדרומית.
פרט להם היו מעורבים בפיקוד:
תחת פיקוד לופוס בצפון:
- קווינטוס קאפיו
- גאיוס פרפנא
- ואלריוס מסאלה
תחת פיקוד קיסר בדרום:
- פובליוס לנטולוס
- טיטוס דידיוס, ששימש אף הוא כלגאט של קיסר עד 89 לפנה"ס, שנת מותו.
- לוקיניוס קראסוס
- מרקלוס
הכוחות הרומאיים מנו 14 לגיונות, כל לגיון בן כ-10,000 חייל ובסך הכל כ-140,000 .
כוחות בעלות הברית מנו מעל 100,000 חיילים. שני הכוחות המובילים בקרב האיטלקים היו הסאמניטים, בפיקודו של גאיוס פאפיוס מוטילוס, והמארסים, בפיקוד סילו. צבאם היה מאומן מאוד, וחלק ממפקדיהם וחייליהם באו משורות הצבא הרומאי.
בזירה הצפונית:
- טיטוס אפרניוס ויודקיליוס פיקדו על הווסטינים
- פובליוס פרסנטיוס על הפלינים
- הריוס אסיניוס פיקד על כוחות המרוקינים
- גאיוס וידאקיליוס ו טיטוס הרניוס על הפראיטוטים הפיקנים
- פובליוס וטיוס סקאטו היה מפקד נוסף בשורות המארסים
בזירה הדרומית:
- מריוס אגאנטיוס היה מפקד נוסף בשורות הסאמניטים
- גאיוס פונטידיוס על הפרנטאנים
- לוקיוס אפרניוס על הונוסינים
- מרקוס לאמפוניוס על הלוקאנים
מהלך המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חלק ניכר מהמידע על המלחמה מופיע בכתבי אפיאנוס.
שנת 90 לפנה"ס
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילת המלחמה התאפיינה בעיקר בניצחונות של הברית האיטלקית.
החזית הדרומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בשנת 90 לפנה"ס הביס סקאטו האיטלקי את מרקלוס, שהגן על העיר אסרניה (aesernia) בחבל סאמניום שנותרה נאמנה לרומא, הרג 200 מאנשיו וכבש את העיר. העיר עברה לצדד במורדים, ואף שימשה כמקום מקלט למפקדיהם וכתחליף לעיר הבירה קורפיניום, משזו נפלה בידי רומא[3].
- מריוס אגנטיוס כבש את ונפרום (Venafrum) שבקמפניה והשמיד שתי קוהורטות (גדודים) רומאיות.
- מריוס למפוניוס הרג 800 מאנשיו של לוקיניוס קראסוס והבריח את הנותרים לעיר גרומנטום (Grumentum) שבלוקאניה .
- המפקד האיטלקי גאיוס פאפיוס מוטיליוס כבש את העיר נולה שבקמפניה בעורמה והציע ל-2000 חיילים רומאים ששהו בה לעבור למחנהו. החיילים הסכימו, מפקדיהם סירבו ודינם היה לגווע ברעב. בהמשך הוא כבש גם את סטאביה, מינרביום וסלרנום.
מוטיליוס הטיל מצור על אקרה, שהייתה בסיס רומאי. מולו עמד יוליוס סקסטוס קיסר, עם 10,000 חיילים גאלים ופרשים נומידיים ומאוריטנים, התחכם מוטיליוס. הוא הביא את בנו של יוגורטה, מלך נומידיה לשעבר, והלבישו בבגדי מלכות. משראו החיילים הנומידיים את הנסיך ערקו חלקם, והיתר נשלחו לאפריקה. קיסר נסוג מהעיר, אך לבסוף הביס את הסאמניטים.
החזית הצפונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פובליוס פרסנטיוס הביס את המפקד הרומאי פרפנא (Perpenna) והרג 4,000 איש. בתגובה, הדיח הקונסול רוטיליוס את פרפנא מהפיקוד על כוחותיו והעבירם לפיקוד גאיוס מריוס.
- בשנת 90 לפנה"ס הוביל הקונסול פובליוס רוטיליוס לופוס את צבאו, יחד עם גאיוס מריוס, לחציית נהר ליריס[4] ולקרב נגד הכוחות המרסיים בפיקודו של וטיוס סקאטו שהתמקמו בעבר הנהר. הכוחות הרומאיים התפצלו לשני ראשי גשר. טעותו של לופוס, שלא שעה לעצות סגנו לאמן את חייליו לפני הכניסה למגע עם המרסים, עלתה לו בחייו. מריוס, לעומתו, שקלט כי מחנה המרסיים אינו מוגן כמעט, הצליח לנצל נקודת תורפה זו תפס את שטח המחנה וגרם לווטיוס לסגת בהיעדר אספקה.
- לרוטיליוס לופוס המת לא היה מחליף כקונסול, והסנאט מינה את מריוס ואת קוינטוס קאפיו כמפקדים. קאפיו נפל מאוחר יותר במלכודת שטמן לו סילו, ונהרג.
- סטראבו שימש בשנת 90 לפנה"ס כלגאט בחזית הצפונית של המלחמה תחת פיקודו של לופוס. לאחר מפלתו ומותו של האחרון בקרב הצליח סטראבו לגבש את כוחות הרומים מחדש. הוא נחל אמנם מפלה בהר פאלרינוס לכוח איטלקי בפיקודם של וידאקיליוס, טיטוס לפראניוס ופובליוס וטיוס, ונסוג לעיר פירמום. לאחר שהכוחות האיטלקיים התפצלו ונפרדו, הביס סטראבו את לפראניוס, שמת בקרב, והטיל מצור על העיר אסקולום, מעוז המורדים האיטלקים בחזית הצפונית, שבחבל פיקנום.
שנת 89 לפנה"ס
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 89 לפנה"ס, לאור הישגיו במלחמה, נבחר סטראבו למשרת הקונסול, ביחד עם לוקיוס פורטיוס קאטו.
החזית הדרומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקיץ 89 לפנה"ס כבש סולה את אקולאנום, עירם הראשית של ההירפינים. באותה שנה כבש גם את בוויאנום הסאמניטית (שהפכה למפקדת המורדים לאחר נפילתה של קורפניום). התקדמותו נעצרה מול חומות הערים נולה ואסרניה שלחמו לחימה עיקשת ועמדו במצור. לקראת החורף העביר סולה את הפיקוד על החזית לידי מפקד נוסף במלחמה, קווינטוס קאיקיליוס מטלוס פיוס, שלחם תחת פיקודו של סולה בקרבות לדיכוי המרידה האיטלקית בקמפניה ובסאמניום. פיוס, שרכש את אמונו של סולה, מונה ללגאט שלו לקראת סוף המלחמה. סולה עצמו הגיע לרומא על מנת להיבחר למשרת הקונסול.
הישגיו הבולטים ביותר של פיוס היו בשנת 88 לפנה"ס, שנה בה כוח צבאי בפיקודו כבש את מעוז האיטלקים ונוסיה והרג בקרב את פופאידיוס סילו, ממנהיגי האיטלקים.
המפקד הנוסף בדרום, טיטוס דידיוס, כבש את הרקולנאום ומת ב-89 לפנה"ס, לפני תום המלחמה.
החזית הצפונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]שני הקונסולים סטראבו וקאטו המשיכו בניהול המלחמה בזירה הצפונית, סולה בדרומית, ואילו מריוס נדחק הצידה.
במהלך שנת כהונתו המשיך סטראבו במצור על אוסקולום, הביס חיל עזר שנשלח לעזרתה ולבסוף כבשה. הקונסול קאטו נהרג במהלך הקרבות. במקביל להצלחותיו הצבאיות העניק סטראבו אזרחות רומית לקהילות שמדרום לעמק הפו, וזכויות אזרח לטיניות לקהילות שבין הפו להרי האלפים. השילוב של הצלחותיו הצבאיות והענקת הזכויות חיסלו למעשה את המרד האיטלקי בצפון חצי האי ואילצו את המורדים לזנוח את המלחמה באזור.
שנת 88 לפנה"ס
[עריכת קוד מקור | עריכה]המלחמה בחזית הצפונית הסתיימה עוד בשנת 89 לפנה"ס. הרומאים הצליחו לדכא את המרד בחלק הצפוני של איטליה, גם בזכות הזכויות שהעניקו.
יכולתו של סולה כמצביא וניצחונותיו המרשימים בדרומה של איטליה סיימו למעשה את המלחמה גם שם, אך כיסי התנגדות בודדים של הסאמניטים כמו הערים נולה ואיסרינה נשארו תחת מצור של חיילים רומאיים בפיקוד פיוס. עם פרוץ מלחמת האזרחים בשנה זו וכיבושה של רומא על ידי סולה, הראה פיוס את נאמנותו לזה האחרון והוא מונה כתגמול למפקד הצבא הדרומי. לאחר שסולה יצא מזרחה להילחם נגד מיתרידאטס השישי הושאר מטלוס פיוס בקמפניה וצבאו, יחד עם הלגיון של אפיוס קלאודיוס, היווה את מוקד הכוח העיקרי של סולה באיטליה. הצבא תחת פיקודו של מטלוס המשיך בדיכוי הסאמניטים ובמצור על עריהם המרכזיות.
פריצתה המחודשת של מלחמת האזרחים הרומית באותה שנה העמידה את מטלוס במצב בעייתי. העיר רומא הייתה מוטלת במצור על ידי הכוחות הפופולרים בהנהגתם של מריוס וקינה אולם מטלוס היה נתון במאבק מול הסאמניטים, מאבק שחשש לנטוש על מנת לסייע לממשלה האופטימאטית בעיר רומא. לבסוף נאלץ מטלוס לזנוח את המלחמה בסאמניטים, להשאיר בדרום איטליה כוח צבאי קטן ולצעוד לעבר רומא. נסיגתו הובילה לנפילתו של חיל המצב בידי הסאמניטים, שמיהרו לחתום על הסכם שלום נוח עם מריוס וקינה.
תוצאות המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הקונסול לוקיוס יוליוס יזם בשנת 90 לפנה"ס את החוק היוליאני או Lex Iulia de Civitate Latinis Danda ועל פיו תושב עיר שלא מרדה ברומא מקרב בעלות הברית יוכל לקבל אזרחות. מעריכים שהחוק כוון גם כלפי כל צד שיניח את נשקו.
- Lex Plautia Papiria - חוק שהתקבל ב-89 לפנה"ס ולפיו היה יכול כל תושב של בעלות הברית לקבל אזרחות בתנאים מסוימים.
החוקים שהתקבלו, על פיהם קיבלו האיטלקים זכויות אזרח, הוציאו את העוקץ מהמרידה והיא גוועה.
הסאמניטים, יריביה של רומא מקדם, שנלחמו בה במלחמות הסאמניטיות והובסו, היו האחרונים להיכנע במלחמה. סולה, שפיקד על המלחמה בהם, נקם בהם מספר שנים מאוחר יותר בפזרו אותם ברחבי איטליה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אפיאנוס, מלחמות האזרחים
- מפת אזור המלחמה
- מלחמת בעלות הברית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
