נטע זגגי

נטע זגגי

נטע זגגי (24 בינואר 1947 – 3 בספטמבר 2017) הייתה פרופסור מן המניין בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב.

ביוגרפיה

נטע זגגי נולדה בנשר שליד חיפה, עברה עם משפחתה לבת גלים ב-1952. היא בתו של חוקר המקרא פרץ סנדלר, שהנחיל לה השכלה ספרותית רחבה ועורר בה עניין מיוחד בספרות יוון ורומא. כילדה פרסמה שירים בדבר לילדים וכן רשימות במעריב לנוער, תחת שם נעוריה נטע סנדלר. בהיותה בת עשרים, יצא לאור ספר שיריה "כנזירה חמת שער" בהוצאת עקד (1967). למדה לתואר ראשון לימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב, כחוג יחיד מורחב (במסלול מצורף של לימודי הלשון והספרות היוונית והרומית) בשנים 1967–1970 וסיימה את לימודיה בהצטיינות יתרה. בין השנים 1970–1972 לימדה לטינית באוניברסיטת ת"א ובד בבד שמשה אסיסטנטית של פרופ' חיים רוזן. ב-1972 נשלחה, על ידי אוניברסיטת ת"א ללימודי דוקטורט, במסלול ישיר, באוניברסיטת אוקספורד, תחת הנחייתו של פרופסור סר יו לויד-ג'ונס. נושא עבודת הדוקטורט היה: "מסורת ומקוריות אצל פלאוטוס: מחקרים במוטיבים של אהבה בקומדיה הפלאוטינית". לאחר שובה לישראל החלה ללמד בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב. ב-1977 מונתה למרצה ו-ב-1981 מונתה למרצה בכירה. ב-1986 הועלתה לדרגת פרופסור חבר וב-1995 - לפרופסור מן המניין. במרוצת שנות עבודתה שהתה בשבתון בוולפסון קולג' באוקספורד (1987-8) ובאוניברסיטת גורג'טאון בארצות הברית (2006-7). כמו כן, שהתה (ב- 1989 וב-1994) ב- Fondation Hardt, בוונדובר, ז'נבה. נטע זגגי עמדה בראש המחלקה ללימודים קלאסיים (1996-1994) ושימשה כעורכת בכתב העת Scripta Classica Israelica) ‏ (2002-2000). ב-2008 יצאה לגמלאות מאוניברסיטת תל אביב.

הייתה נשואה לגדי זגגי ולהם שלושה ילדים.

מחקריה

במוקד מחקריה של נטע זגגי עומדות הקומדיה היוונית ה"עתיקה" (אריסטופאנס), הקומדיה ההלניסטית היוונית המכונה "חדשה" (מנאנדרוס - 344/3-292/1 לפנה"ס - ומחברי קומדיות אחרים), ועיבודיה הרומיים המאוחרים (על ידי פלאוטוס – 205-184 לפנה"ס לערך - טרנטיוס – זמן כתיבתו בסביבות 166-160 לפנה"ס - ומחזאים רומים נוספים). כמו כן, עסקה נטע זגגי בתחומי מחקר רחבים ומגוונים: השירה ההלניסטית, ובכלל זה השירה הבוקולית (שירת-רועים) של תאוקריטוס ואפיגרמות האהבה באנתולוגיה היוונית המציגות מגוון עשיר של מטפורות ארוטיות המתארות את ייסורי האוהב, ייסורי הנפש עצמה בנפרד מהאוהב, וייסוריו של ארוס האל עצמו כקורבן לתשוקותיו. כמו כן, עסקה זגגי בחוק וחברה ביוון ורומא בראי הספרות הקלאסית, בספרות האהבה היוונית והרומית, בשירה הלירית היוונית העתיקה ובתחומי עניין נוספים, כגון סוגת מחזה הסטירים, שאין מרבים לטפל בה.

הקומדיה היוונית והרומית

בספרה "מסורת ומקוריות אצל פלאוטוס: עיונים במוטיבים של אהבה בקומדיה של פלאוטוס" (Tradition and Originality in Plautus: Studies of the Amatory Motifs in Plautine Comedy ) המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, הפריכה זגגי את התאוריה הרווחת של המלומד אדוארד פרנקל בדבר מקוריותו של פלאוטוס בעיצוב השוואות מיתולוגיות מוקצנות לצורך הגזמה קומית. במסגרת מחקרה בחנה נטע זגגי את המקורות הספרותיים היווניים השונים (הקומדיה לסוגיה, הטרגדיה, האפיגרמה ההלניסטית והנובלות) - במנעד רחב מאוד – למן הומרוס ועד למחברי הנובלות המאוחרים. בחינה זו התבססה על השוואות מיתולוגיות (שבחלקן חמקו מעיני פרנקל) מבחינה תחבירית, צורנית, עיצובן הלשוני ומיקומן הדרמטי בעלילה.

בעקבות בחינה זו, הציעה זגגי הערכה מחודשת של הטיעונים והמסקנות של פרנקל, שעיקרה הבלטת תלותו של פלאוטוס במקורותיו היווניים. אולם, אף שמבחינה תוכנית גרסה זגגי שפלאוטוס שואב את השראתו ממסורות יווניות, הבליטה את מקוריותו בשני תחומים: האחד, באופן שבו הוא הופך את המונולוגים, שהופיעו במשקל היאמבי במחזות היווניים, לשירי אהבה מוזיקליים (במשקלים שונים) בעיבודיו הלטיניים למחזות אלה. והשני, באופן שבו מציג פלאוטוס מוטיבים של אהבה באמצעות טרמינולוגיה משפטית כאמצעי קומי מובהק. היבט מקורי זה של השיח המשפטי של פלאוטוס, זכה להרחבה בכמה ממאמריה.

בספרה "הקומדיה של מנאנדר: מוסכמה, גיוון ומקוריות" (The Comedy of Menander: Convention, Variation & Originality ) העבירה נטע זגגי את מוקד מחקרה מהבימה הרומית למקורות היווניים. בעיניה, יוצר המחזאי היווני מרחב מיוחד שבו נפגשים הקומדיה וחיי היומיום. את עקרונותיו האומנותיים העיקריים זיהתה זגגי כ"ריבוי קולות" – (polyphony) שזירה של נושאים, מוטיבים, קווי עלילה מגוונים באופיים, חסכנות במילים – יכולת מרשימה לתיאור משוכלל ומפורט, ועם זאת תמציתי, של דמויותיו וחוויותיהם, אינטראקציה בין-אישית – נטייתו של המחזאי לפיתוח יחסים אישיים בין דמויותיו והשימוש באינטראקציה ישירה בין הדמויות הפועלות לפתרון הסיבוכים שבפניהם הן עומדות. אמצעי אומנותי נוסף, אותו מבליטה זגגי, הוא העמדתם זה בצד זה של שתי נקודות מבט דרמטיות: האחת המשקפת את התנהגות הדמויות באופן טבעי וריאלי, על פי המוסכמות החברתיות בנות-הזמן, והשנייה – המכילה מימד מיתולוגי כביכול, המשולב במהלכם הריאלי של האירועים. ניתן להניח שאמצעי זה קנה את לבם של הצופים המתוחכמים יותר, אלה שגדלו באווירה של ספקנות כלפי הערכים הדתיים המסורתיים.

סוגת מחזה הסאטירים – המחזה "איכנאוטי" לסופוקלס

במחקרה מצביעה נטע זגגי על קשר מהותי בין המחזה "איכנאוטי" לסופוקלס לבין מסורת הקומדיה העתיקה, קשר שסופוקלס מיטיב לנצלו לצרכיו. מחקר השוואתי דומה לגבי חלקים אחרים של מורשת מחזה-הסאטירים עשוי לסייע לביסוסה של ההנחה בדבר העדר קו מפריד ברור בשימוש במוטיבים, באפיון דמויות, במצבים ובמבעים דרמטיים בין הסוגה של הקומדיה לבין זה של המחזה הסאטירי, דהיינו, בין שני סוגי הדרמה שה"יסוד המצחיק" הוא מטרתם המשותפת. עד כמה עמוקה ומושרשת הייתה החפיפה הנושאית בין הדרמה הקומית והסאטירית, ניתן ללמוד מעצם העובדה, שיצירות של משוררי הקומדיה העתיקה והתיכונה הופיעו בחלקן תחת הכותרת Satyroi, כאילו מדובר במחזות-סאטירים "נורמטיביים". עולמו הפיוטי של "איכנאוטי", סאטירי וקומי בעת ובעונה אחת, מדגים היטב את פירותיה הברוכים של חפיפה סימביוטית זו.

ספרים

בעברית

1. כנזירה חמת שיער, שירים, הוצאת עקד, 1967

2. יוון הקלאסית: הדרמה האתונאית, יחידה 7, האוניברסיטה הפתוחה, 1979

3. חמדת ימים עתיקים, שירים, הוצאה עצמית, 2008

באנגלית

1. Tradition and Originality in Plautus: Studies of the Amatory Motifs in Plautine Comedy (Hypomnemata 62, Vandenhoeck & Ruprecht, Göttingen, 1980).

2. The Comedy of Menander: Convention, Variation & Originality (Duckworth, London, 1994; Indiana University Press, 1995).

מאמרים

בעברית

1. "הלנה מטרויה כדמות חיובית בספרות היוונית הקלאסית", זמנים מס' 12 (1983), אוניברסיטת תל אביב, עמ' 20–33.
2. "פלאוטוס, חייו ויצירתו", פרוזה מס' 60/63 (1983), עמ' 40–41.
3. "הנס הפיסי אצל הרודוטוס", זמנים מס' 21 (1986), אוניברסיטת תל אביב, עמ' 19–31.
4. "בין קומדיה למציאות: על אומנותו הדרמטית של מנאנדרוס במחזה דו'סקולוס", ספר פרלמן, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 1989, עמ' 163–179.
5. "קווים לאפיונה של האנטיתזה יוונים-ברברים בספרות היוונית הקלאסית", קובץ וייסרט, אסופת מאמרים בענייני העולם הקלאסי, אוניברסיטת תל אביב, 1998, עמ' 40 – 52.
6. "שיטות עיבוד ותרגום בקומדיה הרומית", טקסטוס, כרך כה (תשע"א), ירושלים, עמ' 205–224.

באנגלית

1. Sostratos as a Comic, Over-active and Impatient Lover: on Menander`s Dramatic Art in his Play Dyskolos. ZPE 36 (1979), 39-48.
2. Plautus, Cist. 231-49: Dialogue-scene Substituted by Plautus for New Comedy Monologue? CJ 76 (1981), 312-17.
3. A Note on munus, munus fungi in Early Latin. Glotta 60 (1982), 280-1.
4. Self-recognition in Theocritus` Seventh Idyll. Hermes 112 (1984), 427-38.
5. Helen of Troy: Encomium and Apology. WS 19 (1985), 63-88.
6. Notes on P. Köln 203. ZPE 62 (1986), 39-40.
7. Mythological Hyperboles and Plautus. CQ 36 (1986), 267.
8. Amatory Gifts and Payments: A Note on munus, donum and data in Plautus. Glotta 65 (1987), 129-32.
9. Obligations in Amatory Payments and Gift-giving: A Note on Plautine Originality. Hermes 115 (1987), 503-4.
10. Travel on the sea but avoid ... Mediterranean Historical Review 2 (1987), 115-16.
11. Exilium Amoris in New Comedy. Hermes 116 (1988), 193-209.
12. Divine Interventions and Human agents in Menander. In (eds) E.W. Handley & A. Hurst, Relire Ménandre (Recherches et Rencontres 2, Genève, 1990), 63-91 (=[ rev.] Ch. VI of Zagagi, The Comedy of Menander).
13. The Impromptu Element in Plautus in the Light of the Evidence of New Comedy. In Plautus und die Tradition des Stegreifspiels. Festgabe für Eckard Léfevre zum 60 Geburtstag (ScriptOralia 75; Tübingen, 1995), 71-86.
14. Comic Patterns in Sophocles` Ichneutae. In (ed.) J. Griffin, Sophocles Revisited. Essays presented to Sir Hugh Lloyd-Jones (Oxford, 1999), 177-218
15. "The Dramatic Function of Speaking Back into the house in Menander's Dyskolos", ZPE 148 (2004) 99-113; LICS, Vol.3 (2003/4), Greek and Roman Comedy: Essays in Honour of W.J.Arnott [URL: http:www.leeds.ac.uk/classics/lics].
16. "Tradition and Originality in Cistellaria: The Characterization of Selenium and Alcesimarchus as Comic Lovers" in R. Hartkamp / F. Hurka (Hrsg.), Studien Zu Plautus' Cistellaria (ScriptOralia 128, Tübingen 2004) 167-18
17. What do Greek Words do in Plautus. In (ed.) J. Glucker and C. Burnett, Greek into Latin from Antiquity until the Nineteenth Century (The Warburg Institute - Nino Aragno Editore, London - Turin 2012), 19-36.

ביקורות ספרים

בנוסף על מאמרים אלה חיברה נטע זגגי שורה של ביקורות ספרים מדעיים בתחום הלימודים הקלאסיים, באנגלית ובעברית.