סוויטה
סְוִיטָה
|
|---|
|
סְוִויטָה היא אחת הסוגות המרכזיות במוזיקה הכלית של המאה ה-17 וה-18 (הצורה החשובה השנייה היא הסונאטה). הסוויטה היא סדרת ריקודים, לעיתים קרובות לאחר אוברטורה (פתיחה). מקור השם "סוויטה" במילה הצרפתית Suite, כלומר "עקיבה". לעיתים קרובות נקראו הסוויטות בשם "Ouverture avec sa suite", כלומר אוברטורה והקטעים העוקבים אחריה. פעמים רבות נקראת הסוויטה בשמות אחרים, בעיקר בתקופת הבארוק: פרטיטה, פנטזיה, Ordre (בצרפת) ואחרים. אחד המאפיינים הבולטים בסוויטות רבות (אם כי בשום אופן לא בכולן) הוא חילופים בין פרקים מהירים ואטיים לסירוגין – מאפיין בעיקר סוויטות מאוחרות יותר. בדרך כלל כל המחולות בסוויטה כתובים באותו סולם, עם חריגות קלות בלבד (אופייני קטע אחד במז'ור בסוויטה מינורית ולהפך). הסוויטות נכתבו לכלי סולו, להרכב קאמרי קטן או לתזמורת.
ראשיתה של הסוויטה כצורה לוטה בערפל – אוספים של מחולות הופיעו כבר בימי הביניים, וכבר ברנסאנס ניכרת נטייה לחלק אותם לפי סולמות. מקובל לייחס את הופעת הסוויטה במבנה המוכר לנו ליוהאן יאקוב פרוברגר, אשר כתב סוויטות לצ'מבלו שכולן התבססו על ארבעה מחולות בסיסיים – אלמנד, קוראנט, סרבנד וג'יג (אם כי פרוברגר נטה לסיים בסרבנד). כפי הנראה בזמנו של פרוברגר כבר לא שימשו הסוויטות שלו לליווי מחול, אלא נועדו לנגינה בלבד. מלחיני סוויטות מוקדמים אחרים הם לואי קופרן וסן קולומב (שכתב סוויטות לוויולה דה גמבה). לעיתים קרובות נוספו לסוויטות ריקודים אחרים, (בגרמניה הם נקראו "מחולות גלנטיים" אפשר "מחולות האצילים"), ביניהם הנפוצים ביותר הם המינואט, הבורה, הרונדו והגבוט. בצרפת התפתחה מסורת ארוכה של הוספת "קטעי אופי", שאינם מחולות, לסוויטות.
כל המחולות בסוויטה כתובים בצורה דו-חלקית, מלבד הרונדו (בשמותיו השונים) והפתיחה.
בין הסוויטות המפורסמות ביותר מתקופת הבארוק, המבוצעות תכופות גם כיום ונחשבות לדוגמאות מופת בסוגה, הולחנו על ידי באך: הסוויטות לצ'לו, הסוויטות התזמורתיות, סוויטות לכלי מקלדת סולו (6 "סוויטות צרפתיות", 6 "סוויטות אנגליות", 6 פרטיטות למקלדת ו"האוברטורה הצרפתית" (BWV 831), כמו סוויטות בודדות נוספות), הפרטיטות לכינור סולו (במסגרת קובץ של סונטות ופרטיטות).
הסוויטה בתקופות מאוחרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקראת סוף המאה השמונה עשרה פחת מאוד העניין בסוויטה עם עליית צורת הסונאטה הקלאסית. מלחינים התחילו לחזור אליה בסוף התקופה הרומנטית, במסגרת החיפוש אחר אלטרנטיבות לסונאטה הנפוצה. לפעמים נכתבה הסוויטה ב"סגנון עתיק", כלומר גרסה רומנטית של מוזיקת בארוק. בין המפורסמות ביותר: הסוויטה לתזמורת "הנערה מארל" מאת ז'ורז' ביזה, "לייטננט קיז'ה" מאת סרגיי פרוקופייב, "סוויטה לירית" מאת אלבן ברג ו"סוויטה ברגמסקית" לפסנתר מאת קלוד דביסי.
כיום המונח "סוויטה" משמש גם לציון יצירה כלית שמורכבת מקטעים נבחרים של יצירה מפורסמת. לדוגמה: סוויטה לפי נושא או דמות הלקוחה מפסקול סרט קולנוע.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סוויטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
