מנשה רבינא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דיוקנו של מנשה רבינא בשנות ה-40

מנשה רבינא (רבינוביץ') (22 בינואר 18994 בדצמבר 1968) היה מוזיקאי, מלחין ומשורר, וחוקר ומבקר מוזיקה, ספרות עברית ומחול ביישוב ובתקופת המדינה, מחנך ומנחיל של תודעה מוזיקלית בארץ ישראל.

חייו ומפעליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנשה רבינוביץ-רבינא נולד בפריסלוב שברוסיה (כיום באוקראינה), בן לאלעזר, בעל בית חרושת לסוכריות וחזן, ולברינה. בגיל שנתיים עבר עם משפחתו לנובוגרודק, שם שימש אביו חזן ראשי בליווי מקהלה בבית כנסת. הוא למד בחדר ואחר בחדר מתוקן, בבית ספר עממי עירוני ובקדם-גימנסיה בברנוביץ'. במקביל, למד בישיבה ונגינה בכינור ופסנתר, וכן השתתף כמדריך במקהלת אביו. ב-1917 החל את לימודיו בגימנסיה ובקונסרבטוריון ביקטרינוסלב ובגרודנה. ב-1920 נסע ללייפציג, ללמוד בקונסרבטוריון פסנתר וקומפוזיציה, ובמקביל לימד עברית בבית הספר "תלמוד תורה" שליד הגימנסיה של קרליבך. במסגרת לימודיו זכה במדליה ע"ש מנדלסון.

בשנת 1924 עלה רבינא לארץ ישראל. בארץ התגורר שנים רבות ברחוב דיזנגוף בתל אביב. הוא הקים את "המוסד להפצת מוזיקה" ובאמצעותו הוציא לאור מספר נכבד של ספרים מפרי עטו ובצוותא עם אחרים: ספרי תווים ומונוגרפיות על מוזיקאים מפורסמים, על היצירה המוזיקלית והמלחמה; ומחקריו הראשוניים והמקיפים על ההמנון הלאומי התקוה, ועל המחול של ברוך אגדתי. כמו כן, היה שנים רבות מבקר תרבות ומוזיקה בעיתונים "דבר", "דבר לילדים" ו"הפועל הצעיר".

בשנותיו הראשונות בארץ ניגן בתזמורת של האופרה הארצישראלית מיסודו של מרדכי גולינקין. הוא השפיע וניצח על מקהלות רבות: מקהלת פועלי תל אביב בשנים 19241935, מקהלת בית הכנסת בימים נוראים בברלין, מקהלת "עונג שבת" ב"אהל שם" בתל אביב שהקים המשורר חיים נחמן ביאליק, ומקהלת האוניברסיטה העברית בירושלים. "הכינוס הראשון של מקהלות בארץ ישראל התקיים ביוזמתו ובניצוחו בעין חרוד ובתל יוסף בשנת 1925".[1]

בשנים 19281933 נסע מדי שנה לברלין לנצח על מקהלה בשירת הימים הנוראים ולהשתלם שם בניצוח אצל פרופ' זיגפריד אוקס בברלין. שם פעל גם בחוגי המוזיקאים היהודים המזרח-אירופאים, שתיעדו, עיבדו ופרסמו את המוזיקה העממית היהודית. כמו כן השתלם בקורסים בפדגוגיה מוזיקלית בדרזדן.

רבינא לימד מוזיקה בכמה מסגרות: תחילה בקונסרבטוריון "שולמית" ובגימנסיה הרצליה, ואחר הורה וניהל את בית ספר למוזיקה "תורת לוִוים"; כמו כן, לימד בבית ספר למוזיקה בחיפה ובתוכנית "הקונסרבטוריה העברית". המלחין גיל אלדמע נמנה עם תלמידיו הרבים. במקביל, עסק רבינא רבות בהנחלת הידע המוזיקלי לציבור הרחב בסדרות של הרצאות; מלווה את הסבריו המפורטים בנגינה על פסנתר, כאשר הוא מתבל את התאוריה בדוגמה מושמעת. וכך גם ב"קונצרטים לנוער" שנערכו באולם "אהל שם", עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית ובאורח קבוע היה מנשה רבינא המנחה והמסביר הנערץ על המאזינים הצעירים.

בשנת 1947 זכה בפרס אנגל על תרומתו למחקר המוזיקה בארץ ישראל.

רבינא נפטר בשנת 1968 בתום מחלה קצרה, בן 70 במותו. נקבר בבית העלמין הדרום בחולון.

היה נשוי לבתיה (בת עזריאל שרָיֶיר, סוחר ועסקן מוותיקי "חיבת ציון" בקמניץ-פודולסקי[2]), אב לדן ואיילה וסב לנכדים. בנו דן רבינא (1933–2010) היה פרופסור להנדסה אזרחית בטכניון, ואשתו, ישראלה רבינא, היא פרופסור אמריטה להנדסה במוסד זה.[3]

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנשה רבינא כתב לחנים עבור להקת הזמר של הפלמ"ח ולהקת הצ'יזבטרון. שיריו המוכרים, שנלקחו כמעט לכל "מסכת" ומופע המוני במוסדות החינוך העבריים משנות השלושים ואילך, הם: "מי ימלל" ו"אנו באנו ארצה", רבינא חבר את מילותיהם אל מנגינות עממיות. לחניו שלו המוכרים הם: "אליעזר והגזר" למילים של לוין קיפניס, "דונם פה ודונם שם" למילים של יהושע פרידמן, "השקדיה פורחת" למילים של ישראל דושמן ו"בגינה" למילים של חיים נחמן ביאליק.

מכתביו (מבחר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלחנות ועיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 12 שירים עממיים [תווים] : מעובדים לפסנתר, תל אביב: מזמור, [תש"-]. ‬
  • אוף עיפתי [תווים], (אתחלתא: אוף עיפתי עיפתי אחרי קול ראשון רדפתי), [תווים]. ‬
  • אחר הגשם [תווים], (אתחלתא: אוץ אוץ אוץ מה יפה בחוץ הגשם חם), [תווים].
  • מוזיקה לעם : המוסד להפצת מוזיקה בעם, תל אביב: [חמו"ל], תרצ"ו. ‬
  • מנגינות תימן [תווים], תל אביב, תרצ"ח. ‬
  • משירי המולדת [תווים] : אוסף ה ; שירי-ילדים, ירושלים: קרן קיימת לישראל, [תש"ד]. ‬
  • מתי [תווים] : לקול ולפסנתר / המלים - רחל בלובשטין; המנגינה - אברהם שבדרון ; הלווי - מנשה רבינוביץ, תל אביב : מוזיקה לעם, תרצ"ד. ‬
  • נשירה [תווים] : מנגינות לגן, לבית הספר ולעם, תל אביב: הוצאת מסדה, 1932, 1936.
  • השיר "יה חי לי לי-הה-עמלי" ומחברו בר-נש, הוא נח שפירא [יה חי לי לי הה עמלי (אודות) עורו אחי אל תנומו לעבודתכם אנא קומו (אודות)],‫ תל אביב: מפעלי תרבות וחינוך, 1966. ‬
  • שירים לילדים [תווים], תל אביב: המוסד למוזיקה בעם, תש"ד, תש"ה.
  • שירים לילדים, (לקול ולפסנתר); המלים מאת אנדה פינקרפלד, תל אביב: הנגון, 1932.
  • שירים לעם [תווים], תל אביב: המוסד למוזיקה בעם, המרכז לתרבות של הסתדרות העובדים, תש"ג (1942)-תש"ו. ‬
  • שירים לעם [תווים]: בשביל זמרה בצבור, המוסד למוזיקה בעם, תל אביב [תש"-].
  • השירים לעם בארץ ישראל: מזרח ומערב חלוצי השירה בארץ ישראל, תל אביב: המוסד למוזיקה בעם והמרכז לתרבות, תש"ג 1942. ‬
  • שירים לשבת ולמועד, למקהלות בבתי הספר בשתי קולות, אחדים בלווי פסנתר, ירושלים: [חמו"ל], (c1930). ‬ ‬ ‬

ספרים מפרי עטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • התקווה: מקורו של ההימנון, תולדותיו ותכונותיו בהשוואה להימנונים של אומות אחרות, על סמך מחקרים, מאמרים, מכתבים ותעודות, תל אביב: תשכ"ט (c1968). ‬
  • 9 הסימפוניות של בטהובן: פירוש היסטורי וניתוח מוזיקלי, המוסד למוזיקה בע"מ, תש"ז 1947. ‬
  • יצירותיו הסימפוניות של מנדלסון: פירוש היסטורי וניתוח מוזיקלי, תל אביב: המוסד למוזיקה בעם, תש"ח. ‬
  • אברהם צבי אידלזון בן יהודה : 1938-1882, תל אביב: המכון לשעורי נגינה ותזמורת מרכזית בבתי-הספר העירוניים, תרצ"ט.
  • אורגנום בפי השומרונים, תל אביב: מכון למוזיקה ישראלית <מ.מ.י.>, (c1966). ‬
  • ברוך אגדתי אמן הרקוד העברי, תל אביב: הדים, תרפ"ה, (יצא לאור כולל רפרודוקציות מאת אמנים שונים ושלושה מאמרים: הרקוד והרקד <לפרצופו האמנותי של ב' אגדתי> / מאת אשר ברש, אמנותו של ברוך אגדתי / מאת יצחק כץ, רקודיו של אגדתי / מאת מנשה רבינוביץ), יצא במאה אקסמפלרים מסומנים.[4].
  • החייל במוזיקה העולמית והיהודית: שירים, מארשים, יצירות לתזמורת ולמקהלה ... מתקופת התנ"ך ועד ימינו בצירוף גלופות ותוים של שירים, תל אביב: מרכז לתרבות והסברה, תשי"ד.
  • יואל אנגל והמוזיקה היהודית, תל אביב: המוסד למוזיקה בעם, תרצ"ז, תש"ז. ‬
  • מוזיקאים מישראל: על מנדסלון, אופנבך, רובינשטין, יואכים, מהלר, תל אביב, הגה, [תש"ב].
  • המוזיקה במלחמה, תל אביב: המוסד למוזיקה בעם והמרכז לתרבות של הסתדרות העובדים, תש"ה.
  • מועדים: סדר ספרים לחגי העם, תל אביב: הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל וחברת אמנות, תרצ"ח-תש"ז.
  • מכתבים על המוזיקה היהודית / מאת יואל אנגל, שלום עליכם, מ"מ וארשבסקי, תל אביב: הוצאת דבר, תש"ב 1941.
  • מלון למוזיקה לועזי עברי, (החלק העברי ערוך בידי ב’ בן-יהודה), תל אביב: מזמור, תרצ"ח 1938, הוצאת יבנה תש"ך, יבנה תשס"ו 2006. ‬
  • (עם מרים לוין-גרוס), סולפג’ [תווים]: 209 תרגילים ללמוד קריאת תווים על יסוד שטת הטוניקה לבית הספר ולעם, תל אביב: מוזיקה לעם, 1934.
  • פרנץ שוברט: 1828-1797, תל אביב: מזמור, 1938.
  • התזמורת וכליה: בנין הכלים של התזמורת הסימפונית ותולדותיהם, תל אביב: המוסד למוזיקה בעם, תשי"ג.

ספרים שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (עם ד. פאברי - עורך אחראי, א. רשינו - ראש מערכת, א. פרוזרפיו - עורך מוזיקלי; מערכת ישראלית: מנשה רבינא, אברהם עומר; עברית - יצחק לבנון), אנציקלופדיה אלבומית לתולדות המוזיקה, תל אביב: מסביב לעולם, [1964-]. ‬
  • שבל (כתב עת), אגרת לאמני ישראל, (תל אביב): המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, תשכ"ד. ‬

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נתן שחר, שיר שיר עלה-נא: תולדות הזמר העברי (עריכה: זהבה כנען ושמעון ריקלין]), מושבה בן שמן: מודן, תשס"ז.
  • שלמה הופמן, 'מנשה רבינא - דרכו של מבקר מוזיקה (4.12.1968-22.1.1899)', תצליל: למחקר המוזיקה ולביבליוגרפיה, י' (18) (תשל"ח 1978): 28–33.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זכאי (דוד זכאי), מנשה רבינא, דבר, 5 בדצמבר 1968, המשך.
  2. ^ דוד תדהר (עורך), "עזריאל שריר (שרייער)", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 876.
  3. ^ ראו ראיון עמה: אייזיק רמבהקרקע, מים ומלח, מעריב, 12 באפריל 1968.
  4. ^ "ברוך אגדתי אמן הרקוד העברי", אתר הספרייה הלאומית, ערך אשר ברש