סרגיי פרוקופייב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סרגיי פרוקופייב
Сергeй Сергeевич Прокoфьев
סרגיי פרוקופייב, ניו יורק 1918
סרגיי פרוקופייב, ניו יורק 1918
לידה 11 באפריל 1891 (יוליאני)
סונצובקה, אוקראינה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 5 במרץ 1953 (בגיל 61)
מוסקבה, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג Lina Llubera, Mira Mendelssohn עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Oleg Prokofiev עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים הקונסרבטריון של סנקט פטרבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה אופרה, סימפוניה, בלט, מוזיקה קלאסית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מלחין, פסנתרן, מנצח עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס סטלין (1943, 1946, 1947, 1952)
פרס לנין (1957)
פרס סטלין (1946)
עיטור הדגל האדום של העמל
מדליה לגבורת העמל במלחמת המולדת הגדולה 1941–1945
מדליית הזהב של החברה הפילהרמונית המלכותית (1944)
האמן העממי של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
www.sprkfv.net
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סרגיי סרגייביץ' פרוקופייברוסית: Сергей Сергеевич Прокофьев;‏ 27 באפריל 1891[1] - 5 במרץ 1953) היה מלחין רוסי, מגדולי המלחינים הרוסים בכל הזמנים.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוקופייב נולד בסונצובקה שבאוקראינה, שהייתה חלק מרוסיה הצארית. כבר בגיל חמש גילה כישרון מוזיקלי יוצא דופן. החיבור הראשון שלו לפסנתר (שנכתב בידי אמו, לפי הנחיותיו) נקרא "גאלופ הודי" בסולם פה מז'ור, אך ללא סי במול — סרגיי הקטן לא אהב לנגן בקלידים השחורים. בגיל שבע למד גם לשחק שחמט, עיסוק שימשיך להלהיב אותו לכל אורך חייו, כמו המוזיקה. במשך השנים התוודע אל אלופי העולם חוזה ראול קפבלנקה ומיכאל בוטביניק.

בגיל תשע חיבר ילד הפלא את האופרה הראשונה שלו, "הענק", אוברטורה ועוד יצירות שונות. בשנת 1902, כשהחל לקבל שיעורים פרטיים בהלחנה מריינהולד גליאר, כבר נרשמו לזכותו כמה יצירות חדשניות. ברגע שהיה ברשותו הידע התאורטי ההכרחי, החל לערוך ניסויים בהלחנה ולגבש את סגנונו המוזיקלי האישי.

פרוקופייב הרגיש שהבידוד של סונצובקה ממרכזי המוזיקה מונע ממנו להמשיך בהתפתחותו המוזיקלית. הוריו לא התלהבו מהרעיון לשלוח את סרגיי מן הבית כדי לפתוח בקריירה של מוזיקאי, אך בשנת 1904 הוא עבר לסנקט פטרבורג ונרשם לקונסרבטוריון שם. עד אז הספיק לחבר עוד שתי אופרות, "איים במדבר" ו"המשתה בזמן המגפה", ועבד על אופרה רביעית, "אונדין". הוא עבר בהצלחה את בחינות הכניסה והחל בלימודי הלחנה, צעיר בשנים אחדות מיתר הסטודנטים. פרוקופייב נחשב לשחצן ותמהוני, ולא פעם ביטא את מורת הרוח שחש כלפי חלק ניכר מתוכנית הלימודים, ששיעממה אותו. בין מוריו בתקופה זו נמצא המלחין ניקולאי רימסקי-קורסקוב. בשנים הבאות יביע פרוקופייב צער על החמצת ההזדמנות ללמוד יותר ממנו. בתקופה זו קשר גם קשרי ידידות עם בוריס אספייב וניקולאי מיאסקובסקי.

בחוגי המוזיקה בסנקט פטרבורג הצטייר פרוקופייב כ"ילד הנורא" (Enfant terrible) מצד אחד, וכמלחין מבריק ומקורי מצד שני. את יצירותיו ניגן בעצמו בפסנתר. בשנת 1909 סיים את לימודי ההלחנה בקונסרבטוריון, אך ציוניו לא היו מרשימים ביותר. הוא המשיך ללמוד במוסד, אך התרכז מעתה בנגינה בפסנתר ובניצוח. שיעורי הפסנתר שלו לא התנהלו על מי מנוחות, אבל שיעורי ההלחנה הטביעו בו את חותמם. מוריו עודדו את התנסויותיו המוזיקליות, ויצירותיו מתקופה זו מראות יתר עוצמה וריכוז לעומת קודמותיהן.

בשנת 1910 מת אביו של פרוקופייב, והתמיכה הכספית שקיבל נפסקה. למזלו, בתקופה זו הוא כבר נודע כמלחין בעל שם, אם כי לעיתים קרובות חולל שערוריות בעת נגינת יצירותיו, שהיו מתקדמות לזמנן. שני הקונצ'רטי הראשונים שלו לפסנתר נוצרו בסביבות הזמן הזה. הוא ערך את מסעו הראשון מחוץ לגבולות רוסיה בשנת 1913, לפריז ולונדון, שם התוודע לראשונה ל-"Ballets russes" של סרגיי דיאגילב.

ב-1914 זכה פרוקופייב, שהיה פסנתרן וירטואוז, בפרס על שם אנטון רובינשטיין, בזכות ביצועו לקונצ'רטו הראשון שלו לפסנתר.

ב-1918 עזב פרוקופייב את רוסיה בשל המהומה שהטילה בה מהפכת אוקטובר, וערך מסע הופעות כפסנתרן ברחבי העולם. הוא שב לברית המועצות ב-1935, לאחר שבביקורו הקודם קיבל אותו המשטר החדש בזרועות פתוחות. פרוקופייב נשאר בברית המועצות עד סוף חייו, אך בשלב מסוים החליט סטלין לראות בו מתנגד המשטר, וחייו היו למסכת רדיפות ואימה. אשתו, לינה לוברה הספרדייה, שנשא בשנת 1923 ועזב בשנת 1941, נשלחה לסיביר — והשלטונות הכריזו על הנישואים כלא-חוקיים. היא שוחררה רק בשנת 1956, ובשנת 1974 עזבה את ברית המועצות והצטרפה לבניה. פרוקופייב התחתן שנית, ללא גירושים.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוקופייב היה יוצר ייחודי, שנהג בכתיבתו המוזיקלית בדיוק ובתכנון שאין למעלה מהם: "פרוקופייב עובד כמו שעון", אמר עליו סרגיי אייזנשטיין, במאי הקולנוע הרוסי, שפרוקופייב חיבר מוזיקה לסרטיו, "אלכסנדר נייבסקי" ב-1938 ו"איבאן האיום" ב-1945. מאחורי הדיוק המתמטי והעמידה המוחלטת בלוח זמנים נחבא אופיו האמיתי כאדם.

בשנת 1948 האשימו אותו, יחד עם דמיטרי שוסטקוביץ' ואראם חצ'טוריאן, ב"פורמליזם" — עבירה חמורה במשטר הסובייטי — וזאת משום שהסימפוניה השישית שלו לא נשמעה חגיגית דיה לאוזני השלטונות, שציפו לתרועת ניצחון בלתי מסויגת בתום מלחמת העולם השנייה. פרוקופייב הכיר, כמתבקש ממנו, באשמתו בנמיכות רוח, אך לא התכחש לקרדו המוזיקלי שלו, שבו עמד על חשיבותה הראשונה במעלה של המלודיה, ועל הקושי למצוא מלודיה שתהיה בעת ובעונה אחת מובנת למאזין שאינו בקיא במוזיקה וגם תשמור על מקוריותה וחיוניותה.

פרוקופייב אכן מצא את הדרך לדבר אל הקהל הרחב, מילדים ועד מבוגרים, בלי לוותר על עקרונות היצירה המודרניים שאימץ לכתיבתו, שכללה רכיבים של אירוניה והומור.

בשנת 1917 סיים את האופרה "קוביוסטוס", על פי ספרו של פיודור דוסטויבסקי, אך בינתיים פרצה המהפכה, והמצב החדש דחה את ביצוע האופרה עד שנת 1929. אז בוצעה לבסוף בבריסל, בצרפתית ובהרכב כֵּלי מצומצם. לביצוע בברית המועצות הגיעה רק ב-1963. מכוונתו המקורית של פרוקופייב ליצור את אופרת הדיאלוג הראשונה ברוסית, ללא אריות מן הסוג המקובל ועם נושאים מיוחדים לייצוג כל אחת מן הדמויות, נוצרה לבסוף סוויטה תזמורתית. והיא מבשרת במידת מה את הריאליזם של "ליידי מקבת ממחוז מצנסק", שהלחין שוסטקוביץ'.

האופרה "אהבה לשלושה תפוזים" התבססה על קומדיה דל ארטה משנת 1761 ועלילתה הייתה מבדחת במכוון, אך המוזיקה אינה מצדיקה את התוצאה. ביצוע הבכורה שלה היה בשיקגו ב-1921. שיר הלכת מתוכה נכלל בסוויטה תזמורתית פופולרית.

האופרה "מלאך האש" מ-1923 זכתה לביצוע רק 30 שנה לאחר חיבורה, בשנת 1955, אחרי מות המלחין. חלק מן המוזיקה שבה הושאל לצורך כתיבת הסימפוניה השלישית שלו, שבוצעה לראשונה בפריז בשנת 1929 בניצוח פייר מונטה. את האופרה "מלחמה ושלום", שבכתיבתה החל ב-1941, לא הצליח לסיים לשביעות רצונו עד מותו. האופרה ארוכה, כבדה וטעונה צוות כביר, וגם בגרסתה המקוצרת כמעט שאינה מוצגת, אך הופעותיה הנדירות מוצאות קהל חסידים. בשנת 1973 בחרו בה לכבוד חנוכת בית האופרה של סידני.

נסיונותיו לרצות את המשטר הסובייטי בשתי אופרות לא עלו יפה, על אף התעמולה שהחדיר בהן. עם זאת, הן מלודיות יותר משהן פשטניות, בניגוד ליצירתם של מלחינים סובייטים אחרים, שהכפיפו את כשרונותיהם ועקרונותיהם לדרישות המשטר — וגם בניגוד ליצירה אחרת שכתב פרוקופייב עצמו, "לחיים!" (Здравица), לכבוד יום הולדתו ה-60 של סטלין.

הסימפוניות של פרוקופייב שונות זו מזו באופיין. הסימפוניה הראשונה שלו, "הסימפוניה הקלאסית", כתובה בנוסח היידן אך מודרנית בהרמוניות שלה ועצבנית במקצביה — אלפרד שניטקה שיחזר את הסגנון הזה ושם אותו לצחוק ביצירתו הוא. הסימפוניה השנייה הציגה את קלות הדעת של פריז בשנות ה-20 של המאה ה-20; בסימפוניה השלישית נמצאים רמזים לבטהובן ולשופן; הסימפוניה הרביעית ממחזרת ללא הצלחה יתרה קטעים מן הבלט "הבן האובד", שפרוקופייב חיבר לדיאגילב בשנת 1929; הסימפוניה החמישית נכתבה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, כשכבר אפשר היה לראות בעין את הניצחון על גרמניה הנאצית. היא נועדה להיות שיר תהילה לרוח האדם וגבורתו — אך לצד האופטימיות חוגגת הניצחון, נשקפת מפרקיה מרירות ואכזבה מברית המועצות; הסימפוניה השישית משרה הלך רוח אפל ומדוכא, שנשבר לבסוף בפינאלה, שכולו עליצות קלאסית; ואילו הסימפוניה השביעית היא תגובה לרדיפות המשטר, שעירערו את בריאותו ואת מצבו הכלכלי של פרוקופייב. פתיחתה נותנת ביטוי לטרגדיה של חייו.

הקונצ'רטי לפסנתר של פרוקופייב מציגים פנים שונים של המלחין בתקופות שונות בחייו. השניים הראשונים, שנכתבו לפני 1914, הרתיעו את המאזינים. הראשון הוציא לו שם של "מטורף מוזיקלי, שראוי לכפות בכתונת משוגעים". האנרגיה שפרצה ממנו התפרשה, בטעות, כניהיליזם. הקונצ'רטו השני, שבוצע לראשונה בפבלובסק ב-1913, היה זועם יותר ולכיד פחות והפיל אימה ופחד על שומעיו, כפי שכתב אחד המבקרים. הפרטיטורה שלו נשרפה ברוסיה ושוחזרה בפריז.

הקונצ'רטו השלישי, שבוצע לראשונה בשיקגו ב-1921, הצטיין בליריות ובמבוא לקלרנית הראוי להיזכר. יצירה זו פתחה לו פתח לקהל הבינלאומי. הקונצ'רטו הרביעי נכתב ליד שמאל, למען הפסנתרן הגידם פאול ויטגנשטיין שהזמינהּ מפרוקופייב (וכן יצירות דומות ממלחינים אחרים, כמוריס ראוול, פאול הינדמית, בנג'מין בריטן, ריכרד שטראוס ואריך קורנגולד). ויטגנשטיין הודה לפרוקופייב על יצירתו, אך סירב לנגנה, מאחר שטען כי לא הבין ולו תו בודד שלה. היצירה בוצעה לראשונה רק בשנת 1956, לאחר מותו של פרוקופייב, בנגינת הפסנתרן זיגפריד ראפ, שהיה גידם גם הוא. תחילה סירב ויטגנשטיין לאפשר לו לנגן את היצירה (מאחר שוויטגנשטיין שילם בעבורה, הייתה הפרטיטורה ברשותו וזכויות הביצוע היו שלו בלבד), אך בהמשך התרצה ואיפשר לראפ לחשוף את היצירה לקהל הרחב.

הקונצ'רטו החמישי נדחה תחילה כשנוגן בברלין עם המלחין כסולן וכמנצח בשנת 1932. סביאטוסלב ריכטר ניגן אותה כמה שנים מאוחר יותר, לבקשת המלחין (שתהה אם מבצע אחר ינחיל לה הצלחה רבה יותר בקרב הציבור). בתום הקונצרט, התקבלה היצירה במחיאות כפיים. קונצ'רטו זה מסכם את סך כתיבתו של פרוקופייב עד אז, והוא מתאפיין בניגודים בין מקצבים נקשנים, חבטות אקורדים ושירי לכת אלימים לבין ליריות רכה ומהורהרת. לקראת סוף חייו תיכנן פרוקופייב (אך מת בטרם החל) להלחין קונצ'רטו שישי במספר, הפעם לשני פסנתרים, בליווי כלי-קשת. הוא התכוון להקדיש אותו לריכטר ולאנטולי ודרניקוב.

ריכטר ניגן גם את הסונאטות המאוחרות של פרוקופייב, החל בסונאטה השישית וכלה בסונאטה האחרונה, התשיעית (עם זאת הוא ניגן רבות גם את הסונאטות השנייה והרביעית). הסונאטות השישית, השביעית והשמינית ידועות גם כ"סונאטות המלחמה", מאחר שהולחנו בזמן מלחמת העולם השנייה. אופיין של הסונאטות נע בין מלנכוליות והתבוננות פנימית לתקווה לימים טובים יותר — תקווה המתפוגגת לאין בסונאטה התשיעית, האינטימית יותר, החוזרת אל הסגנון הלירי של הסונאטות המוקדמות. הסונאטה התשיעית נכתבה בשביל ריכטר והוקדשה לו.

יצירותיו לכינור מצאו את ביטויין הפומבי בביצוע דוד אויסטרך, ידידו של פרוקופייב. הסונאטה הראשונה לכינור, הקודרת והמאיימת בצליליה, הושלמה רק בשנת 1946 — שנתיים לאחר שהושלמה הסונאטה השנייה לכינור. שתיהן הוקדשו לאויסטרך. פרוקופייב, שהיה מעניק מספר אופוס ליצירה כבר בעת תחילת עבודתו, גרם לכך שהסונאטה הראשונה לכינור קיבלה את מספר האופוס הנמוך מתוך השתיים (אופ. 80), אף שכתיבתה הושלמה מאוחר יותר. הסונאטה השנייה איננה אלא התאמה של סונאטה אחרת שכתב, לחליל ולפסנתר (אופ. 94), בגרסה לכינור במקום החליל. שתי הגרסאות פופולריות הן בקרב חלילנים הן בקרב כנרים. חרף העובדה שגרסת הכינור זוכה לביצועים רבים יותר, נאמר כי אויסטרך עצמו חש שבסופו של דבר, היצירה הלמה יותר את החליל מאשר את הכינור. את שני הקונצ'רטי שלו לכינור הלחין פרוקופייב בשלב מוקדם יותר בקריירה. הקונצ'רטו הראשון, אופ. 19, נכתב עוד לפני המהפכה ברוסיה, ותרם לא מעט לפרסומו של פרוקופייב כמלחין חשוב. הקונצ'רטו השני, אופ. 63, נכתב מעט לפני חזרתו של פרוקופייב לרוסיה. זו התפרסמה מאוד גם בזכות נגינתה בידי הכנר יאשה חפץ, והקלטתו נחשבת לביצוע מופת. כיום הקונצ'רטו השני לכינור הוא המוכר יותר מהשניים ברוב העולם, אך ברוסיה נחשב הקונצ'רטו הראשון, הלירי, לפופולרי יותר.

ב-1933 שב פרוקופייב לברית המועצות. ב-1934 הזמין אצלו תיאטרון מרינסקי את הבלט רומיאו ויוליה (בהתבסס על הטרגדיה השייקספירית, רומיאו ויוליה), וב-1936 עבר להתגורר במוסקבה עם אשתו ושני בניו. השלטונות הסובייטים לא ראו בעין יפה את "רומיאו ויוליה". באותה תקופה גם גינו את האופרה של דמיטרי שוסטקוביץ', ליידי מקבת ממחוז מצנסק. בתגובה פנה פרוקופייב לכתיבת מוזיקה "תעמולתית ופטריוטית", בין השאר לסרטו של סרגיי אייזנשטיין, "אלכסנדר נייבסקי".[2]

קונצ'רטו לצ'לו (אופ. 58) שלא עלה יפה מצא את תיקונו כסימפוניה-קונצ'רטו (מוכר גם, בטעות, כ"סינפוניה קונצ'רטנטה") בסיוע הצ'לן מסטיסלב רוסטרופוביץ'. גרסה סופית של יצירה זו, שבוצעה לראשונה בקופנהגן בשנת 1954 (לאחר מות המלחין), היא מן החשובות לצ'לו ותזמורת במאה ה-20, ואחת הקשות ביותר לנגינה ברפרטואר לכלי. גרסה ראשונה של הסימפוניה-קונצ'רטו, שנקראה במקור "קונצ'רטו מס' 2 לצ'לו ולתזמורת", בוצעה לראשונה עוד בחייו של פרוקופייב. ביצוע הבכורה שלה היה ב-18 בפברואר 1952, עם רוסטרופוביץ' כסולן ועם סביאטוסלב ריכטר על הפודיום, בהופעתו הראשונה (והיחידה) כמנצח. גרסה ראשונית זו של הסימפוניה-קונצ'רטו דומה למדי לגרסה הסופית בפרק הראשון, וגם בזה השני (חרף כמה הבדלים קטנים בפרק השני). עם זאת, הפרק השלישי והאחרון עבר שכתוב נרחב יחסית בגרסה הסופית. ריכטר עצמו, הן בכתביו הן בזיכרונותיו, מעולם לא סלח לרוסטרופוביץ' על שדחק בפרוקופייב לשנות את הקודה בפרק הסיום, כדי שתישמע מבריקה יותר וסולנית יותר. הוא טען, כי אף שהקודה החדשה אפקטיבית יותר מבחינת הסולן, מבחינה מוזיקלית חל הפסד וסוף היצירה נהפך לבנאלי מעט.

"פטר והזאב", יצירה לילדים על פי אגדת עם, שגם את הטקסט שלה כתב פרוקופייב לצד המוזיקה, הביאה את שמו אל הקהל הרחב. סיפור העלילה ניתן לקריין וכל כלי ביצירה מייצג דמות מסוימת, במוטיב שמיוחד לה, להקלת זיהויה. את תפקיד הברווז, למשל, ממלא האבוב, ואת תפקיד פטר ממלאים כלי המיתר. הסב הזועף מופיע כבסון, ולציפור ניתן, כצפוי, חליל. הבלט "רומיאו ויוליה", על פי שייקספיר, והסוויטה "לייטננט קיז'ה" פירסמו את שמו לא פחות בקרב המבוגרים.

מיצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתזמורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סימפוניה מס' 1 "הקלאסית" ברה מז'ור, אופ. 25 (1916-17)
  • סימפוניה מס' 2 ברה מינור, אופ. 40 (1924-25)
  • סימפוניה מס' 3 בדו מינור, אופ. 44 (1928)
  • סימפוניה מס' 4 בדו מז'ור, אופ. 47 (גרסה מקורית, 1929-30), אופ. 112 (גרסה שנייה, 1947)
  • סימפוניה מס' 5 בסי-במול מז'ור, אופ. 100 (1944)
  • סימפוניה מס' 6 במי-במול מינור, אופ. 111 (1945-47)
  • סימפוניה מס' 7 בדו-דיאז מינור, אופ. 131 (1951-52)
  • סינפונייטה בלה מז'ור, אופ. 5 (גרסה מקורית, 1909), אופ. 48 (גרסה שנייה, 1929)

לתזמורת ולכלי סולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קונצ'רטו מס' 1 לפסנתר ולתזמורת ברה-במול מז'ור, אופ. 10 (1911-12)
  • קונצ'רטו מס' 2 לפסנתר ולתזמורת בסול מינור, אופ. 16 (1913, גרסה שנייה ב-1923)
  • קונצ'רטו מס' 3 לפסנתר ולתזמורת בדו מז'ור, אופ. 26 (1917-21)
  • קונצ'רטו מס' 4 לפסנתר (ליד שמאל בלבד) ולתזמורת בסי-במול מז'ור, אופ. 53 (1931)
  • קונצ'רטו מס' 5 לפסנתר ולתזמורת בסול מז'ור, אופ. 55 (1932)
  • קונצ'רטו מס' 1 לכינור ולתזמורת ברה מז'ור, אופ. 19 (1916-17)
  • קונצ'רטו מס' 2 לכינור ולתזמורת בסול מינור, אופ. 63 (1935)
  • קונצ'רטו לצ'לו ולתזמורת במי מינור, אופ. 58 (1933-38)
  • "סימפוניה-קונצ'רטו" לצ'לו ולתזמורת במי מינור, אופ. 125 (1950-52, כתיבה-מחדש של הקונצ'רטו לצ'לו, אופ. 58)
  • קונצ'רטינו לצ'לו ולתזמורת בסול מינור, אופ. 132 (1952, הושלם בידי דמיטרי קבלבסקי ומסטיסלב רוסטרופוביץ')

מוזיקה קאמרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רביעיית מיתרים מס' 1 בסי מינור, אופ. 50 (1930)
  • רביעיית מיתרים מס' 2 בפה מז'ור, אופ. 92 (1941)
  • סונטה מס' 1 לכינור ולפסנתר בפה מינור, אופ. 80 (1938-1946)
  • סונטה לחליל ולפסנתר ברה מז'ור, אופ. 94 (1942, קיימת גם גרסה לכינור ולפסנתר [סונטה מס' 2], אופ. 94bis)
  • סונטה לצ'לו ולפסנתר בדו מז'ור, אופ. 119 (1949)
  • בלדה לצ'לו ולפסנתר בדו מינור, אופ. 15 (1912)
  • פתיחה על נושאים עבריים בדו מינור, לקלרנית, רביעיית מיתרים ופסנתר, אופ. 34 (1919)
  • חמישייה בסול מינור, לאבוב, קלרינט, כינור, ויולה וקונטרבס, אופ. 39 (1924)
  • סונטה לשני כינורות בדו מז'ור, אופ. 56 (1932)
  • סונטה לכינור סולו (או לכינורות באוניסון) ברה מז'ור, אופ. 115 (1947)

מוזיקה לפסנתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סונטה מס' 1 בפה מינור, אופ. 1 (1907-09)
  • סונטה מס' 2 ברה מינור, אופ. 14 (1912)
  • סונטה מס' 3 בלה מינור, אופ. 28 (1907-1917)
  • סונטה מס' 4 בדו מינור, אופ. 29 (1917)
  • סונטה מס' 5 בדו מז'ור, אופ. 38 (גרסה מקורית, 1923), אופ. 135 (גרסה שנייה, 1952-53)
  • סונטה מס' 6 בלה מז'ור, אופ. 82 (1939-40)
  • סונטה מס' 7 בסי-במול מז'ור, אופ. 83 (1939-42)
  • סונטה מס' 8 בסי-במול מז'ור, אופ. 84 (1939-44)
  • סונטה מס' 9 בדו מז'ור, אופ. 103 (1947)
  • "הצעה שטנית", מתוך 4 קטעים לפסנתר, אופ. 4 (1910-12)
  • טוקטה ברה מינור, אופ. 11 (1912)
  • "סרקאזמים", 5 קטעים לפסנתר, אופ. 17 (1912-14)
  • "חזיונות חולפים", 20 קטעים לפסנתר, אופ. 22 (1915-1917)
  • שתי סונטינות (במי מינור ובסול מז'ור), אופ. 54 (1931-32)
  • מוזיקה לילדים, 12 קטעים ברמה קלה לפסנתר, אופ. 65 (1935)

אופרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיקה לבלט[עריכת קוד מקור | עריכה]

שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הסוויטה הסקיתית, אופ. 20 (1915)
  • הסוויטה לייטננט קיז'ה לתזמורת ולזמר באריטון (מוחלף לעיתים קרובות בסקסופון), אופ. 60 (1933)
  • פטר והזאב, לקריין ולתזמורת, אופ. 67 (1936)
  • אלכסנדר נייבסקי, קנטטה לתזמורת, מקהלה ומצו-סופרן, אופ. 78 (1939)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צבי צרי, פרוקופייב - גולה במולדתו, נהר ספרים, 2016.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נולד ב-27 באפריל 1891 לפי לוח השנה הגרגוריאני, או ב-15 באפריל לפי לוח השנה היוליאני. במשך שנים חגג את יום הולדתו ב-23 באפריל (או 11 לפי הלוח היוליאני). ראו: John Carter, Mary Beall, Magnificent 7 - the Sequel: Cd Kit, Book & Cd, Alfred Music Publishing, 1999-04-01
  2. ^ מתוך הביוגרפיה על פרוקופייב מאת ג'ון סטנלי בסיפרו "מוזיקה קלאסית - גדולי המלחינים ויצירות המופת שלהם" (תרגום :גבי פלג)