לדלג לתוכן

עבד אל-עזיז אבן מוחמד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עבד אל-עזיז אבן מוחמד
عبد العزيز بن محمد بن سعود
לידה 1721 (יוליאני)
א-דרעיה, ערב הסעודית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 בנובמבר 1803 (בגיל 82 בערך)
נפת א-טוריף, ערב הסעודית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ערב הסעודית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Al Jawhara Al Muammar עריכת הנתון בוויקינתונים
אמיר א-דרעיה ה־2
1765–1803
(כ־38 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

עבד אל-עזיז אבן מוחמד אבן סעודערבית: عبد العزيز بن محمد بن سعود, נולד במחצית הראשונה של המאה ה-18 - 2 באוקטובר 1803) היה אימאם והאמיר השני של אמירות א-דרעיה, בנו בכורו ויורשו של מוחמד אבן סעוד, ושלט בשנים 1765- 1803. הוא נבחר ליורש הכתר עוד בחיי אביו וימי הנהגתו הרוחנית של מייסד הווהאביה מוחמד אבן עבד אל-והאב שתמך בשלטון אביו ואישר את בחירתו. שמו כלוחם אמיץ עזר לו לעלות ללא קשיים על כס המלכות בשנת 1765. האידאולוגיה הווהאבית תרמה רבות לרוח הלוחמנית (עקרון הג'יהאד) שהביאה להתפשטות אמירות א-דרעיה בחצי האי ערב.[1]

במחצית הראשונה של המאה ה-18 קמה אמירות א-דרעיה בהנהגת בית סעוד כעיר-מדינה מן החזקות בחצי האי ערב.[2] בירתה א-דרעיה הייתה לא רחוק מריאד. התאולוג והמטיף מוחמד אבן עבד אל-ווהאב, שהפיץ תורה אסלאמית-סונית "מתוקנת", שמרנית וטהרנית, העוינת לשיעים ולפולחן הקדושים, הורחק מחצר האמיר עות'מאן של אל-עוינה, בלחץ אנשי דת אחרים, אחרי תקופה שבה נהנה מתמיכת השליט המקומי. הוא נמלט לא-דרעיה ובשנת 1744 כרת ברית עם השליט שלה, מוחמד אבן סעוד. אבן עבד אל-והאב הפך למופתי של האמירות וקיבל יד חופשית ליישם את עקרונותיו. עם זאת בתפקיד האימאם, ראש הדת המוסלמית הרשמי במדינה, כיהן האמיר מוחמד עצמו. אבן עבד אל-והאב הביע נכונות שלא למנוע את תוכניות ההתפשטות של האמיר מוחמד אבן סעוד, ותורתו אומצה בפועל כאידאולוגיה רשמית של האמירות העולה. ברית זו בין המנהיג המדיני ומנהיג הרוחני המשיכה גם אחרי מות מוחמד אבן סעוד בשנת 1765, כשעלה על כס האמירות בנו, עבד אל-עזיז אבן מוחמד.

כיבוש ריאד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי שלטון אביו השתתף עבד אל-עזיז בפשיטות נגד שבטים בדואים שכנים.[3] בשנת 1755, בראש כוח של 20 פרשים ו-800 לוחמים רגלים, הוא כבש את נווה המדבר חוריימאלה והבריח משם את סולימאן אבן עבד אל-והאב, שהקים התנגדות חריפה נגד הסעודים ונגד אחיו, מוחמד אבן עבד אל-והאב.[4] בשנת 1764 מילא את מקום אביו במאבק קשה נגד הכוחות של שבט נג'ראן ושל בעל בריתם, אראיאר אבן דוג'יין, ראש בני אראיאר מאל-חאסאע. בני נג'ראן הביסו אותו, אך לא הצליחו לכבוש את א-דרעיה ויצאו זמנית מהלחימה אחרי משא ומתן עם אבן עבד אל-והאב. ב-1765 הגן עבד אל-עזיז בהצלחה על א-דרעיה מול מצור של בני אראיאר.[2]

אחרי מות אביו באותה שנה, עלה עבד אל-עזיז על כס אמירות א-דרעיה וירש ממנו גם את תפקיד האימאם. במקביל בתפקיד המופתי בא-דרעיה המשיך לכהן עבד אל-והאב.[1]

בשנת 1744 התחתן עבד אל-עזיז עם בתו של האמיר מאלעוינה, עות'מאן בן מוחמד בן מועמר. מנישואים אלה נולד בשנת 1748 בנו יורשו, סעוד.[1][5]

בשנים הראשונות לשלטונו כבש האמיר החדש את ואשם ואת סודייר, הביס את שבטי הנוודים סובאי וזפיר ואילץ את רוב בני אל-קסים להישבע אמונים לסמכותו.

עבד אל-עזיז המשיך במאבק נגד אמירות ריאד. אחרי 27 שנות התנגדות, נשבר האמיר הקשיש דחאם אבן דוואס בעקבות מות שניים מבניו באחד הקרבות. בקיץ 1773 בפני התקרבות הכוחות הסעודים, הוא ברח עם משפחתו מריאד לאל-אחסא, כשיחד עמו נמלטו רבים מתושבי העיר, ועבד אל-עזיז כבש את העיר השוממה ללא קרב. הישגו של עבד אל-עזיז בריאד העצים את מעמד אמירות א-דרעיה ככוח המוביל בנג'ד.

אחרי כיבוש ריאד התרחק המטיף אבן עבד אל-והאב מהחיים הציבוריים וויתר על תפקידו הדתי הרשמי.

ההשתלטות על נג'ד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1774, שנה אחרי כיבוש ריאד, התמודד עבד אל-עזיז עם איום מחודש מצד אראיאר. אולם אראיאר מת באופן פתאומי לפני שהספיק לצאת למתקפה על א-דרעיה. בקרב אנשיו פרצו מאבקים פנימיים שהחלישו את עוצמת שבטו.[6]

בשנות ה-1780 השתלט בית סעוד על הנג'ד כולה. כוחו הצבאי של עבד אל-עזיז וגישתו השמרנית לדת ברוח תורתו של עבד אל-והאב זיכו אותו ואת בני משפחתו באהדה בקרב רבים מבני האזור, שהיו מאוכזבים מהמנהיגים המקומיים. הוא נהג לכנס מפגשים פומביים עם זקני השבטים השונים ולשמוע לדעתם, מנהג שתרם גם הוא לעלייה בפופולריות שלו.[דרוש מקור]

אחרי נפילת ריאד היריב העיקרי של הסעודים בנג'ד נשאר זאיד אבן זמיל, אמיר דילם ואל חרג'. אחרי ניסיון כושל לכרות ברית עם נג'ראן, הגיע האמיר זאיד להסכם עם הווהאבים, אולם הפר אותו כעבור זמן קצר.

מאוחר יותר, ב-1783 נרצח[דרושה הבהרה]. בן בריתו של זאיד ויריב מסוכן אחר, סעדון אבן אראיאר, בנו של אראיאר, ליכד תחת פיקודו כוחות של בני ח'אלד, שַׁ֫מַּר, וזפיר, אך מתקפתו בקסים נכשלה.[6]

בשנים 1783–1786 הוכתה נג'ד בבצורת קשה ורעב. אל חרג', הנצורה על ידי הווהאבים, נמצאה במצב מיואש. ב-1785 דילם נכבשה אחרי הסתערות, האמיר ברק אבן זאיד ותומכיו נהרגו והתושבים נשבעו אמונים לעבד אל-עזיז.[6]

שלטון הסעודים בנג'ד הלך והתחזק. קאדים והאבים התמנו כנציגי הסדר הפוליטי-הדתי החדש. רוב האמירים של נג'ד, נותרו על כיסאם כמנהיגים חצי עצמאיים, בתנאי שקיבלו על עצמם לשלם למנהיג הסעודי זכאת כביטוי לכניעתם.[7]

התפשטות המדינה הסעודית הראשונה במאות ה-18–19

בשנת 1788 יחד עם עבד אל-והאב שהיה בערוב ימיו אישר האמיר עבד אל-עזיז את מעמד בנו סעוד כיורשו ודאג להשיג את נאמנות כל האזורים הכבושים כלפיו.[8] באותן השנים נכנעו לסעודים גם אל-אפלאג' וא-דוואסיר. מרגע מינוי יורשו, נסוג עבד אל-עזיז בפועל מניהול ענייני המדינה והעביר אותו לבנו, סעוד. הסכמים או חוזים המשיך לחתום סעוד בשם אביו.

מסעות הכיבוש מזרחה, צפונה ומערבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 1800 שמו הסעודים קץ לשלטונם של בני ח'אלד באל-אחסא שבמזרח[7] תושבי אל-אחסא היו ברובם שיעים שנחשבו בעיני הווהאבים למקרה קיצוני של "אהל אל-בידעה" (אנשי החידושים הלא רצויים") ונרדפו על ידיהם.

בשנים 1792-1791 השתלטו הסעודים על קטיף אחר כך פנו כוחותיהם אל המפרץ הפרסי ועומאן. בשנת 1786 ארגן סעוד את הפשיטה הראשונה בחוף המפרץ הפרסי. בעקבותיה באו פשיטות נוספות.

בשנת 1797 שבטי קטר ואחר כך גם בחריין הכירו בסמכותם ושילמו להם זכאת.[7] בהמשך כבשו הסעודים גם את חוף שודדי הים (לימים חוף שביתת הנשק).

ב-1797 בויוק סולימאן פאשה מבגדאד יצא עם כוח צבאי של כ-4,000–5,000 חיילים טורקים ועוד כ-8,000–10,000 לוחמים ערבים נגד האמירות הסעודית. הם צרו על אל-חסאע ואחרי חודש נאלצו לסגת מפני כוח יותר גדול שהגיע למקום, בפיקוד בנו של האמיר, סעוד.[9] בתחילת המאה ה-19 אחרי מסעות נפוליאון במצרים ובארץ ישראל וההתערבות הבריטית נגדו העבירה האימפריה העות'מאנית חלק מכוחותיה מחצי האי ערב (לרבות מכה וג'דה) ומעיראק (מכופה ובצרה) אל אנטוליה, וכך נוצרה זמנית החלשת נוכחותה באזורים אלה. מציאות זו נוצלה על ידי המדינה הסעודית הראשונה בראשות עבד אל-עזיז שיזם מסעות צבאיים באזורים אלה.[10] בהתחלת המאה ה-19 אחרי כישלון המסעות הצבאיים נגד הווהאבים, מפקד בשם עלי פאשה חתם בשם השלטון העותמאני הסכם שביתת נשק איתם לשש שנים.[1][9]

ההתקפה על השיעים בעיראק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 18011802 (1216 להג'רה) הפר שלטונו של עבד אל-עזיז את הסכם שביתת הנשק עם העות'אמנים. כ-20,000 לוחמים בפיקוד סעוד אבן עבד אל-עזיז, כבשו זמנית את כרבלא ואת נג'ף בעיראק ושדדו אותן. הסעודים התחילו לאיים על חלקים חיוניים של האימפריה העו'תמאנית.[11] הווהאבים טבחו כ-5,000 מתושבי כרבלא, אך נמנעו לפגוע בזקנים, נשים וטף. לבמשך חמישה ימים הם שדדו והרסו את המקומות מקודשים המפוארים של השיעים: קבריהם של חוסיין אבן עלי, ושל אביו, עלי בן אבי טאלב, שהיו מלאים באוצרות מטורקיה ופרס,[12] וחזרו מעיראק עם שלל רב.

המגעים בשנים 17711790 בין השריפים של מכה (מוסעד, סורור, ראלב בן מסעוד) לווהאבים לא הניבו פירות, כשמנהיגי מכה חששו מאוד מהדוקטרינה הדתית הווהאבית שהוכרזה על ידיהם "כופרנית". שלושים מומחים והאבים בדין האסלאמי שהגיעו למכה על מנת לבקש רשות להשתתף בחג' זכו ליחס משפיל.

בסביבות 1790 התחילו פעולות צבאיות בין שני המחנות. החל משנת 1795 הקרבות בחג'אז התרחבו. בעקבות התבוסה בקומרה בשנת 1798 נאלץ השריף ראלב לחתום על הסכם שלום. בשנה הבאה, 1799 הוא הרשה ליורש הכתר סעוד עם פמלייתו להשתתף בעליית לרגל במכה.

התחלת כיבושה של חג'אז

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן מסעותיו של סעוד בעיראק, כבש השריף של מכה, ראלב, את היישוב שארה באזור קסים. בשובו לאזור גברה נחישותו של סעיד לפלוש לחג'אז. השריף ראלב משך הרבה שנאה בממלכתו משום ניהולו הכושל והמסים הכבדים שהטיל על נתיניו. בנסיבות אלה רבים מהם הפנו תקוות אל שליטי נג'ד החדשים.

ב-1802 לוחמיו של סעוד כבשו את טאיף אחרי מצור קשה, טבחו בתושביה והרסו, בהתאם לתורה הווהאבית, את קברי הקדושים כמו, את קברו המפואר של אל-עבאס, דודו של הנביא מוחמד. ב-27 באפריל 1803 נכנס סעוד גם למכה. נמנע כאן ממעשי טבח או שוד, אך הרס את כל שמונים הקברות המרשימים של צאצאיו ומקורביו של מוחמד, כולל של אשתו הראשונה, ח'דיג'ה. נאסרו בעיר לא רק המשקאות החריפים אלא גם עישון הטבק, התושבים הוזמנו להפטר מדברי מותרות ומבגדים יקרים, בוטלו התפילות המיוחדות לכבוד הסולטאן העות'מאני במסגד הגדול, לעומת זאת הקל סעוד על נטל המיסים וב-3 במאי 1803 שלח איגרת לסולטאן הטורקי שבה הודיע לו על כיבוש מכה וביקש שהפחוות הטורקים יימנעו מלהביא למכה ומדינה אפריוני פאר, חצוצרות ותופים.[13] במקום ראלב מינה סעוד לשריף את עבד אל-מאין, אחי השריף המודח. העיר ג'דה הצליחה להישאר מחוץ לתחום שלטונו.

ההרס והשוד שהביאו הסעודים על הערים השיעיות בעיראק גרמו לזעם הקהילות השיעיות.[11]

ב-2 באוקטובר 1803 נדקר למוות עבד אל-עזיז בא-דרעיה על ידי גבר אורח מכונה עות'מאן ייתכן מעמרה שבעיראק, בזמן שניהל את תפילת סלאת א-זוהר במסגד א-טוריף בא-דרעיה. לדעת אחדים, הרוצח היה שיעי שהתנקם על הטבח וההרס בכרבלא. לפי סברות אחרות היה כורדי יליד מוסול או אולי שכיר חרב שנשלח על ידי הפאשה בבגדאד. בהתנקשות נפצע גם אחי האמיר, עבדאללה. אחרי מותו ירש את השלטון סעוד הראשון אבן עבד אל-עזיז.[14]

הישגי שלטונו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוך כדי הרחבת המדינה הסעודית הראשונה הצליח עבד אל-עזיז, בגיבויו של אבן אבד על-והאב, להכניע לעצמו את המנהיגים המקומיים, אמירים וראשי שבטים, ממונים או תלויים בו, תוך שימוש בעונשי הגלייה, הצבת חילות מצב ליד נאות המדבר והכפרים והערים הגדולים שכבש, חייב את התושבים להשתתף במסעות הג'יהאד שערך. הישג ניכר נחשבה הבטחת ביטחון אישי לנוסעים ולעולי הרגל למכה.

ההיסטוריון הערבי עות'מאן אבן עבדאללה אבן בישר שיבח את עבד אל-עזיז במילים אלה:

אכן הגיע לעבד אל-עזיז התואר מהדי של תקופתו, מפני שיכולת לנסוע עם כסף לאן שרצית, בקיץ או בחורף, שמאלה או ימינה, מזרחה או מערבה, בנג'ד, חג'אז,תימן תיהאמה או למקום אחר. הוא לא פחד מאיש פרט לאלהים: לא מגנב ולא משודד

לפי אלקסיי וסילייב[15]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Madawi Al-Rasheed A History of Saudi Arabia, Cambridge University Press 2002
  • Andrew Crichton The History of Arabia, Ancient and Modern: Containing a Description ..., vol. 2 1834
  • ,, James Wynbrandt A Brief History of Saudi Arabia, second edition, Facts on File, New York 2010,

ספרים אחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • DeLong-Bas, Natana J., Wahhabi Islam: From Revival and Reform to Global Jihad, Oxford, 2004.
  • Martin, Richard C., ed., Encyclopedia of Islam and the Muslim World, Macmillan, 2004.
  • Schwartz, Stephen, The Two Faces of Islam: The House of Sa'ud from Tradition to Terror, Doubleday, 2002.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

History of Islam, ch Shaykh ibn Abdul Wahhab of Nejd

Yara El Khoury Le wahhabisme: le fondateur, la doctrine, l’alliance de Mohammad Ben Abdel Wahhab avec les Saoud 9 בפברואר 2015 באתר הצרפתי Histoire & Actualité SARL- Orléans, Les clés du Moyen Orient

А. М. Вacильeв История Саудовской Аравии 1745-1973 Акaдeмия Нaук СССР Институт Bocтoкoвeдeния. Haукa 1982

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 Y.El Khoury 2015
  2. ^ 1 2 J.Wynbrandt עמ' 121
  3. ^ J.Wynbrandt עמ' 120
  4. ^ א.מ.וסילייב, פרק ג
  5. ^ בטקסטים רבים[דרוש מקור] מספרים שעבד אל-עזיז לחתנו של עבד אל-ווהאב עצמו
  6. ^ 1 2 3 J.Wynbrandt עמ' 123
  7. ^ 1 2 3 M.Al-Rasheed עמ' 21
  8. ^ 2015 Y.El Khoury
  9. ^ 1 2 A.Crichton 1834 עמ' 294
  10. ^ Nazeer Ahmed
  11. ^ 1 2 M.Al-Rasheed עמ' 22
  12. ^ A.Crichton 1834 עמ' 295
  13. ^ A.Crichton 1834 עמ' 199
  14. ^ אלקסיי מ. וסילייב פרק ג
  15. ^ לפי אלקסיי וסילייב, היסטוריה של ערב הסעודית, מהדורה אנגלית, ניו יורק 2000, מצוטט על ידי 2010 James Wynbrandt עמ' 125
סעוד אבן מוחמד אבן מוקרןאבן עבד אל-והאב
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פרחאן
 
מושארי
 
מוחמד אבן סעוד
1765 - 1726
 
בתו של עבד אל-והאב
 
ת'וניאן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ענף פרחאן
 
ענף מושארי
 
עבדאללה
 
עבד אל-עזיז אבן מוחמד
1803 - 1766
 
ענף ת'וניאן
 
אבראהים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תורכי אבן עבדאללה
1834 - 1824
סעוד אבן עבד אל עזיז
1814 - 1803
ת'וניאן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ג'ילווי
 
פייסל אבן תורכי
1838 - 1834
1865 - 1843
 
עבדאללה אבן סעוד
1818 - 1814
 
מושארי אבן סעוד
1820
 
ח'אלד אבן סעוד
1841 - 1839
 
עבדאללה אבן ת'וניאן
1843 - 1841
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ענף ג'ילווי
 
סעוד אבן פייסל
1875 - 1871
 
עבד א-רחמן אבן פייסל
1875
1891 - 1889
 
עבדאללה אבן פייסל
1871 - 1865
1889 - 1875
 
 
אבן סעוד
1953 - 1902
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סלמאן, מלך ערב הסעודית
- 2015
 
עבדאללה, מלך ערב הסעודית
2015 - 2005
 
פהד, מלך ערב הסעודית
2005 - 1982
 
ח'אלד, מלך ערב הסעודית
1982 - 1975
 
פייסל, מלך ערב הסעודית
1975 - 1964
 
סעוד, מלך ערב הסעודית
1964 - 1953
 
 
 
מוחמד בן סלמאן יורש העצר הסעודי הנוכחי
     – מלכי המדינה הסעודית הראשונה (1745–1818)
     – מלכי המדינה הסעודית השנייה (אנ') (1842–1891)
     – מלכי ערב הסעודית (1902-הווה)