פאני אלסלר
 | |
| לידה |
23 ביוני 1810 Gumpendorf, אוסטריה  |
|---|---|
| פטירה |
27 בנובמבר 1884 (בגיל 74) וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית |
| שם לידה |
Franziska Elßler |
| מדינה |
האימפריה האוסטרית, ציסלייטניה (ארצות אוסטריה) |
| מקום קבורה |
בית הקברות של היצינג |
| מעסיק |
תיאטר אם קרנטנרטור |
| השקפה דתית |
נצרות קתולית |
| בן או בת זוג |
|
| מספר צאצאים |
1 |
  | |
פאני אלסלר (בגרמנית: Fanny Elssler, נולדה כ-Franziska Elßler, 23 ביוני 1810 - 27 בנובמבר 1884) הייתה בלרינה אוסטרית בתקופת הבלט הרומנטי.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדות ולימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פאני אלסלר נולדה בגומפנדורף, שכונה בווינה. אביה יוהאן פלוריאן אלסלר היה דור שני לאנשי חצרו של ניקולאוס I, הנסיך אסטרהאזי. הן יוהאן והן אחיו יוזף הועסקו כמעתיקים לקאפלמייסטר של הנסיך, יוזף היידן. בהמשך היה יוהאן למשרת האישי של היידן, טיפל בו עד יומו האחרון, ואף היה נוכח בשעת מותו.
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
משחר ילדותה הוכנה פאני לבלט, והופעתה הראשונה התקיימה בתיאטרון קרנטנרטור בווינה לפני שמלאו לה שבע. כמעט תמיד רקדה עם אחותה תרזה, שהייתה גדולה ממנה בשנתיים; האחיות למדו ריקוד אצל ז'אן-פייר אמור ופרידריך הורשלט, מאז מלאו לפאני 9, וכן נסעו לנאפולי ללמוד אצל גאטנו ג'ויה. לאחר שצברו כמה שנות ניסיון יחדיו בווינה, נסעו האחיות לנאפולי בשנת 1827. בתקופת שהותן שם, ניהלה פאני פרשיית אהבים עם לאופולד, הנסיך מסאלרנו, בנו של פרדיננד הראשון, מלך שתי הסיציליות.
הצלחתן בנאפולי, שפאני תרמה לה יותר מאחותה, הביאה להזמנה לעבודה בברלין בשנת 1830. היה זה הראשון בשורה של ניצחונות ליופייה האישי של פאני ולכשרון הריקוד שלה. אחרי ששבתה את כל הלבבות בברלין ובווינה,[1] והלהיטה את תשוקתו של המדינאי הקשיש פרידריך פון גנץ, יצאה ללונדון, שם התקבלה בחיבה ובמאור-פנים אצל מר ומרת גרוט, שאימצו למעשה את בתה, שנולדה שלושה חודשים לאחר שאמה הגיעה לאנגליה.
בספטמבר 1834 הופיעה אלסלר עם בלט התיאטרון של האקדמיה המלכותית למוזיקה (הידוע כיום בשם בלט האופרה של פריז, צעד שצפתה בחששות רבים על שום עליונותה של מארי טליוני על הבמה. עם זאת, אלסלר וטליוני היו רקדניות שונות בתכלית השוני, והנהלת האופרה ראתה הזדמנות לעורר עניין באמצעות חילוקי דעות בהזמנת אלסלר. טליוני הייתה Ballon, ידועה בקלילות קפיצותיה וניתוריה. ריקודה של אלסלר, לעומת זאת, התאפיין כ-danse tacquetée, הדייקנות שבה ביצעה צעדים קטנים ומהירים. הופעותיה הנחילו, מכל מקום, עוד ניצחון לאלסלר, ודעיכה זמנית לטליוני, שעל אף היותה האמנית המעולה בשתיים, לא יכלה אותו זמן להתחרות בקסמי אישיותה של הרקדנית החדשה בזירה.[2] הדבר בא לידי ביטוי מובהק בביצוע מחול ה"קאצ'וצ'ה" (מתוך הבלט "השטן החיגר" של ז'אן קוראלי וקזימיר ז'יד משנת 1836), שם העיבה אלסלר בזוהרה על כל יריבותיה. אלסלר לא הייתה ספרדיה, אבל ביצועי ה"קאצ'וצ'ה" שלה היו חדורי אש וחושניות. המשורר תאופיל גוטייה הכתיר אותה בתואר רקדנית "פגנית" בזכות הופעותיה ב"קאצ'וצ'ה", לעומת טליוני, הרקדנית ה"נוצריה".[3] ההצלחה של אלסלר וה"קאצ'וצ'ה" הביאה לדרישה מכל עבר לכוריאוגרפיה של עוד ריקודי בלט בגוון לאומי ספציפי. סוגי ריקודים אלה נעשו פופולריים מאוד, ואלסלר עצמה הוסיפה "קרקוביאק" פולני וטרנטלה איטלקית לרפרטואר שלה. היא זוהתה לעיתים קרובות עם סאטן ורוד ותחרה שחורה בתפקידיה כרקדנית ספרדייה נוצצת וחושנית, בניגוד בוטה לדימויים של טליוני, הסילפידה המרחפת, עדינה ומצטנעת בלבן. אלסלר הצטיינה לא רק בטכניקה, אלא גם ביכולת ביצוע דרמטי יוצאת-דופן. ביצועיה בבלטים הרומנטיים הגדולים, לרבות הסילפידה, ז'יזל ולה אסמרלדה, האירו באור חדש ומועצם את דמויותיהם הקודמות. הודות לכך תופסת אלסלר מקום של כבוד בין הבלרינות המוכשרות המכובדות ביותר של תקופת הבלט הרומנטי.
בשנת 1840 הפליגה עם אחותה לניו יורק לסיור הופעות, שארגן הנרי ויקוף, ולאחר שנתיים של הצלחה צרופה חזרו השתיים לאירופה.[4] בתקופת שהותה בניו יורק, היה בן-לווייתה של פאני ג'ון ואן ביורן, בנו של נשיא ארצות הברית, מרטין ואן ביורן. בוושינגטון הבירה, נסגר הקונגרס כדי שאיש לא ייאלץ להחמיץ את הופעתה של מיס אלסלר.[5]
ליליאן מור סבורה, שאלסלר הייתה "הסילפידה המהוללת ביותר מכל אלה שרקדו אי פעם את התפקיד באמריקה", ותמונת הסיום הביאה צופים רבים בקהל לידי דמעות. תיאטרון סן שארל בניו אורלינס חתם עם אלסלר חוזה לשבועיים של הופעות, בשכר של $1,000 לכל הופעה.
במהלך חמש השנים הבאות הופיעה אלסלר בגרמניה, אוסטריה, צרפת, אנגליה ורוסיה. בשנת 1845 הוזמנה להופיע עם יריבותיה מארי טליוני, קרלוטה גריזי ופאני צ'ריטו ב"פא דה קווטר" של ז'יל פרו בלונדון, אך היא דחתה את ההצעה. באותה שנה, לאחר שצברה הון רב, פרשה מן הבמה והשתקעה סמוך להמבורג. שנים ספורות לאחר זאת חתמה אחותה תרזה על חוזה נישואים מורגנטיים עם אדלברט, נסיך פרוסיה, וקיבלה את תואר האצולה "הברונית פון בארנים". תרזה התאלמנה ב-1873, ומתה ב-19 בנובמבר 1878. פאני אלסלר מתה בווינה ב-27 בנובמבר 1884.
ליליאן הארווי שיחקה בתפקידה בסרט הגרמני משנת 1937, "פאני אלסלר". לפניה מילאה תפקיד זה ליה מארה בסרט האילם "פאני אלסלר" משנת 1920.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Au, Susan, Ballet and Modern Dance, Third Edition, Thames and Hudson Ltd, London (2012)
- vor Forbes Guest, Fanny Elssler (Wesleyan University Press, Middletown, Connecticut,
1970)
- Ivor Guest, Fanny Elssler – the Pagan Ballerina, A & C Black, London (1970) ISBN 0-7136-1061-1
- Ann Hutchinson, Fanny Elssler's Cachucha, Dance Books (2008) ISBN 0-903102-59-5
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פאני אלסלר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- פאני אלסלר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- Ladies of the Rose: Fanny Elssler, by Louisa Young
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ תאופיל גוטייה, "על מחול, תשוקה ומוות", הוצאת נהר, תרגום ליאורה בינג-היידקר, 2012, עמ' 42-37
- ^ גוטייה, עמ' 49-45
- ^ ליאורה בינג-היידקר, הקדמה ל"על מחול, תשוקה ומוות" מאת תאופיל גוטייה, עמ' 22
- ^ Princeton University Henry Wikoff Collection 1836–1884 אוניברסיטת פרינסטון, אוסף הנרי ויקוף 1884-1836]
- ^ פוינטמגזין, אלסלר באמריקה 13 בספטמבר 1884