פולחן אישיות
פולחן אישיות הוא מערכת של אמנות, סימבוליזם וטקסים שסובבים הערצה כמו-דתית לאדם כלשהו. במאה ה-20 המושג מתאר לרוב מערכת שלטונית שמגוייסת לבניית תדמית ציבורית מפוארת לשליט, מתוך שיגעון גדלות או מתוך תאוות כבוד או כוח, ולייחס לו תכונות והישגים עילאיים כדי להביא להערצתו על ידי המון העם ולבסס את שלטונו. המונח נטבע על ידי ניקיטה חרושצ'וב בעת שתיאר את שלטונו של סטלין[1][2].
פולחן האישיות מתבטא בהאדרת שמו של המנהיג באמצעי התקשורת, פרסום נאומיו או ספרים שמתפרסמים בשמו שלעיתים לא נכתבו על ידו, בתליית תמונותיו ובהצבת פסלים שלו ברחובות ובבניינים ציבוריים, כתיבת שירים על שמו, וכינויו בתארים מפליגים כגון "המנהיג הדגול". פעמים רבות מוענקים לשליט דרגות צבאיות גבוהות, עיטורים ומדליות.
סקירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצורך הפוליטי בהקרנה ובהשגרה (רוטיניזציה) של סמכות כריזמטית החל ברגע שבו צורות הארגון החברתיות התפתחו מעבר לאלו הפרימיטיביות ביותר שבהן המנהיג נכח באופן קבוע והיה זמין לעיני הכל. פרעוני מצרים וקיסרי רומי טענו למעמד אלוהי, אמונה שהופצה לאוכלוסיות הנשלטות באמצעות אמנות מרשימה וטקסים דתיים, ושליטים רבים נשענו על הטיעון השושלתי, לפיו מוצאם המשפחתי השרה עליהם סגולות נעלות. מלכי אירופה נכנסו לתפקידם בטקסי הכתרה מורכבים ועתירי סמליות ותוארו בצורה אידיאליסטית בציורים, פסלים ושירים.
אף שפולחן האישיות ממלא תפקיד זהה לשיטות הקדמוניות האלו, הוא נטוע בהגיון של התקופה המודרנית. העת החדשה התאפיינה במעבר לפוליטיקת המונים, שנשענה על ציבור רחב שידע קרוא וכתוב, היה חשוף לתקשורת, ותבע זכויות פוליטיות. אי-אפשר היה לעגן עוד תביעה ללגיטימציה שלטונית במונחים דתיים או אריסטוקרטיים בעידן מחולן ודמוקרטי. הנכחת הסמכות הכריזמטית של השליט בקרב הנשלטים התבססה מעתה והלאה על הטענה שהוא המייצג האותנטי שלהם (של העם הפשוט, האומה הנצחית או לחלופין של הפרולטריון במקרה המרקסיסטי); היא נעשתה באמצעות הטכנולוגיות החדשות של תקשורת ההמונים; והיא הצריכה השתתפות פעילה של הציבור שהיה אמור להיות מושפע.
פרופסור חאווייר מרקז אפיין את פולחן האישיות כמתאפיין בשלושה היבטים. הראשון הוא הפקה ישירה של תמונות, ספרים וחפצים אחרים המסמלים את סמכות המנהיג ומציגים אותו באור מיטיב בידי הבירוקרטיה הממשלתית, תוך כדי פיקוח על התקשורת והשווקים כדי למנוע הפצה של ייצוגים מתחרים ולא-מחמיאים, עד כדי מונופול של אותה בירוקרטיה על דמות המנהיג הנערץ. השני הוא הפגנת נאמנות – פולחני אישיות הופיעו במלוא עוצמתם לא אצל מנהיגים שסמכותם הייתה ללא תחרות, אלא בעת מאבקי שליטה בתוך ההנהגה על הסמכות העליונה, כמו זה ששרר במפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות מ-1924 ל-1936 בין סטלין למתחריו. בתנאים כאלו של אי-ודאות, הפקידות הייתה להוטה להוכיח את מסירותה לאיש החזק ביותר, שנזקק לכך בתורו. התהוותה מעין "אינפלציית חנופה", בניסוחו של מרקז, שבה כל בירוקרט ביקש לעלות על עמיתיו בדרבון הסרים למרותו להעתיר שבחים על המנהיג. השלישי הוא טקסים המוניים. ההמונים נדרשו עתה להביע את תמיכתם והערצתם למנהיגיהם בנוכחותם האישית באירועים כמו מצעדי הראשון במאי הקומוניסטיים, עצרות המפלגה הנאצית בנירנברג ושאר התרחשויות שסחפו פנימה את האינדיבידואל והניבו קשר רגשי בינו לשלטון.
אולי המקרה הראשון שניתן לזהות כפולחן אישיות היה זה של נפוליאון השלישי באמצע המאה ה-19. כמי שנבחר בתחילה על ידי הציבור, ולא היה בן לבית-מלוכה עתיק יומין, תביעתו ללגיטימציה בתור קיסר נשענה על יומרתו לבטא את רצון העם הקולקטיבי. משטרו ארגן מפגני תמיכה המוניים מתוזמנים בקפידה, שתווכו לציבור הרחב באמצעות עיתונים בשפה פשוטה עם איורים גדולים; הצנזורה עקבה בתשומת לב אחר העיתונות כדי למנוע תיאורים לא-מחמיאים. מונרכיות אירופאיות אחרות הלכו בדרכו. וילהלם השני ארגן בהצלחה מערכת דומה, כדי להוסיף ולבסס את מעמדו בתוך צורת שלטון שנזקקה לאהדת דעת הקהל, בנוסף להצדקות הישנות למעמדו, ולזכות בהילה כריזמטית. ניקולאי השני אף הוא שלח ידו במעל, לו נזקק כדי לחזק את מעמדה המתדרדר של האוטוקרטיה הרוסית, אך נכשל כליל והיה ללעג ולקלס בעיני נתיניו.
בעוד שפולחני האישיות של המאה ה-19 הארוכה היו בוסריים יחסית, בין מלחמות העולם השתכללו טכניקות הפרסום והשיווק ההמוניים, ושימשו כדי למתג ממש את הדיקטטורים הטוטליטריים של התקופה, שמדינות המשטרה שעמדו לרשותם אפשרו קידום ואכיפה חסרי תקדים של התעמולה הרשמית. מ-1929 ועד 1953 (עם הפסקה מסוימת בעת מלחמת העולם השנייה) שגשג בברית המועצות פולחן האישיות הידוע מכולם, זה של סטלין. כמעט במקביל פרחה הערצה מתוזמרת כלפי היטלר בגרמניה, שראשיתה בתעמולה הפוליטית שנערכה בדמוקרטיה המתפרקת של רפובליקת ויימאר, ושהפכה לאחת מאושיות המדינה לאחר עלייתו לשלטון ב-1933. על אף שהמרקסיזם סלד מהישענות על הנהגה כריזמטית יחידנית, המשטרים הקומוניסטיים הקימו פולחני אישיות לרוב, ודוגמתו של סטלין חוקתה על ידי מנהיגי המדינות הגרורות כמו מתיאש ראקושי בהונגריה, וילהלם פיק בגרמניה המזרחית וניקולא צ'אושסקו ברומניה. המשטרים הפאשיסטיים חסרו כל עכבות בנדון: מוסוליני הקדים את היטלר, וגם פרנקו (ששלטונו לא היה איתן לגמרי בראשיתו ונזקק לכך במיוחד) ואחרים זכה להאדרה מאורגנת.[3]
דוגמאות ידועות אחרות לפולחן אישיות המוני הן שלטון מאו בסין, בין היתר בימי מהפכת התרבות, וזה של פול פוט בקמבודיה. מפורסם גם הפולחן של משפחת קים בקוריאה הצפונית, בו כל דור מטפח את זכר הדיקטטור הקודם, ושל ספרמורט ניאזוב בטורקמניסטן.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פולחן אישיות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מה זה פולחן אישיות
- ^ אנציקלופדיה בריטניקה: Cult of personality
- ^ הערך מתבסס על: "Xavier Marquez, "Charisma and Authority, בתוך: Staging Authority: Presentation and Power in Nineteenth-Century Europe. ולטר דה גרויטר, 2022. עמ' 40-46.
