מקס ובר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקס ובר
Max Weber
Max Weber 1894.jpg
לידה 21 באפריל 1864
ארפורט, פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 ביוני 1920 (בגיל 56)
מינכן, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם רציונליזם, אנטי-פוזיטיביזם
תחומי עניין כלכלה, סוציולוגיה, היסטוריה, משפטים, פוליטיקה, פילוסופיה
הושפע מ עמנואל קאנט, פרידריך ניטשה, זיגמונד פרויד, וילהלם דילתיי
השפיע על קרל יאספרס, טלקוט פארסונס, לודוויג פון מיזס
ארצות מגורים גרמניה

מקסימיליאן קארל אמיל וברגרמנית: Maximilian Carl Emil Weber; ‏21 באפריל 1864 - 14 ביוני 1920) היה כלכלן פוליטי, סוציולוג ופילוסוף גרמני, ממייסדי הסוציולוגיה המודרנית ותורת המנהל הציבורי, ממנסחי החוקה הדמוקרטית של רפובליקת ויימאר.

ובר, שהשתייך לזרם הרציונליסטי, עסק בעיקר בתחומי הדת והממשל ושאף להסביר את ההתפתחויות המטריאליות-כלכליות המתרחשות בעולם, כפונקציה של השינויים שחלו בתרבות ובתפיסה האנושית. בחיבורו הידוע, "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", הוא בחן את הקשרים בין עיקרי הדת לבין יישומים כלכליים וניתח בהרחבה את הקשר בין הנצרות הפרוטסטנטית לבין תפיסת העולם העומדת בבסיס הכלכלה הקפיטליסטית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ובר נולד בארפורט שבפרוסיה כבכור משבעת ילדיהם של מקס והלנה ובר. אחיו הצעיר היה לעתיד הסוציולוג אלפרד ובר.

בשנת 1882 החל ללמוד משפטים באוניברסיטת היידלברג, ובשנת 1889 הגיש את עבודת הדוקטורט שלו, שעסקה בהיסטוריה של ארגונים עסקיים בימי הביניים. ב-1893 התחתן עם מריאן שניטגר, סוציולוגית ופעילה פמיניסטית, הידועה בזכות עצמה. בשנת 1894 התמנה כפרופסור לכלכלה באוניברסיטת פרייבורג. שנתיים אחר-כך חזר ובר לאוניברסיטת היידלברג, שם הפך לדמות מרכזית במה שנקרא "חוג ובר", שהורכב מאינטלקטואלים כמו אשתו מריאן, גיאורג ילינק, ארנסט טרלטש, ורנר זומבארט, מרק בלוך, רוברט מיכלס ו-ג'רג' לוקאץ'.

בשנת 1897 נאלץ להפחית וכשנתיים לאחר מכן אף להפסיק לחלוטין את פעילותו האקדמית, כתוצאה ממחלה שכנראה נבעה ממשבר נפשי שנוצר בעקבות מות אביו. ובר שב לפעילות אקדמית רק בשנת 1902, אך בשנה שלאחר מכן פרש מן האוניברסיטה, והחל לעבוד בכתיבת יצירתו העצמאית, שהובילה לפרסומו העיקרי.

במלחמת העולם הראשונה שירת שנה אחת בהתנדבות בתפקיד מנהלי בבית חולים בהיידלברג, דעותיו של ובר על המלחמה השתנו דרסטית במהלכה. תחילה, תמך ברטוריקה הלאומנית הגרמנית ובמאמץ המלחמתי, הוא ראה במלחמה הכרח כדי להגשים את תפקידה של גרמניה כמעצמה מדינית מובילה, אולם, עם הזמן, הפך ובר לאחד מהמתנגדים הבולטים להתפשטות הגרמנית ולמדיניות המלחמתית של הקייזר. הוא תקף באופן פומבי את תוכנית שליפן, ומאוחר יותר, הצטרף לקריאות לרפורמה חוקתית, דמוקרטיזציה ובחירות כלליות ואוניברסליות. לאחר המלחמה, בשנת 1918, מונה כיועץ לוועדת שביתת הנשק הגרמנית, שמונתה במסגרת חוזה ורסאי, ולוועדה לניסוח חוקת ויימאר.

ובר רץ, ללא הצלחה, למושב בפרלמנט הגרמני, כחבר המפלגה הדמוקרטית הגרמנית, שהוא נמנה עם מייסדיה. ובר התנגד גם למהפכות השמאל בגרמניה, וגם לאשרור חוזה ורסאי.

בעקבות ייאושו מהעיסוק הפוליטי, שב ובר ללמד בשנה זו (1919), תחילה באוניברסיטת וינה ולאחר מכן במינכן, שם הקים את המכון הגרמני הראשון לסוציולוגיה.

ובר נפטר מדלקת ריאות ב-14 ביוני 1920. על שמו כיכר מקס ובר במינכן (Max-Weber-Platz).

תרומות אקדמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1905 לערך פרסם ובר את חיבורו המפורסם "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", העוסק בשיטה הקפיטליסטית. בספר זה מתאר ובר את הקפיטליזם כגישה חברתית שלמה, ולא רק במובנה הכלכלי. הוא מנסה למצוא את "רוח הקפיטליזם", ולחקור את התפתחותה. ובר בחן את הקשרים שבין עקרונות הדת לבין היישומים הכלכליים, ומאוחר יותר הרחיב את מחקרו ובדק את הקשר בין עיקרי דת השינטו לכלכלה היפנית ובין הדתות הרווחות בהודו לבין הכלכלה ההודית. בין השאר עסק ובר גם ביהודים ובהתנהגותם בעולם העתיק.

לפי ובר, הקפיטליזם שונה מצורות אחרות של עשיית רווח בשיטתיות שלו ובהשקעה חוזרת של ההון במגמת צמיחה מתמדת, והוא מנסה להסביר הבדל זה דרך חקירת הרפורמציה, אשר יצרה את הנצרות הפרוטסטנטית. בספרו טען כי החידוש העיקרי בתפיסת העולם הפרוטסטנטית נובע מוויתור על הקשר המתווך בין האדם לאל, כפי שהתקיים בתפיסת הנצרות הקתולית. במקום תפישה זו העמידה הרפורמציה, לפי ובר, את התפיסה הטרנסצנדנטית של האל, שלפיה נחתך הגשר בין הארצי לאלוהי - לא ניתן ליצור קשר עם האל או להבין את רצונו. בכך מתוארת הגישה הפרוטסטנטית (ובמיוחד בגרסתה הקלוויניסטית) כפסימית או כעשויה להוביל לפסימיות, שכן אין בה ערך לווידוי, לכפרה ולמחילה הקיימות בנצרות הקתולית. גורלו של אדם נגזר מראש, בלא יכולת השפעה עליו, ונכפית עליו גישה פטליסטית לקיום האנושי.

ובר מציב את הפתרון הפרוטסטנטי לבעיית הקיום האנושי בכך שגם בלא יכולת השפעה על הגורל, יכול האדם למצוא אישור לכך שהוא נבחר על ידי האל. אישור זה, הסימן לבחירתו של האדם, הוא עצם הצלחתו בחיים. לפי עיקרון זה, על האדם להתאמץ ללא הרף על מנת לשפר את הישגיו, כדי להוכיח את הבחירה בו. בזרמים קיצוניים של הנצרות הפרוטסטנטית נוצרה גישה שלפיה כל זמן שאינו מנוצל לקידום הצלחתו של האדם הוא זמן מבוטל. ובר מכנה צורת חשיבה זו "האתיקה הפרוטסטנטית".

ובר מתאר את האתיקה הפרוטסטנטית כתובעת קיום של צבירה, חיסכון, קמצנות ועבודה מאומצת, כמטרות הקיום ולא ככלים להשגת דבר מה אחר. הוא משווה גישה זו לגישה הקפיטליסטית הבסיסית, שבה בבסיס ניהול ההון (שהוא יסוד הכלכלה הקפיטליסטית) עומד רווח. לטענתו בקפיטליזם, הצבירה השיטתית של הון היא מטרה בפני עצמה, ואינה מחייבת את מימושה הכלכלי בקניית נכסים. הספר נפתח בנתונים המעידים כי אכן הפרוטסטנטים עשירים יותר מהקתולים.

תיאור זה מדגיש אלמנט חשוב בתפיסה התאורטית של ובר - חשיבותם של גורמים תרבותיים ואידאולוגיים בניתוח תופעות חברתיות, וזאת בניגוד ברור לקרל מרקס, השם את הדגש על גורמים חומריים.

הרציונליזם על-פי ובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ובר הבחין בין שלושה סוגי פעולות חברתיות:

  1. פעולות אמוציונליות, הנובעות מספונטניות ואימפולסיביות ומושפעת במידה רבה מכריזמה.
  2. פעולות מסורתיות, הנובעות מהרגלים, מיסודות נלמדים ומ"טבע שני".
  3. פעולות רציונליות, פעולות מודעות המכוונות אפריורית (באופן שאינו נובע מהתנסות) להשגת מטרות שונות.

בחקירתו מעלה ובר כי האתיקה הפרוטסטנטית הסירה את אשליית "הקסם" שהייתה בימי הביניים, והעמידה במקומה את הרציונליזם - גישה שיטתית למציאת מטרות ופתרונן באופן אופטימלי. גישה זו דחקה את מקומן של האמוציונליות והמסורת, ויצרה מבנים חברתיים המתאימים לחתירה תכליתית לשם הגשמת מטרותיו האישיות של כל אדם.

לדברי ובר, לרציונליזם ביטויים רבים. ביטוייו העיקריים הם:

כהמשך לחקירותיו מעביר ובר ביקורת על הרציונליזם, וטוען כי חלק מן האנושיות אבד. לטענתו, התקופה המודרנית הרציונליסטית הפכה את האמצעים למטרות, ובכך נושלה ממטרותיה ומערכיה המהותיים והלא אינסטרומנטליים. הוא מסכם גישה זו במשפט שטבע: "אנו חיים בתוך כלוב הברזל של הרציונליות".

הביורוקרטיה על-פי ובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביטוי בולט במיוחד לצמיחת הרציונליזם מוצא ובר בהתפתחות הביורוקרטיה והמדינה הביורוקרטית.

מושג חשוב במחקריו של ובר הוא הסמכות: שינוי התנהגותו של אדם בהתאם לרצונותיו של אדם אחר בלא הפעלה ישירה של כוח. בהתאם לחלוקה הקודמת (לפעולות אמוציונליות, מסורתיות ורציונליות), מחלק ובר את הסמכויות על פי הבסיס שעליו הן נשענות. ובר טוען כי סמכות על בסיס אמוציונלי (שעיקרה דמות מנהיג כריזמטי) היא ארעית, וכי עשוי להתקיים תהליך "רוטיניזציה של הכריזמה" – מיסוד של הסמכות האמוציונלית לבסיס קבוע. בסיס זה יכול להיות מסורת (בדומה לסמכותה של אצולה), או סמכות חוקית-רציונלית.

על-פי ובר, הסוג האחרון של סמכות, המכונה ביורוקרטיה, הוא המקובל ביותר בעולם המודרני, שכן הוא נבחר כחוק בארגונים ומשטרים שונים, ומכיוון שהוא משרת מטרות מוסכמות באופן יעיל. בהתאם לכך העמיד את הסמכות הרציונלית כעליונה עבור ניהול החברה, ועל סמך קביעה זו פיתח את המודל הטהור של הביורוקרטיה: ניסוח אוניברסלי להתנהגות רציונלית יעילה בחברה. כדוגמה למודל זה מתייחס ובר לביורוקרטיה הפרוסית.

לטענתו, עליונות זו של הביורוקרטיה נובעת משני גורמים: הפרדה בין אינטרס הארגון לבין האינטרס האישי של עובדיו, ושימוש בשיטות עבודה אפקטיביות להשגת מטרות ברורות, המייצגות את כוונתה הרציונלית המודעת של החברה. מסיבות אלו יתרחב "תהליך הביורוקרטיזציה" עד שיקיף את כל תחומי הכלכלה.

לביורוקרטיה הטהורה מספר מאפיינים עיקריים המגדירים אותה, שאותם ניסח ובר לראשונה במודל המכונה המודל הטהור של הביורוקרטיה.

המשפט על-פי ובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ובר מחלק את תחום החוק והמשפט לארבע שיטות, וקובע את המשפט המודרני כשיטה הראשונה:

  1. פורמלי רציונלי
  2. פורמלי אי-רציונלי
  3. מהותי רציונלי
  4. מהותי אי-רציונלי

המונח "פורמלי" מציין כי המשפט מתעניין בצורה ולא בתוכן. מערכת המשפט הפורמלית אינה עוסקת במשמעויות של הנושאים השונים (בניגוד ל"משפט המהותי"), אלא רק בתבניות המסמנות אותן.

עקרונות המשפט הפורמלי, לפי ובר, הם:

  • מערכת סגורה: למערכת המשפט כללי דקדוק יסודיים משלה, שאינם מאפשרים עירוב של פוליטיקה או של חשיבה ערכית ומהותית, ולכל תחום בתוך המשפט כללים משלו.
  • מערכת עצמאית: כל הכלים הנחוצים למציאת פתרונות לבעיות משפטיות מצויים בגבולות בית-המשפט, ואין צורך במעורבות חיצונית.
  • שימור החוק: על השופט למצוא תמיד את הפתרון הקרוב ביותר לחוק הקיים, ולא מוטל עליו לפתחו מעבר לנדרש.
  • לקוניות: על השופט להיצמד ללשון החוק, ולא לחשיבה המהותית העומדת מאחוריו.
  • התרחקות מחשיבה ערכית: השיפוט הערכי נדחק בפני הפרוצדורות הפורמליות.

ממשיכי דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של ובר עבר מרכז הכובד של הסוציולוגיה העולמית לארצות הברית, שם לא הכירו את עבודתו. מצב זה נמשך עד שנת 1937, אז תרגם הסוציולוג טלקוט פארסונס את כתביו לאנגלית, הביא לפרסומם באקדמיה האמריקאית וחשוב מכל - השתמש ביסודות מהם, בשילוב עם יסודות ממשנתו של אמיל דורקהיים, כדי לבנות גישה סוציולוגית חדשה - הפונקציונליזם. פארסונס הדגיש אצל ובר את האלמנטים ההסכמיים ואת חשיבותה של התרבות, והתייחס פחות לאלמנטים של הקונפליקט בתורתו של ובר.

בשנות ה-50 של המאה ה-20 הפך הפונקציונליזם לגישה המובילה בסוציולוגיה האמריקאית בפרט והעולמית בכלל, ובעקבותיו גם פרשנות זו של ובר. עם זאת, בשנות ה-70 החלה התנגדות לגישה זו. מתנגדים אלו קראו לעצמם נאו-ובריאנים, והשתמשו באלמנטים אחרים בתורתו של ובר, במיוחד באלמנטים של הקונפליקט, תוך שילוב של משנתו עם זו של קרל מרקס.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מקס ובר, הפוליטיקה בתורת מקצוע, שוקן, 1961
  • מקס ובר, על הכאריזמה ובניית המוסדות : מבחר כתבים, האוניברסיטה העברית, 1979
  • מקס ובר, האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם, עם עובד, 1984
  • מקס ובר, 'המדע כייעוד', הרצאה שנשא ובר ב-1918, תורגם לעברית על ידי אלעד לפידות ופורסם בחקירות ודרישות: מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם, ערך אסף שגיב, כנרת זמורה-ביתן דביר ומרכז שלם, 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]