פולחן האישיות של אדולף היטלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פולחן האישיות של אדולף היטלר היה מאפיין בולט בפוליטיקה, התרבות והחינוך בגרמניה הנאצית, פולחן אישיות זה החל כבר בימיה הראשונים של המפלגה הנאצית, אך בממדים קטנים מהפולחן שהתפתח בהמשך חייו של היטלר[1]. פולחן האישיות התבסס על עקרון הפיהרר לפיו המנהיג (הפיהרר) תמיד צודק. עיקרון (אנ') זה הוצג על ידי תעמולה נאצית בלתי פוסקת, וחוזק על ידי "ההצלחה" שגרם היטלר לכאורה בתיקון הבעיות של כלכלת גרמניה וניצחונותיו ללא שפיכת דמים במדיניות החוץ טרם מלחמת העולם השנייה. התעמולה הנאצית ופולחן האישות גם תודלקו במלחמה עצמה, לאחר הניצחונות הנאצים בפלישה לפולין ובמערכה על צרפת.

המיתוס של היטלר כגאון שאינו יכול לטעות, ובעל תוכניות הירואיות וכמעט על-אנושיות, שימש ככלי לאיחוד העם הגרמני מאחורי אישיותו, דעותיו ומטרותיו של היטלר והיה האבן המרכזית בפולחן האישיות שלו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט רחוב בטוזלה בו נכתב "אדולף היטלר פלאץ'"

כבר החל משנותיה הראשונות של המפלגה הנאצית, תיארה התעמולה הנאצית את מנהיג המפלגה, אדולף היטלר כדמות אייקונית וכאדם היחיד שמסוגל להציל את גרמניה והעם הגרמני מהסבל שהחל לאחר תום מלחמת העולם הראשונה והקמת רפובליקת ויימאר. לדברי הנאצים היטלר היה מעיין משיח שרק בעזרתו יהיה אפשר להשיב את גדולה של גרמניה, דבר שהוליד בהמשך את "מיתוס הפיהרר"[2]. כמה ימים לאחר המצעד על רומא של המנהיג האיטלקי, בניטו מוסוליני הודיע דובר המפלגה הנאצית לקהל באולם בברלין כי "המוסליני של גרמניה נקרא אדולף היטלר" ובכך נתן דחיפה לפיתוח פולחן האישיות שעוד היה בחיתוליו. לאחר כישלון הפוטש במרתף הבירה אותו הנהיג היטלר, החליט האחרון לאמץ לעצמו דימוי ציבורי שיפנה לכל חלקי העם הגרמני ואף בהמשך הראה סממנים של דימוי עצמי.

הנאצים בחרו בכוונה את שם מפלגתם "מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית-סוציאליסטית", כדרך לפנות לגרמנים שהיו גם שמאלניים אך לגרמנים שהיו גם ימניים. שם זה לא שימש את המפלגה בראשיתה והוא שונה רק כאשר היטלר השתלט על המפלגה באופן סופי ו"הוכתר" כפיהרר, והתקעש על שינוי שם המפלגה ולהוספת צמד המילים "הלאומית-סוציאליסטית" לשם הקיים שהיה "מפלגת הפועלים הגרמנית" בלבד. חרף העובדה שהיטלר והנאצים טענו שהם סוציאליסטים, בפועל הם לא היו כאלה, והדבר שימש אותם למטרת תעמולה בלבד ולמשוך חברים חדשים. לבסוף, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון היטלר אף רדף אנשי שמאל כמו קומוניסטים וסוציאליסטים.

עיתונו של ראש מערכת התעולה הנאצית, יוזף גבלס שנקרא "דר אנגריף", מילא תפקיד חשוב ביצירת מיתוס הפיהרר ופולחן האישיות של היטלר, כבר בימיו הראשונים של הראשון היה ניתן לשים לב לתמונות רבות והרבה ציורים של היטלר בדפי העיתון. "מיתוס הפיהרר" גרם להיטלר להיראות בפנים רבים בקרב חברי המפלגה הנאצית כ"אדם מיסטי" ומודל בכל היבט: חייל פשוט בחפירות מלחמת העולם הראשונה[3], כמבטא את תמצית מהותו של העם הגרמני, המיתוס של הפיהרר כאדם פשוט, אוהב ילדים, בעל אהבה רוחנית לאופרות ולמוזיקה של ריכרד וגנר, שהוא שהצליח להעיר את האומה, ולהקימה מן השפל שאליו הביא אותה הסכם ורסאי, הוחדר לראשי הגרמנים בכל אופן ובכל הזדמנות. אך במקביל, הוצג כדמות הרואית, גאון בעל תכונות כמעט על-אנושיות וקהכי קרוב לאל. לאחר העליית הנאצים לשלטון, קיבל היטלר מדי שנה למעלה מ-12,000 מכתבי ההערצה ושבחים מגרמנים מכל המקצועות ומכל רחבי גרמניה.

במהלך הבחירות הכלליות שנערכו ביולי 1932 (אנ'), במהלך הבחירות שנערכו בנובמבר של אותה שנה (אנ'), במהלך הבחירות לנשיאות גרמניה 1932 (אנ'), במהלך הבחירות שנערכו במרץ 1933 (אנ') ולבסוף גם הבחירות שנערכו בנובמבר של אותה שנה (אנ') תיאר ביטאון המפלגה הנאצית, פלקישר באובכטר את היטלר כאדם שמאחוריו עומדת תנועה המונית ואדם שכל משימתו היא להציל את גרמניה. במהלך הקמפיינים, היטלר אף קיבל מעמד דתי מסוים בתוך המפלגה הנאצית. בעיתון פורסם מאמר בו היטלר אמר כי ""אני מאמין שאני הכלי של אלוהים לשחרור גרמניה". במקרים דמים, גבלס טען במאמרים אחרים בעיתון כי היטלר הוא "הגרמני הגדול, הנביא והסמל הנוצץ של הרצון הגרמני לחופש". במהלך אותם קמפיינים, הפך היטלר להיות הפוליטיקאי הראשון שטס מעיר לעיר כחלק מקמפיין הבחירות שלו, הוא טס מעיר אחת לעיר אחת בגרמניה תחת הסיסמה "היטלר מעל דויטשלנד" (בתרגום לעברית: "היטלר מעל גרמניה") ולעיתים ביקר בחמש ערים ביום על מנת לנאום בפני קהל של המוניי גרמנים. הכריזמה ויכולות הדיבור של היטלר מילאו תפקיד חשוב במשיכתו של העם הגרמני אליו.

ככל שהמשבר הכלכלי של החמיר, משבר שנגרם בעקבות השפל הגדול ממנו סבל כל העולם קיבלו הנאצים עוד כוח פוליטי ועוד מנדטים של המפלגה שיאיישו עמדות מפתח ברייכסטאג. מכנונת התעמולה של גבלס יצרה תמונה של היטלר כדמות שלא רק תציל את גרמניה, אלא גם כדמות שתיצור סדר חברתי חדש בשם "פולקסגמיינשאפט". במהלך שנות קיומיה של גרמניה הנאצית וכמדי שנהב ערב יום הולדתו של היטלר, נאם גבלס באירוע שכותרו הייתה "היטלר שלנו", באירוע זה שיבח גבלס את ככל הסגולות הרבות שהיו כביכול להיטלר[4].

תמונותיו של היטלר על בולי דואר היו דבר נפוץ למדי בתקופת גרמניה הנאצית

פולחן האישיות של היטלר גם הוצג בסרטי תעמולה נאצים, כמו ניצחון הרצון שפורסם ב-1935 ובו ניתן לראות את אנשי המפלגה הנאצית עורכים קונגרס בנירנברג. הנושא שבבסיס הסרט הוא עלייתה של גרמניה הנאצית ככוח עולמי, כאשר היטלר הוא המשיח והמושיע של גרמניה. סממני הפולחן מוצגים כבר בתחילת הסרט, כאשר היטלר נראה יוצא מהמטוס שבעננים וכן בסוף הסרט, כאשר הקהל מריע להיטלר ומצדיע לו במועל יד. בסרט גם נשמע יד ימינו של היטלר, רודולף הס אומר כי "המפלגה היא היא היטלר, אבל היטלר הוא גרמניה, כמו שגרמניה היא היטלר, זיג הייל!". אותם גרמנים שצפו בסרט, נחשפו למלוא עוצמתו של מיתוס הפיהרר ולפולחן האישיות שלו.

עד שנת 1938 מיתוס הפיהרר אכן עזר לשכנע את מרבית הגרמנים כי היטלר הוא פוליטיקאי בעל זכויות על גרמניה. לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, מיתוס הפיהרר היה כמעט שלם, אך עדיין חסרה לו תכונה חשובה: להציג את היטלר כגאון צבאי. מכונת התעמולה הנאצית פעלה על מנת ליצרו את הדימוי הזה בפני העם הגרמני. עוד לפני הצגתו כגאון צבאי, הוצג היטלר כאדם בעל כישרון מדיני ודיפלומטי והדבר נתמך באמצעות ההשתלטות הגרמנית על חבל הריין, אנשלוס של אוסטריה, התמיכה של בעלות הברית במתן חבל הסודטים לגרמניה במהלך ועידת מינכן והפלישה ללא התנגדות לצ'כוסלובקיה. לקראת הפלישה לפולין, איים שר החוץ הגרמני, יואכים פון ריבנטרופ כי הוא יוציא להורג כל אדם בצוות שלו שמפקפק בתחזיתו של היטלר לפיה פולין תקרוס תוך ימים ספורים והבריטים כלל לא יתגייסו לצידה של פולין.

גבלס אמר לגורמים במשרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם ב-1941 כי שני הישגיו הגדולים ביותר היו "הסגנון והטכניקה של הטקסים הציבוריים של המפלגה" ו"יצירת המיתוס, היטלר קיבל הילה וכתוצאה מכך אנשים רבים שהסתכלו במפלגה על המפלגה בצורה הפוכה לאחר 1933 בטחו באופן מוחלט בהיטלר. הנושא החשוב ביותר של התעמולה הנאצית היה פולחן המנהיג שכאמור הציג את היטלר כמנהיג כריזמטי שהציל את גרמניה.

מיתוס הפיהרר החל להיסדק לאחר שהיטלר החל לפתוח במבצע ברברוסה והפלישה לברית במועצות שלדבריו תימשך קצת יותר משישה שבועות אך בפועל נמשכה עוד ועוד והגיעה למצב בו הצבא הגרמני החל לספג תבוסות עקביות לאחר קרב סטלינגרד שבעקבותן "נוטרלה" הטענה כי היטלר היה גאון צבאי לאור ניצחוניו בשאר החזיתות. על אף שהיטלר האשים את הגנרלים בתבוסות אלו, לראשונה נשמעו בגרמניה קולות שטענו כי היטלר עצמו אשם. היטלר לאט לאט התסגר והחל לדבר לעיתים נדירות יותר עם העם הגרמני. גבלס ניסה להציג את היטלר כמקבילו של פרידריך השני, מלך פרוסיה שבסופו של דבר ינצח למרות כל הכשלונות והתבוסות. חרף ניסיון זה, רוב הגרמנים כבר הרגישו שהם הולכים להפסיד את המלחמה. מיתוס הפיהרר נותר חזק כמעט ורק בקרב הנוער הגרמני (ובפרט בקרב חברי הנוער ההיטלראי) וזאת מכיוון שלאורך מרבית שנות חייהם הקצרים הם היו מושפעים אך ורק על ידי התעמולה הנאצית.

שלט שמה של הכיכר של שוק העיר העתיקה של פוזנן שבפולין בימי הכיבוש הנאצי במקום בו נכתב "אדולף היטלר פלאץ'"

עקרון הפיהרר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עקרון הפיהרר

האידאולוגיה שעומדת מאחורי עקרון הפיהרר אה כל ארגון כהיררכיה של המנהיגים שלו, ובה לכל מנהיג יש אחריות מוחלטת בתחומו והוא דורש צייתנות מוחלטת מכל הכפופים לו ונענה רק לממונים עליו. הצייתנות והנאמנות המוחלטת למנהיג פירושה גם התעלמות מחוקי המוסר של מותר ואסור. ה"מנהיג העליון", הפיהרר, אדולף היטלר, נענה רק לאלוהים ולעם הגרמני. הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'ו אגמבן טען שהיטלר ראה את עצמו כהתממשות הרשות השלטת, וכן כחוק חי או החוק הגבוה ביותר, ושילב תפישות אלה להפיכתו לרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת בעת ובעונה אחת. לאחר ליל הסכינים הארוכות, היטלר אמר: "בשעה זו, אני הייתי אחראי לגורל הלאום הגרמני, ולכן הייתי השופט העליון של העם הגרמני!"[5].

עקרון הפיהרר מקביל לשרשרת הפיקוד בארגונים צבאיים, בראשם עומד מפקד אחד שהכל כפופים לו (ראש מטה, גנרל וכדומה). גם הפרייקור, הארגונים הצבאיים למחצה בגרמניה שהיו מורכבים מחיילים שלחמו במלחמת העולם הראשונה ולא רצו לחזור לחייהם האזרחיים, התנהלו לפי עקרון המנהיג. חלקם, היו בנעוריהם בתנועות נוער גרמניות-צבאיות בשנים 1904–1913. גם תנועות אלה התבססו על אותו עקרון. ההצדקה לשימוש בעקרון המנהיג בעולם האזרחי הייתה שצייתנות לא עוררין על הממונים תוביל לסדר ולשגשוג אותו יקצרו "הראויים להנהיג".

במקרה של הנאצים, עקרון הפיהרר נהפך לחלק אינטגרלי של המפלגה הנאצית ביולי 1921, כאשר היטלר כפה על עימות עם מנהיגי המפלגה הראשונים לאחר שהבין כי בכוונתם למזג את המפלגה לתוך מפלגה סוציאלית כל-גרמנית גדולה. מששמע על כך, וביודעו שמיזוג כזה יחליש מאוד את כוחו במפלגה, היטלר עזב אותה. אנטון דרקסלר, שהבין שהמפלגה תאבד את כל כוחה בלי היטלר פתח עימו במשא ומתן. היטלר הציב אולטימטום אחד: על כולם להכיר בו כמנהיג היחידי של המפלגה ולתת לו שליטה מוחלטת עליה. ועדת המפלגה נכנעה לדרישתו והוא חזר להנהיג את המפלגה הנאצית לאחר מספר ימים כשליט הקבוע שלה, ובתגובה מינה את דרקסלר להיות יושב ראש המפלגה לצמיתות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]