פולי מארי

פולי מארי
Pauli Murray

פולי מארי
לידה	20 בנובמבר 1910 בולטימור, מרילנד
פטירה	1 ביולי 1985 (בגיל 74) פיטסבורג, פנסילבניה
מדינה	ארצות הברית
מקום מגורים	גאנה, דרהאם, Pauli Murray Family Home
ידועה בשל	פעילות למען זכויות האזרח וזכויות נשים
השכלה	Brookwood Labor College אוניברסיטת ייל בית הספר למשפט של ייל אוניברסיטת הווארד מכללת האנטר אוניברסיטת קליפורניה בברקלי בית הספר למשפט של אוניברסיטת הווארד תיכון ריצ'מונד היל
תקופת הפעילות	1933–1985 (כ־52 שנים)
מעסיק	אוניברסיטת ברנדייס, Ghana School of Law
השקפה דתית	הכנסייה האפיסקופלית
פרסים והוקרה	פרס הספר ע"ש ליליאן סמית' (1987) היכל התהילה של נשות מרילנד (1990)

אנה פאולין "פולי" מארי (באנגלית: Anna Pauline "Pauli" Murray; 20 בנובמבר 1910 – 1 ביולי 1985) הייתה פעילה אמריקאית בתחומים זכויות האזרח ופמיניזם, וכן עורכת דין וסופרת. ב-1977, הייתה מארי לאישה השחורה הראשונה שהוסמכה לכמורה אפיסקופלית, ואחת מקבוצת הנשים הראשונות שהוסמכו בכנסייה זו. 

מארי נולדה בבולטימור, מרילנד, וגדלה אצל סביה מצד אמה בדורהם, צפון קרולינה. בגיל 16 עברה לניו יורק כדי ללמוד במכללת האנטר, וסיימה תואר ראשון ב-1933. ב-1940, בווירג'יניה, ישבה מארי עם חברותיה בקדמת האוטובוס, באזור המיועד ללבנים בלבד, ונעצרה על הפרת חוקי הפרדה גזעית. אירוע זה ומעורבותה בפעילות למען זכויות עובדים במסגרת "הליגה להגנת העובדים" הסוציאליסטית, הובילו לקריירה כעורכת דין בתחום זכויות האזרח. היא נרשמה ללימודי משפטים באוניברסיטת הווארד, שם גם נהייתה מודעת לסקסיזם ממסדי ואחר, וכינתה את זה "ג'יין קרואו", על משקל חוקי ג'ים קרואו, אשר מיסדו את ההפרדה הגזעית. מארי סיימה את לימודיה כמצטיינת המחזור, ואף על פי כן לא הורשתה להמשיך ללימודים מתקדמים, בגלל מגדרה. היא סיימה תואר שני במשפטים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, וב-1965 הייתה האפרו-אמריקאית הראשונה (מכל מגדר) שסיימה דוקטורט במשפטים באוניברסיטת ייל. 

כעורכת דין, התמקדה מארי בזכויות נשים וזכויות האזרח. היועץ המשפטי של האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים (NAACP), ת'ורגוד מרשל, קרא לספרה מ-1950, States' Laws on Race and Color, "התנ"ך של תנועת זכויות האזרח". מארי שירתה בוועדת הנשיא למעמד האישה ב-1961, וב-1966 הייתה בין המייסדות של ארגון נשים לאומי (NOW). שופטת בית המשפט העליון רות ביידר גינסבורג נתנה לה קרדיט ככותבת שותפה של התקציר המשפטי בתיק ריד נ' ריד, תיק מכונן בנושא שוויון מגדרי, בשל עבודתה פורצת הדרך בתחום האפליה המגדרית. בנוסף, החזיקה מארי בתפקידים אקדמיים - בסגל או באדמיניסטרציה - בבית ספר למשפטים של גאנה, מכללת בנדיקט, ואוניברסיטת ברנדייס. 

ב-1973 עזבה מארי את האקדמיה לטובת הכנסייה האפיסקופלית, והוסמכה לכמורה ב-1977, כחלק מהדור הראשון של נשים בכמורה. הכנסייה מינתה אותה לקדושה ב-2012. 

בכל מהלך חייה הבוגרים, נאבקה מארי עם ענייני זהותה המגדרית והמינית, והיא תיארה את עצמה כבעלת "אינסטינקט מיני מהופך". היא הייתה נשואה זמן קצר לגבר בנישואים שבוטלו, וניהלה מספר מערכות יחסים עמוקות עם נשים. בצעירותה, עברה מארי כנער. 

בנוסף לעבודתה המשפטית והאקטיביסטית, כתבה מארי שני ספרים אוטוביוגרפיים, וכרך שירה.

ביוגרפיה

מארי נולדה בבולטימור, מרילנד, ב-1910. שני הוריה באו מרקע מעורב גזעית, עם אבות שחורים שהיו עבדים, לבנים שהיו בעלי עבדים, ילידים אמריקאים, אירים, ושחורים חופשיים. מגוון המאפיינים השונים שהופיעו בין בני משפחתה כונו בידיהם "האו"ם המיניאטורי". שני הוריה הזדהו כשחורים. אמה, אגנס, נפטרה ב-1914, ולאחר שאביה פיתח בעיות נפשיות כתוצאה ממחלת הטיפואיד, ולימים אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, מארי עברה לגור עם קרובים.

כך שבגיל שלוש עברה מארי לגור בקרוליינה הצפונית, בעיר דרהאם, עם דודותיה וסביה מצד אמה. אביה, שלא קיבל טיפול משמעותי במשך אשפוזו בבית חולים לשחורים בלבד, הוכה למוות על ידי שומר לבן ב-1923.

בגיל 16 עברה מארי לניו יורק כדי לסיים שם את לימודי התיכון ולהתכונן לאוניברסיטה. היא חייתה עם קרובי משפחה שעברו כלבנים, וחיו בשכונה לבנה. נוכחותה שם גרמה למתח עם השכנים. היא סיימה את התיכון בהצטיינות ודורגה שנייה במחזורה ב-1927, ונרשמה לשנתיים של לימודים במכללת האנטר. 

ב-1930 הייתה נשואה לזמן קצר לאיש שכינתה רק "בילי" באוטוביוגרפיה שלה. מארי ביטלה את הנישואים רשמית כעבור מספר חודשים.

מארי ביקשה להרשם ללימודים באוניברסיטת קולומביה, אך אלו הודיעו לה שאין הם מקבלים נשים. לא היה לה מספיק כסף ללמוד במכללת הנשים של קולומביה, ברנרד, אז היא המשיכה במכללת האנטר, שהציעה לימודים חינמיים לתושבי העיר. היא הייתה אחת מתוך קומץ שחורים שלמדו שם. כשכתבה מאסה על חיי סבה, המרצה שלה לאנגלית עודד אותה לפתח את כתיבתה. המאסה הייתה לבסיס ספרה שיצא מאוחר יותר, Proud Shoes (1956), שסיפר את קורות משפחת אמה. היא פרסמה מאמר ומספר שירים בזמן הלימודים, וסיימה תואר באנגלית ב-1933.

מארי החלה לעבוד במכירות בכתב העת Opportunity, המגזין של הליגה העירונית הארצית, ארגון זכויות אדם המבוסס בניו יורק. היא נאלצה להתפטר כשבריאותה התדרדרה, והרופא הציע שתמצא מקום יותר בריא יותר להתגורר בו. מארי לקחה משרה במחנה טרה, מחנה שימור סביבתי לנשים ונערות, שנוסד בעידודה של אלינור רוזוולט כדי לספק עבודה למועטי יכולת, כחלק מהניו דיל של פרנקלין רוזוולט. במשך שלושה חודשים במחנה היא הבריאה, וגם זכתה לפגוש את אלינור רוזוולט, מה שמאוחר יותר הוביל להתכתבות עמה - תכתובת שעתידה הייתה לשנות את חייה.

אך מארי לא הסתדרה עם מנהל המחנה, לאחר שזה מצא אצלה ספר מרקסיסטי והחל להתנכל לה, גם בגלל מערכת יחסים בין-גזעית שניהלה עם מדריכה במחנה, פג הולמס. מארי עזבה עם הולמס את המחנה, והשתיים החלו לטייל ברחבי ארצות הברית בטרמפים, ברגל, ובקפיצה על רכבות משא. לאחר מכן, מארי עבדה ב-YWCA (ארגון הנשים המקביל לימק"א)

לימודי משפטים

מארי בקשה להתקבל לאוניברסיטת צפון קרולינה ב-1938, אך נדחתה בגלל הגזע שלה - כל הקמפוסים והשירותים הציבוריים במדינה היו מופרדים גזעית. המקרה נהיה למפורסם והתנוסס בכותרות בעיתונים לבנים ושחורים כאחד. מארי כתבה לפקידים ציבוריים, החל מנשיא האוניברסיטה ועד נשיא ארצות הברית, פרנקלין רוזוולט, ופרסמה את תגובותיהם בתקשורת במאמץ לדרבן אותם לפעולה מחמת הבושה. ה-NAACP גילו עניין במקרה, אך מאוחר יותר מיאנו לייצג אותה בבית המשפט, כנראה מכיוון שחששו שהשנים הרבות בהן התגוררה בניו יורק מחלישים את עמדתה. מנהיג ה-NAACP רוי וילקינס התנגד לייצוגה של מארי מכיוון שכבר פרסמה את התגובות של נציגי הציבור, דבר שהוא ראה כ"לא דיפלומטי". בנוסף, הנטייה המינית שלה שחקה תפקיד בדחייה. מארי נהגה ללבוש מכנסיים בתקופה שנשים לבשו בעיקר חצאיות, ולא הסתירה את יחסיה עם נשים. 

בתחילת 1940, מארי הסתובבה ברחובות בעיר ברוד איילנד, מוטרדת מ"היעלמותה של חברה". היא נעצרה על ידי המשטרה, ונלקחה לאגף הפסיכיאטרי של בית החולים בלוויו בניו יורק. היא עזבה את בית החולים במרץ, בליווי שותפתה לדירה אדלין מקבין, והשתיים עלו על אוטובוס לדורהם לבקר את דודותיה של מארי.

כשהגיעו לווירג'יניה, קמו השתיים מהמושבים הרעועים באחורי האוטובוס, האזור השמור לשחורים על פי חוק, ועברו לשבת באזור של הלבנים. השתיים סירבו לחזור למושבים האחוריים, גם לאחר שהוזעקה המשטרה, והן נעצרו. ה-NAACP ייצג את הנשים, אך כשהן הורשעו רק בהפרעה לסדר הציבורי ולא לסעיפי ההפרדה הגזעית, נטש הארגון את התיק. ארגון העובדים הסוציאליסטי, The Workers' Defense League (WDL), שילם את הקנס. כמה חודשים לאחר מכן, שכר ה-WDL את שירותיה של מארי לכהן בוועד המנהל.

ב-WDL, מארי נהייתה פעילה בתיק של אודל ואלר, אריס שחור שהורשע ברצח בעל האדמה הלבן שהוא עבד, אוסקר דייוויס. לטענת ה-WDL, דייוויס רימה את ואלר, ואיים עליו, וואלר ירה בו מתוך חשש אמיתי לחייו. מארי נסעה ברחבי וירג'יניה כדי לגייס כספים לערעורו של ואלר. היא כתבה לגברת הראשונה, אלינור רוזוולט, שבתורה כתבה למושל וירג'יניה, ג'יימס הוברט פרייס, וביקשה ממנו לוודא שהמשפט הוגן. מאוחר יותר, היא שכנעה את הנשיא לבקש באופן פרטי מהמושל להעניק להמתיק את גזר דין המוות של ואלר. דרך התכתבות זו, מארי וגברת רוזוולט פיתחו חברות שנמשכה עד מותה של רוזוולט, כעבור כעשרים שנה. למרות כל המאמצים, המושל לא נענה לעתירות, וואלר הוצא להורג ב-2 ביולי 1942.

אוניברסיטת הווארד

האירועים המשפטיים שהייתה מעורבת בהם הובילו את מארי לבחור בקריירה בתחום משפט זכויות האדם. ב-1941 התחילה ללמוד משפטים באוניברסיטת הווארד. היא הייתה האישה היחידה במחזור שלה, וגילתה עד מהרה את רמת הסקסיזם הרווח שם, אותו כינתה "ג'יין קרואו", על משקל חוקי "ג'ים קרואו" שהיו הבסיס המשפטי להפרדה הגזעית והאפליה נגד שחורים. ביום הראשון של הלימודים, פרופסור אחד, ויליאם רוברט מינג, ציין שהוא לא מבין למה נשים לומדות משפטים, ומארי התרגזה מאוד. 

ב-1942, בעודנה סטודנטית למשפטים, מארי הצטרפה לקונגרס לשוויון גזעי ( Congress of Racial Equality (CORE)). באותה שנה, פרסמה את המאמר "הדילמה של הצעיר השחור", אשר כפר בהפרדה הגזעית בצבא האמריקאי, אשר נמשך במהלך מלחמת העולם השנייה. היא גם השתתפה במספר פעולות התבצרות במסעדות בוושינגטון די. סי. שפעלו לפי מדיניות של הפרדה גזעית. פעולות אלו קדמו לתנועה הרחבה יותר שהתקיימה בשנות החמישים והשישים. 

מארי נבחרה לכהן כשופטת ראשית בבית המשפט הסטודנטיאלי באוניברסיטת הווארד, וב-1944 סיימה את התואר כשהיא המצטיינת במחזורה. גברים שסיימו במעמד זה קיבלו מהאוניברסיטה מלגות ללימודים מתקדמים באוניברסיטת הרווארד, אך מארי, כאישה, לא יכלה להתקבל שם. היא קיבלה מהרווארד מכתב דחייה למרות תמיכתו של הנשיא רוזוולט. היא כתבה בתשובה: "הייתי משנה את מיני בשמחה כדי לעמוד בדרישותיכם, אך מכיוון שאין בפני אפשרות כזו, אין בידי אלא לנסות לשכנע אתכם לשנות את דעתכם. האם תנסו לומר לי שהאפשרות השנייה קשה באותה מידה כמו הראשונה?"

את התואר המתקדם שלה במשפטים סיימה בסופו של דבר באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. התזה שלה הייתה בנושא הזכות להזדמנויות שוות בתעסוקה, בה טענה ש"הזכות לעבוד היא זכות בסיס". התזה פורסמה כמאמר בכתב העת המשפטי של ברקלי.

המשך קריירה

לאחר שעברה את בחינות הלשכה בקליפורניה ב-1945, מארי התחילה לעבוד כסגנית היועץ המשפטי, השחורה הראשונה בתפקיד כזה. ב-1946 נבחרה על ידי הקונגרס הלאומי לנשים שחורות כאשת השנה, וב-1947 לאשת השנה של מגזין מדמוזל. 

ב-1950, מארי פרסמה את הספר States' Laws on Race and Color, שסקר וביקר את החוקים להפרדה גזעית ברחבי ארצות הברית. היא השתמשה בכלי ניתוח מתחומי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה בנוסף לניתוח משפטי, שיטה חדשנית שגררה ביקורת בעת לימודיה מהפרופסורים בהווארד. מארי טענה שעל עורכי דין בתחום זכויות האזרח לאתגר את החוקים בבית המשפט כלא חוקתיים, במקום לנסות להוכיח שאין הם עומדים בסטנדרט השוויון על פי תורת "נפרד אך שווה" שהיה נהוג. 

ת'ורגוד מרשל, שהיה אז היועץ המשפטי של ה-NAACP והיה מאוחר יותר לשופט בית המשפט העליון, קרא לספר "התנ"ך של התנועה לזכויות האזרח". הגישה שלה השפיעה משמעותית על הגישה של ה-NAACP במשפט המכונן בראון נגד מועצת החינוך ב-1954, בו הביאו גם מחקרים פסיכולוגיים על השפעת ההפרדה הגזעית. בית המשפט העליון פסק באותו מקרה שהפרדה כזו אינה חוקתית. 

מארי חייתה בגאנה בשנים 61–1960, כשהייתה בסגל של בית הספר למשפטים של גאנה. היא חזרה לארצות הברית, והמשיכה ללמוד באוניברסיטת ייל, והייתה לשחורה הראשונה שקיבלה דוקטורט במשפטים. היא לימדה באוניברסיטת ברנדייס בין השנים 1968 ל-1973, שם הייתה פרופסור מן המניין.

ג'יין קרואו

מארי עמדה בחזית התנועה לזכויות האזרח, לצד דמויות שהיו לידועות ממנה - מרתין לותר קינג, ג'וניור, רוזה פארקס, ואחרים. מארי הייתה אישה שלא חששה להתבטא, ונלחמה על זכויות נשים יחד עם זכויות של שחורים. היא טבעה את המונח "ג'יין קרואו", שהתפתח מהכרה באפליה נגד נשים גם במרחבים אקטיביסטים שחורים, לרעיון שבא להדגיש כיצד חוקי אפליה גזעית פוגעים באופן ספציפי בנשים שחורות. ב-1964 נשאה נאום בוושינגטון די. סי. שכותרתו "ג'ים קרואו וג'יין קרואו", שסקר את מאמציהן של נשים שחורות במאבק לשוויון גזעי, ומאוחר יותר גם לשוויון מגדרי. היא עזרה להחיל שיח שגרס ששוויון מגדרי חשוב לא פחות משוויון גזעי.

לטענתה של מארי, נשים שחורות תמיד עמדו בראש המאבק לחירות, אולי אפילו יותר מגברים שחורים. היא כתבה ש"לא רק שנשים שחורות עמדו... לצד הגברים השחורים בכל שלב במלחמה, אלא הן המשיכו לעמוד גם לאחר שהגברים שלהן הושמדו בקרב." מארי כתבה גם ש"אי אפשר להימנע מהשאלה: האם המאבק השחור היה מגיע לאן שהגיע ללא הנחישות הבלתי נלאית של הנשים?"

זכויות נשים

שופטת בית המשפט העליון רות ביידר גינסבורג רשמה את מארי ככותבת שותפה בתקציר המשפטי בתיק המכונן בנושא זכויות נשים, ריד נ' ריד. נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי מינה את מארי לוועידה הנשיאותית למעמד הנשים ב-1961. היא כתבה נייר עמדה בשם "הצעה לבדיקה מחודשת לישימות התיקון ה-14 לחוקי המדינות ולפרקטיקות המפלות על בסיס מין בפועל", אשר טען שהתיקון ה-14 אוסר על אפליה מינית ולא רק אפליה גזעית.

היא הייתה בין הראשונות שקראה תיגר על האפליה המינית בתוך התנועה לזכויות האזרח, בנאומה "האישה השחורה והחיפוש אחר שוויון". ובמכתב למנהיג התנועה לזכויות האזרח, א. פיליפ רנדולף, היא ביקרה את העובדה שבצעדה על וושינגטון ב-1963, לא הוזמנה אף אישה לנאום בבמה, או ליטול חלק במשלחת לבית הלבן, בין היתר. היא כתבה:

אני יותר ויותר מוטרדת מהפער הבוטה בין התפקיד המאז'ורי אותו ממלאות נשים שחורות בשטח, במה העממית של המאבק, לבין המקום המינורי הניתן לנשים במנהיגות ובקבלת החלטות ומדיניות. אין כל הצדקה לנהל מצעד ענק על וושינגטון שאינו כולל את שמה של אפילו אישה אחת מנהיגה

ב-1965 מארי פרסמה את המאמר המשפיע שלה (בכתיבה משותפת עם מרי איסטווד), "ג'יין קרואו והחוק: אפליה מינית וסעיף 7" בכתב העת המשפטי של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. המאמר עסק בסעיף 7 לחוק זכויות האזרח משנת 1964, וערך השוואה בין חוקי ג'ים קרואו לחוקים המפלים נגד נשים.

ב-1966 הייתה בין המקימות של ארגון הנשים הלאומי (NOW), אשר היא קיוותה שיפעל לקידום זכויות נשים כשם שה-NAACP קידם זכויות שחורים. במרץ באותה שנה, כתבה לנציב ריצ'רד אלטון גרהאם שהנציבות להזדמנויות שוות לא ממלאת את תפקידה לגבי שוויון מגדרי, ורק פועלת לשוויונם של מחצית השחורים. מאוחר יותר, היא ודורותי קניון טענו בהצלחה בתיק וייט נ' קרוק, בו קבע בית המשפט הפדרלי לערעורים שיש לנשים זכות שווה לשבת בחבר מושבעים.

אקדמיה וכמורה

מארי שימשה כסגנית נשיא מכללת בנדיקט בשנים 68–1967, ועזבה עבור פרופסורה באוניברסיטת ברנדייס, שם נשארה עד 1973. בנוסף להוראת משפטים, מארי הציעה את הקורסים הראשונים באוניברסיטה בתחומים לימודים אפרו-אמריקאים ולימודי נשים. מארי כתבה שהתקופה בברנדייס הייתה "התקופה המרגשת, המייסרת, המספקת, עקובת הקרב, המתסכלת, ולפעמים המנצחת בכל הקריירה האקדמית שלי".

מארי שאבה השראה רבה מהנשים שהכירה בכנסייה האפיסקופלית, והחליטה, עת כבר עברה את גיל 60, ללמוד לכמורה. כעבור שלוש שנים, ב-1977, הייתה לאישה השחורה הראשונה בכמורה, אחת מהנשים הראשונות שהוסמכו בכנסייה.

מותה ומורשתה

הכומר פולי מארי נפטרה מסרטן הלבלב בביתה בפיטסבורג, פנסילבניה, ב-1 ביולי 1985.

ב-2012, האספה הכללית של הכנסייה האפיסקופלית מינתה את מארי כאחת הנשים הקדושות של הכנסייה. הבישוף מייקל קארי אמר שהכרה זו מכבדת את אלה ש"חייהם מייצגים את המשמעות של ללכת בעקבותיו של ישו ולהחיל שינוי בעולם". היא נחשבת לקדושה, והיא נכללת בלוח השנה של הנצחת הקדושים של הכנסייה, כאשר יום הנצחתה הוא תאריך מותה, אותו היא חולקת עם הסופרת הארייט ביצ'ר סטואו.

ב-2015, הקרן הלאומית לשימור היסטורי מינה את בית ילדותה של מארי בדורהם כאוצר לאומי.

זכרונותיה ושירתה

בנוסף לעבודתה בתחום המשפט, מארי כתבה שני ספרי זכרונות, ואוסף שירה. ספרה הראשון, Proud Shoes (1956), עקב אחר השורשים הסבוכים של משפחתה, בעיקר מצד אמה. סבתה קורנליה הייתה בתה של שפחה שחורה שנאנסה על ידי הלבן שהייתה רכושו, ואחיו. סבה רוברט היה שחור חופשי מפנסילבניה, גם הוא ממוצא מעורב. הספר זכה לביקורות חיוביות ושבחים. אוסף שירים של מארי, Dark Testament and Other Poems, יצא ב-1970, וספר הזכרונות השני שלה, המשך ל-"Proud Shoes", בשם Song in a Weary Throat: An American Pilgrimage, יצא ב-1987, שנתיים לאחר מותה. ספר זה התמקד בחייה, ובמיוחד במאבקיה נגד אפליה גזעית ומגדרית. הספר זכה בפרס רוברט פ. קנדי, פרס כריסטופר, ופרס ליליאן סמית.

כתביה

• (Davison Douglas, ed., 2d ed. 1997. States' Law on Race and Color, University of Georgia Press. [[:en:Special:BookSources/9780820318837|ISBN 978-0-8203-1883-7]]
• Song In A Weary Throat: An American Pilgrimage, Harper & Row, New York City, 1987. [[:en:Special:BookSources/0060157046|ISBN 0-06-015704-6]]. Reissued as Pauli Murray: The Autobiography of a Black Activist, Feminist, Lawyer, Priest and Poet. University of Tennessee Press, 1989. [[:en:Special:BookSources/0870495968|ISBN 0-87049-596-8]].
• Dark Testament and Other Poems, Silvermine, Norwalk: Connecticut, 1970 [[:en:Special:BookSources/9780873210164|ISBN 978-0-87321-016-4]]
• Murray, Pauli (1956). Proud Shoes: The Story Of An American Family, New York: Harper & Brothers, 1956 [[:en:Special:BookSources/0807072095|ISBN 0-8070-7209-5]].
• with Rubin, Leslie. The Constitution and Government of Ghana, London: Sweet & Maxwell, 1961. African Universities Press, 1964

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פולי מארי בוויקישיתוף

• Pauli Murray Papers at Schlesinger Library, Radcliffe Institute, Harvard University
• Oral History Interview with Pauli Murray from Oral Histories of the American South at UNC-Chapel Hill
• Pauli Murray Project at the Duke Human Rights Center, Duke University
• Pauli Murray Award (אורכב 19.10.2014 בארכיון Wayback Machine) by Orange County, North Carolina.
• The Reverend Pauli Murray, 1910–1985, Archives of the Episcopal Church
• The legacy of Pauli Murray, Google Arts & Culture, 2019