פטיש המכשפות

פטיש המכשפות (בלטינית: Malleus Maleficarum) הוא חיבור בן המאה ה-15 מאת האינקוויזיטור היינריך קרמר, העוסק במכשפות ובציד מכשפות.

הרקע לפרסום החיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פטיש המכשפות" נכתב בלטינית ב-1486 ונדפס לראשונה בשפייר ב-1487. מטרתו הייתה להוכיח שמכשפות ומכשפים אכן קיימים, להראות ולהסביר מדוע נשים נוטות לעסוק בכישוף יותר מגברים, ולשרטט קווים לדמותם של מכשפים, שיאפשרו את זיהוים והעמדתם לדין של העוסקים בכישוף.

החיבור פורסם תחת שמם של האינקוויזיטור היינריך קרמר והתאולוג יקוב שפרנגר, אך מידת מעורבותו של שפרנגר בכתיבת החיבור שנויה במחלוקת. יש הגורסים שחלקו בכתיבה היה שולי בלבד, ואילו אחרים טוענים שהחיבור נכתב על ידי קרמר לבדו, וכי שמו של שפרנגר צורף בתקווה להקנות לחיבור יתר סמכות ואמינות. ניסיונותיו של קרמר להעמיד לדין מכשפות החלו כבר ב-1484 במחוז טירול, אך מאמציו לא עלו בידו. הוא גורש מן המחוז, ותואר על ידי הבישוף המקומי כ"שוטה זקן". יש הגורסים כי ההשפלה שחש בעקבות האירוע היא שהניעה אותו לכתוב את "פטיש המכשפות", כאקט של הצדקה עצמית ושל נקמה.

יתר על כן, לטענת כמה מן החוקרים, הכישלון בטירול הוא שהוביל את קרמר לפנות לאפיפיור אינוקנטיוס השמיני בבקשה להוציא בולה אפיפיורית שתאשר את חקירתם והעמדתם לדין של חשודים בכישוף. אינוקנטיוס נענה לבקשה ובדצמבר 1484 פרסם את הבולה Summis desiderantes שהכירה בקיומם של מכשפים ומכשפות והעניקה לאינקוויזיציה את הסמכות לחקור, לעצור ולהעניש את העוסקים בכישוף. הבולה האפיפיורית נכללה בהקדמה של "פטיש המכשפות", לצד הסכמה מאת הפקולטה לתאולוגיה של אוניברסיטת קלן.

תוכני הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פטיש המכשפות" נשען לא מעט על חיבורים קודמים ובייחוד על חיבורו של יוהנס נידר, הפורמיקריוס (Formicarius, 1435), שעסק אף הוא בנושאים דומים. ניכרת בחיבור גם השפעתם של טקסטים מן התקופה הקלאסית ובייחוד של רעיונות נאו-פלטוניסטים, ששגשגו באירופה של ראשית העת החדשה. אף שהחיבור עוסק בכישוף של גברים ונשים כאחד, הוא מתמקד בעיקר בנשים ומדגיש כי התופעה נפוצה בקרבן הרבה יותר.

החיבור נחלק לשלושה חלקים: החלק הראשון מתמודד עם טענות המכחישות את קיומם של מכשפים וקובע שכדי שיתקיים כישוף צריכים להתקיים שלושה מרכיבים מהותיים: כוונות זדוניות מצד המכשף, עזרתו של השטן ואישורו של אלוהים. עוד נטען בחלק זה כי כוחו של הכישוף נשען על תאוות הבשר וכי כיוון שנשים תאוותניות יותר מגברים, הרי שהן נוטות יותר לכישוף.

החלק השני מתאר מקרים ספציפיים של כישוף, את דרך פעולתן של מכשפות ואת אסטרטגיות הגיוס שלהן. חלק זה מפרט כיצד מוטלים כשפים ומציע כמה דרכים להתגונן מפניהם.

החלק השלישי עוסק באופן שבו יש לנהל משפט באשמת כישוף, החל מפתיחת ההליך הרשמי ואיסוף המידע המפליל ועד לחקירתם והרשעתם של הנאשמים. בין היתר נטען כי אישה שאינה בוכה בזמן חקירתה תחשב באופן אוטומטי למכשפה.

תפוצת החיבור והשפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פטיש המכשפות" זכה לתפוצה רחבה תוך זמן קצר ובין השנים 1487 ל-1520 ראו אור 13 מהדורות שלו. שני גורמים מרכזיים תרמו לפופולריות הרבה של החיבור: הראשון הוא המצאת הדפוס באמצע המאה ה-15 והשני הוא התסיסה הדתית והמאבקים הדתיים שנלוו לרפורמציה הפרוטסטנטית ולקונטרה-רפורמציה שבאה בעקבותיה. ב-1600 פורסם חיבור אקדמי ומפורט יותר מאת הישועי מרטינוס דלריוס, Disquisitionum magicarum libri sex ("מחקרים אודות הכישוף בשישה כרכים"), אך "פטיש המכשפות" נותר ספר פופולרי ונפוץ.

במהלך ימי הביניים הוקיעה הכנסייה הקתולית את האמונה בקיומן של מכשפות וקרל הגדול אף אסר העלאת מכשפות על המוקד בשל היותו מעשה פגאני. בראשית המאה ה-15 שבה האמונה במכשפות לשגשג בחברה האירופית, אך העונשים בעוון כישוף היו עדיין זניחים למדי. בעקבות "פטיש המכשפות" נעשתה רדיפת המכשפות ברוטלית יותר ותופעת הכישוף נתפסה כאיום ממשי על שלום החברה.

עם זאת, קיימת כיום הסכמה רחבה בקרב החוקרים שהתפקיד שמילא "פטיש המכשפות" בהתפשטות רדיפת המכשפות בעת החדשה זניח מכפי שנהוג היה לחשוב. פרסום החיבור היה רק מרכיב אחד בסדרה של גורמים שהובילו להתפרצות הרדיפות, על רקע המתחים החברתיים והמאבקים הדתיים שליוו את המהפכה הפרוטסטנטית.