ציד המכשפות בסיילם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
1876 איור של אולם בית המשפט; מקובל לראות בדמות המרכזית את מרי ולקוט

ציד המכשפות בסיילם, הקרוי גם משפטי המכשפות בסיילםאנגלית: Salem witch trials), מתאר רצף אירועים שהתרחשו בעיירה האמריקאית סיילם שבקולוניית מסצ'וסטס בשנת 1692. במהלך חצי שנה נידונו 13 נשים ו-6 גברים למוות בתלייה על ידי בית המשפט המקומי, לאחר שהורשעו במעשי מאגיה שחורה וכישוף. אדם נוסף הומת בעינויים, לאחר שסירב לעמוד למשפט בבית משפט אזרחי בהאשמה כזאת. מאות אחרים, שלא הורשעו, נכלאו לעיתים לזמן ממושך, לאחר שנחשדו כעוסקים בכישוף.

עצם הדיון וההרשעה בבית משפט אזרחי על עבירות הכישוף, וההוצאות להורג בעוון כישוף, בהיקף כה גדול בתקופה של מספר חודשים, היה תופעה יוצאת דופן, ייחודית לעיירה סיילם ולשנת 1692, והיא תופעה לא פשוטה להסבר בהיסטוריה של ארצות הברית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1692 היה הכפר סיילם נתון במצב של חילוקי דעות ומתח פנימי בין תושבי הכפר. בבסיס חילוקי הדעות עמדה בחירתו של סמואל פאריס לכהונה הראשונה ככומר העיירה. בנוסף, באותה תקופה היו יישובי הספר של אמריקה החדשה נתונים במלחמת התשה קשה עם האינדיאנים המקומיים שהתגוררו בסמוך. בחודש ינואר 1692 הותקפו תושביה הלבנים של העיירה האמריקאית יורק במחוז מיין על ידי אינדיאנים משבט הוואבאנאקי, רבים מהם נהרגו, וחלקם אף נלקחו בשבי.

הילודה המרובה וגדילתן הטבעית של המשפחות בעיירות האמריקאיות הגבירו את חילוקי הדעות ביחס לחלוקת שטחי האדמה בין שכנים ובין משפחות, במיוחד ביישובי הספר, שקיומם התבסס על מרעה. שינויים במזג האוויר, סופות ולחלופין תקופות בצורת, יכלו להרוס כהרף עין יבול שלקח זמן רב לגדלו. משק חקלאי שגודלו איפשר לתמוך כלכלית בדור המייסדים, כבר לא תמיד הספיק לתמיכה בדורות הבאים, דבר שדחף את החוואים להפוך שטחי בר מחוץ לתחום היישוב לשטחי מרעה, תוך דחיקת מקומם של האינדיאנים שכבר ישבו בשטחים אלה. התנהלות זאת הביאה למתקפות רבות של האינדיאנים כלפי המתיישבים, דבר שהגביר את המתח התמידי בו חיו יישובי הספר האמריקאים.

מאחר שרוב המתיישבים היו פוריטנים המחויבים לשלטון הדת בכל תחומי חייהם, התגלו חילוקי דעות רבים הנוגעים לדת. חילוקי דעות אלה התגברו ככל שרבו האסונות, כגון אובדן יבול ומִקְנֶה, מחלות ומוֹת ילדים, ואסונות טבע שונים, שפורשו באופן ישיר כמעשי שמיים בעקבות זעם האל. לפי אמונתם של הפוריטנים, נקבע עם לידתו של כל אדם אם הוא נדון לגן עדן או לגיהנום, והם נהגו לחפש רמזים וסימנים, שאותם נתן האל, לתכליתו של כל אדם. לפי אמונתם, במקביל לעולם הנראה, התקיים עולם הבלתי נראה, המנוהל על ידי האלוהים ושליחיו - המלאכים והשטן.

בליתוגרפיה זו מאת ג'וזף א' בייקר, שנעשתה במלאת 200 שנה לציד המכשפות, מתוארת אחת העומדות למשפט כשהיא מבתקת את אזיקי ידה בסיוע כוח על-טבעי המיוצג כברק החודר אל אולם בית המשפט אל מול עיני הנאספים המבועתים.

עמדות מיזוגיניות שנהגו בציבור הפוריטני, של חשש רב ואף שנאה כלפי נשים, הגבירו את המתח באותה תקופה. העמדות המיזוגניות, באותה תקופה, היו דיכוטומיות למדי, וכיוונו להפרדה ברורה בין תפקידי הגבר והאישה: מקום הגבר בציבור ובקהילה, בעוד מקום האישה בבית; הגבר הוא המדבר, בעוד על האישה לשתוק ולמלא את הוראותיו; הגבר הוא המלמד והמטיף, בעוד על האישה להקשיב וללמוד ממנו, וכן הלאה. מאפיינים אלה הביאו לכך שנשים היו עלולות "להיחשד" יותר מגברים בקשר עם כוחות הרוע והשטן, בעיקר אם היו נשים אסרטיביות ובעלות דעה עצמאית.

בעיירות וכפרים קטנים היה קשה ביותר, ולעיתים בלתי אפשרי, לשמור סודות ולהסתיר מפני השכנים התנהגות אסרטיבית, מוחצנת או לא נאותה מבחינה חברתית של נשים, ובמקרים של סכסוכי שכנים היה הדבר כר פורה לשמועות ואמונות רבות, בדבר רוע על-טבעי כביכול.

הילדות הייתה קשה, והיחס לילדים היה מחמיר במיוחד. ההתייחסות אליהם הייתה כאל "מבוגרים קטנים", הנדרשים למלא במלואם את הציוויים החברתיים המחמירים. משחקי ילדות לא היו מקובלים חברתית, וצעצועים לא היו בנמצא, ונחוו בציבור כדבר המעורר לבטלה ולכן משחית. בעוד ילדים (בנים) יכלו לפרוק מרצם בעבודה בשדה, בדיג ובציד, הרי שילדות (בנות) היו מוגבלות יותר מבחינה חברתית, והפעילויות שבהן יכלו לעסוק היו מועטות יותר, כדוגמת סיוע בהכנת אוכל, תפירה ותיקון בגדים, ולא כללו שהות ממושכת מחוץ לבית.

בנוסף לכך, נאמר כי לחם השיפון שאכלו אנשי הכפר נדבק בפטרית הארגוט ובכך גרם להתנהגות בלתי צפויה ועויתות בלתי נשלטות בגוף.

על רקע מאפיינים אלה הגיע לחלל האוויר בעיירה סיילם, סיפורה של שפחה אינדיאנית, שייתכן שהייתה מעורערת בנפשה, על כישופים שבהם היא עוסקת, תוך "הפללה" של מספר בנות צעירות נוספות העוסקות לכאורה בכישופים ביחד עמה.

הליכי המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט התקיים כמשפט פלילי לפי החוק, ובהשתתפות חבר מושבעים. הראיות שהובאו בפני בית המשפט כללו, מלבד עדויות ראיה, גם ראיות נסיבתיות, שבהן הראתה התביעה לבית המשפט כי לאחר מעשי הכישוף לכאורה היה שינוי של ממש בתחומים שונים, כדוגמת שינויים במצב בריאותם של אנשים אחרים או של בעלי חיים בעיירה. פרט לשלושת המקרים האחרונים, כל המקרים שנשמעו בפני בית המשפט וחבר המושבעים, ושהואשמו בכישוף, הוכרו כאשמים ונגזר עליהם דין מוות. איש לא נמצא חף מפשע. לא הייתה אפשרות להתחמק מהסטיגמה של "מכשף" או "מכשפה". בית המשפט חס רק על חייהם של אלה שהודו כי אכן עסקו בכשפים, הביעו חרטה, ומסרו שמות של מכשפים ומכשפות אחרים. בשני מקרים התחשב בית המשפט בכך שהנאשמות היו בהיריון. לכן עוכב גזר הדין עד לאחר שילדו.

סדרת ההוצאות להורג החלה ב-10 ביוני 1692 והסתיימה ב-22 בספטמבר 1692. נתלו 19 אנשים, כולל כומר: שלוש עשרה נשים ושישה גברים. רוב הנשים היו צעירות מעט לאחר גיל ההתבגרות.

רק הוצאה להורג אחת לא הייתה בתלייה. במקרה של גילס קורי (Giles Corey), חוואי בן 80, שסירב להשיב כאשר נשאל על ידי בית המשפט האם הוא מודה באשמה, מאחר שלדבריו לא הסכים כלל לעצם קיום המשפט. ללא התייחסות לעצם ההודאה, לא יכול היה בית המשפט, מבחינה חוקית, להמשיך בדיון בעניינו. הוחלט שהוא יימחץ על ידי אבנים גדולות עד שיסכים להשיב לשאלת בית המשפט בעניין ההודאה באשמה. לאחר יומיים של שהיה מתחת לאבנים נפח קורי את נשמתו, מבלי שמסר הודאה. סירובו להתייחס בבית המשפט לשאלת האשמה מוסבר לעיתים קרובות כרצון מצידו לדאוג ליורשיו ולמנוע העברת חוותו ושאר רכושו לידי המדינה, כמורשע בהליך פלילי.

בשני מקרים הומתו גם כלבים, לאחר שבית המשפט השתכנע כי סייעו למעשי הכשפים.

שלוש הנידונות הראשונות שהורשעו היו טיטובה[1], שהייתה שפחה ממוצא אינדיאני, שרה גוד [1], שהייתה קבצנית ללא משפחה, ושרה אוסבורן, שהייתה קשישה רגזנית ולא אהובה בעיירה. בתחילת המשפטים לא היה מובן מאליו כי ייגזר על הנאשמות עונש מוות, ולפי מאמרו של דוגלס לינדר בקישור למטה, ייתכן כי העניין היה מסתיים בנזיפה, אילולא הודתה באשמה הנאשמת הראשונה, טיטובה, לאחר עינויים כבדים, תוך פירוט האופן שבו הגיע אליה השטן בעצמו כשהוא מופיע לעיתים ככלב או כחזיר. היא הודתה והצהירה כי היא וארבע מכשפות אחרות ביצעו מעשי כישוף, ובכך קשרה את הנאשמות האחרות לעדותה. לפי טענתו של דוגלס לינדר, וידויה של טיטובה הצליח להפוך אותה משעיר לעזאזל אפשרי לדמות מרכזית בתביעות המתרחבות. וידויה תרם גם להשתקת רוב הספקנים, ואיפשר את תחילתו של ציד המכשפות הקנאי.

בנוסף לנדונים למוות שהיו, היו בין 100 ל-200 חשודים בכישוף שהוחזקו במאסר, במשך חודשים רבים (עד שנה), ועניינם לא הובא עדיין לערכאות משפטיות.

סיום האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכומר בורוז מוצא להורג

לאחר מספר חודשים החלו לעלות ספקות בדבר העובדה כי דווקא בעיירה סיילם קיים מספר כה גדול של אנשים העוסקים בכישוף. ספקות הועלו גם באשר לאפשרות כי אנשים מכובדים רבים כל כך עשויים להיות אשמים. הפרשה החלה להגיע לסיומה לאחר שאפילו הכומר בורוז, שהיה כומר העיירה בעבר, נידון למוות. בתפילה שנשא לפני מותו בפני הציבור, ציטט פסוקים מהתנ"ך, דבר שלכאורה לא היה ביכולתו לעשות אילו היה נציגו של השטן ועוסק בכישוף. הדבר החל לעורר את אנשי העיירה למחשבות שניות והצית את הספק בדבר "האמת". משפטי המכשפות נמשכו עוד שלושה חודשים, והמשיכו לעורר ספקות נוספים בציבור, כולל בעיתונות. באחת מהעבודות שפורסמה, במה שכונה "העלון הראשון של אמריקה בנושא הראיות", בשם "מקרים של מצפון" נטען ש"עדיף כי עשר מכשפות חשודות יימלטו על פני הרשעתו של אדם אחד חף מפשע". במשך מספר חודשים נוספים הוגשו למושל העיירה מאמרים וגילויי דעת של אנשי ציבור ושל כמרים בעניין, דבר שהביא בסופו של דבר לסיום המשפטים.

בחודש נובמבר 1692, לאחר כחצי שנה של דיונים בבתי המשפט, ו-19 הוצאות להורג בתליה (ובנוסף ג'יילס קורי שמת בעינויים), פיזר המושל את בית הדין. המורשעים בדין שנגזר עליהם עונש מוות נותרו במאסר והמתינו לגזר דינם עוד שלושה חודשים. בחודש ינואר 1693 חנן המושל את כל העצירים הנידונים למוות. למרות סיום משפטי המכשפות, נותרו במאסר עוד "חשודים" שהואשמו במעשי כישוף, חלקם עד חודש מאי 1693.

בחודש אוגוסט 1706 הקריא הכומר גרין, שהחליף את הכומר פאריס לאחר תום האירועים, את התנצלותה של אן פוטנאם בכנסייה. פוטנאם הייתה בת 11 בעת ציד המכשפות ונמנתה על הילדות החולות. רבים מהאנשים שהאשימה בכישוף נחשבו לאויבים של בני משפחתה. בין היתר, הייתה הראשונה להאשים את הכומר לשעבר של הקהילה, בורוז.


הסברים אפשריים לתהליך[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפחה בעיירה סיילם, הואשמה בעיסוק בכישוף ובמאגיה שחורה. השפחה נשפטה. במשפטה ככל הנראה, טענותיהם של המאשימים אותה בכישוף נשמעו אמינות מאוד מפני שהשפחה הייתה ממוצא אינדיאני אשר נתפשו בעיני הקהילה הנוצרית כמבוססים על כישוף ומאגיה שחורה. בלית ברירה לאחר שחויבה להודות בהאשמות כלפיה, נאלצה השפחה האינדיאנית לחשוף את שותפיה למעשי הכישוף, כביכול. השפחה האשימה שתיים משכנותיה, נשים שאנשי סיילם לא אהבו בשל היותה של אחת מהנשים קבצנית חסרת משפחה ובשל אופיה של השנייה שהייתה אישה מבוגרת וכעוסה, בעלת מזג חם. במשפט השפחה הודתה במעשיה כאמור לעיל אך למרבה הפלא החלה בפירוט מעשיה, דבר שגרם לה ולמכשפות שפעלו איתה כביכול שיגזרו עליהן מוות בתליה בעוון כישוף, על לא עוול בכפן. ככל הנראה האנשים האחרים שהואשמו במעשי כישוף ומאגיה שחורה (שלושה עשר אנשים במספר) הואשמו כתוצאה ממתח וכעס ששררו בעיירה כתוצאה מאסונות רבים שפקדו אותה. אנשי העיירה תלו את האסונות שפקדו אותם (כגון פשיטות אינדיאנים, הרס יבול כתוצאה ממזג אוויר, מחלות וכו') בזעמו של האל שהתעורר בו על ידי עיסוק בכישוף, דבר שהיה אסור בנצרות. אנשי העיירה חיפשו שעיר לעזאזל שיוכלו להאשים אותו באסונות הללו ומצאו את האנשים הללו, שחלקם אף היו במעמד חברתי גבוה בעיירה - כאשמים.

ציד המכשפות בסיילם בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט לזמן את הרוע מסקר את פעילותם של בני הזוג אד ולוריין וורן שהיו ידועים בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים כמגרשי שדים ורוחות וחוקרי תופעות על טבעיות. הסרט מתמקד במקרה הכי גרוע שהם עסקו בו, והסרט מלווה בתמונות מקוריות של בני הזוג מהמקרה. במקרה זה הם התמודדו עם רוחה של אישה בשם בת-שבע שהייתה תלמידה של מארי טאון אסתי - אישה שהואשמה במשפטי סיילם בעיסוק בכישוף והוצאה להורג.

מוזיאון בעיירה סיילם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות פועל בעיירה סיילם מוזיאון המוקדש כולו לאירועי ציד המכשפות שתוארו כאן. המוזיאון מתאר בדרך של מצגת הנמשכת כשלושים דקות את האירועים שהתרחשו בכפר. לצד המצגת על האירועים יש תצוגה קטנה המוקדשת להתייחסות התרבותית למכשפות. מפעילי המוזיאון מנסים להעביר מסר בדבר הצורך להיזהר מפני אמונות טפלות, המביאות לציד של שעיר לעזאזל, המשלם מחיר לא מוצדק על אמונות ותפיסות בלתי שיוויוניות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ציד המכשפות בסיילם בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]