משפטי הכישוף בבמברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קתדרלת במברג
יוהאן גאורג פוקס פון דורנהיים (תחריט מאת יוהאן סאלבר (אנ))

משפטי הכישוף בבמברג (או ציד המכשפות בבמברג) היו סדרה של משפטים המוניים והוצאות להורג המוניות שהתרחשו ברובם בשנים 1626–1632 בבישופות במברג שבאימפריה הרומית הקדושה (כיום גרמניה).

הקסנהאוס (Drudenhaus)

במשך התקופה כ-1,000 בני אדם הוצאו להורג לאחר שהואשמו בכישוף, כ-900 מהם הוצאו להורג בשנים 1626-1632.[1] אנשים מכל הגילים, המינים והמעמדות נשרפו על המוקד, לפעמים לאחר שראשם נערף, ולפעמים בעודם בחיים. משפטי הכישוף התרחשו במהלך מלחמת שלושים השנים בין הפרוטסטנטים לקתולים, באזור הגבול בין הטריטוריות הקתוליות והפרוטסטנטיות, ונוהלו על ידי הנסיך-הבישוף של במברג במטרה להחדיר את הקונטרה רפורמציה הקתולית בשטחו.

משפטי המכשפות בבמברג הם בין משפטי המכשפות הגדולים ביותר בתקופה המודרנית המוקדמת: זה היה אחד מארבעת משפטי המכשפות הגדולים בגרמניה לצד משפטי המכשפות בטרייר (אנ), משפטי המכשפות בפולדה (אנ) ומשפטי המכשפות בוירצבורג (אנ).[2]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1507 נכנס לתוקפו חוק העונשין של במברג Constitutio Criminalis Bambergensis (גר') (שהפך מאוחר יותר ל-Constitutio Criminalis Carolina (אנ)), שקבע בין היתר כי העונש על כישוף הוא מוות בשריפה:

"עונש הכישוף: אם מישהו פוגע באנשים באמצעות כישוף או פוגע בהם בחפץ [מכושף], יש להענישו מחיים למוות, וצריך לעשות זאת בחוזקה עם אש" - סעיף 109 ל-Constitutio Criminalis Bambergensis.[3] [4]

הנסיך-הבישוף של במברג נייטארד פון תונגן (אנ) (נפטר ב-1598) היה הראשון שהתיר לקיים משפטי כישוף בדיוקסיה שלו. אולם, עיקר עיסוקו היה בלחימה ברפורמציה הפרוטסטנטית ומשפטי הכישוף בתקופתו היו נדירים למדי. גם תחת יורשו, הנסיך-הבישוף יוהאן פיליפ פון גבסטל (אנ) (נפטר 1609) לא נרשמו משפטי כישוף רבים ואיש לא הוצא להורג באשמת כישוף. רק תחת הנסיך-הבישוף יוהאן גוטפריד פון אשהאוזן (אנ) (נפטר ב-1622) משפטי הכישוף התרבו ומספר הנאשמים בכישוף נסק. אשהאוזן נקט בצעדי קונטרה-רפורמציה חמורים, ובשנת 1615 לערך, בתמיכת הבישוף והתאולוג פרידריך פורנר, הוצאו להורג כ-15 בני אדם באשמת כישוף.[5] סבב גדול יותר של אישומים הגיע בשנת 1616 לאחר תקופת יבול קשה. עד 1622 נרשמו בסך הכל 159 משפטים, רובם הסתיימו בהוצאה להורג.

בשנת 1622 נעצרו המשפטים, זאת לאחר שחבר המועצה גאורג האן (אנ) התנגד למשפטי הכישוף והביא להפסקתם. האן טען כי עלות המשפטים גבוהה וכי יש צורך בכספי העיר כדי להגן על התושבים במהלך מלחמת שלושים השנים המתמשכת (האן ומשפחתו יוצאו להורג מאוחר יותר).[3]

משפטי הכישוף בשנים 1626-1632[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפוגה קצרה, משפטי הכישוף התחדשו בשנת 1626 ביוזמת הנסיך-הבישוף יוהאן גאורג פוקס פון דורנהיים (אנ) ששלט בדוכסות במברג בין השנים 1623–1633. דורנהיים, שלימים נודע בכינוי "מבער המכשפות", שאף להטמיע את הקונטרה-רפורמציה הקתולית בקרב האוכלוסייה שבשטחו. השטח היה קרוב לגבול (הדתי) הקתולי-פרוטסטנטי, ומטרתו של דורנהיים הייתה ליצור "מדינת אלוהים" בהתאם לאידיאלים של הקונטרה-רפורמציה, ולהפוך את האוכלוסייה לצייתנית, אדוקה וקתולית.[6] לדורנהיים הייתה אמונה אישית חזקה בכשפים, והוא זכה לעידוד ותמיכה מהבישוף והתאולוג פרידריך פורנר, שסייע גם לשליטים הקודמים במשפטי המכשפות שלהם. יצירתו התאולוגית של פורנר שנקראת "השריון המפואר של אלוהים", מתארת את נשמות בני האדם כלכודות במאבק בין טוב לרע, והיא הייתה פופולרית בדרשות הכנסייה של במברג. פורנר האמין שבמברג אינה טהורה מבחינה דתית, ושהציבור סומך על מרפאים עממיים כמו "נשים ערמומיות ומכשפות קטנות" יותר מאשר על הכנסייה.[3]

הסיבה המדויקת למשפטי המכשפות בשנים 1626–1632 אינה ברורה לחלוטין בשל תיעוד חסר, אך קיימים מספר הסברים.

על פי הסבר אחד המשפטים היו בעיקרם על רקע סכסוכים פוליטיים ומאבקי כוח, זאת על פי קבוצת האנשים שהואשמו בכישוף ועל פי אופי המשפטים שנוהלו על ידי הנסיך-הבישוף דורנהיים, שהשתמש בתואנה של כישוף כדי לחסל יריבים פוליטיים בקרב האליטה העירונית של במברג ובקרב הכנסייה.

הסבר אחר נוגע לכך שמשנת 1300 עד 1850 לערך, התרחשה ברחבי האימפריה הרומית הקדושה תקופת התקררות המכונה עידן הקרח הקטן, במהלכה נגרמו נזקים משמעותיים ליבול. במהלך המאה ה-20 הועלתה תאוריה שכישלון היבול והמחסור במזון ותבואה גרמו לאוכלוסייה הענייה והכפרית להאשים "מכשפות" במצב.[5]

שרפת מכשפות (Reinkingk Hexenverbrennung)

במאי 1626, הכפור הרס את היבול בכל במרבג וסביבתה.[6] יוהאן לנגהנס, ראש עיריית זייל (אנ) (שבעצמו יוצא להורג מאוחר יותר), ציין ביומנו:

"ב-27 במאי [1626] נהרסו הגפנים בכל רחבי פרנקוניה, בבישופות במברג ובבישופות וירצבורג, על ידי הכפור, כמו גם התירס היקר, שכבר דהה... בכל מקום סביב זייל, הכל נהרס על ידי כפור שכמותו איש לא זוכר, וגרם לעליית מחירים משמעותית...ואז החלו תחנונים, ומתחננים רבים בקרב הקהל הפשוט [שאלו] מדוע ממשיכים השלטונות לסבול את העובדה שהמכשפים והמכשפות פוגעים אפילו ביבולים. לכן, הוד מלכותו [יוהאן גיאורג השני] הוזעק להעניש רוע כזה, ולכן החלו רדיפות המכשפות השנה."[3]

מריה אנה יוניוס, נזירה במנזר בבמברג (בתו של ראש עיריית במברג שיוצא להורג מאוחר יותר), כתבה בכרוניקה שלה כי:

"זעקה רמה עלתה בעיר... אנשים שבה פחדו למוות כשהתעוררו וגילו שכפור לילה לא טבעי הרג את כל עצי הפרי, הפך את האדמה לקשה כמו אבן ופגע בקציר התבואה. הנסיך שלנו זעם".[3]

אזרחים החלו לשלוח עצומות לרשויות בדרישה לדעת מדוע מכשפות ומכשפים גרמו לכפור, והנסיך-הבישוף דורנהיים נענה ופתח בחקירה.[6] אישה מקומית בשם קתרינה מרכלרין נעצרה, ובנובמבר 1626 היא הודתה שגרמה לכפור באמצעות כישוף.[3]

הליכי המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדה מיוחדת הוקמה בכדי לטפל במקרי הכישוף. הוועדה השתמשה בתובעים מיוחדים, כגון הרופא הנודע שוורצקונץ מאיכשטט. בנוסף הוציאה הוועדה צו האוסר הבעת ביקורת על משפטי הכישוף, והעונש על הפרתו היה הצלפות וגירוש מהעיר.[7]

הועדה השתמשה בעינויים ללא אף אחת מההגבלות המוסדרות על ידי החוק הפלילי בבמברג (Constitutio Criminalis Carolina). הנאשמים עונו במטרה לגרום להם להתוודות על עיסוק בכישוף, יכולות תעופה, השתתפות בשבת מכשפות (אנ) שכונו לעיתים קרובות "ריקוד מכשפות", מגע מיני עם השטן או עם שדים ושדות בדרג נמוך יותר, וחילול של חפצי קודש.[7] כשהנאשמים הודו באשמתם, הופעלו עינויים כדי לגרום להם למסור את שמותיהם של שותפיהם או אנשים אחרים שהם ראו משתתפים במעשי הכישוף. במקרים רבים המשפט הסתיים בהוצאה להורג של הנאשמים, והכנסייה החרימה את רכושם.

הוועדה עצרה גברים ונשים מכל הגילים והמעמדות ללא הבחנה. אלה שהוגדרו כשותפים נעצרו בתורם ועונו על מנת להפליל שותפים חדשים, מה שגרם למשפט המכשפות להתרחב במהירות ומספר המעצרים וההוצאות להורג גדל.

בשנת 1627, מספר האסירים היה כה גדול עד שלא היה מקום לכלוא את כולם. על מנת לפתור את מצוקת המקום בבתי הכלא, הורה נסיך הבישופות לבנות מתקן כליאה חדש, "הקסנהאוס" ("בית המכשפות" או "Drudenhaus" (אנ)), שיכול היה להכיל כ-30 אסירים בכל תא. בכניסה למקום נחקק משפט מתוך ה"אינאיס", היצירה האפית של המשורר הרומאי ורגיליוס: "תהא זו תזכורת לצדק, ממנה האלים לא יוכלו להתעלם", ועל יתר הקירות הופיעו ציטוטים מן התנ"ך. [8][9][10]

הקורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשפטי הכישוף בבמברג הואשמו גם חברי האליטה, זאת לאחר שאנשים ממעמד הפועלים נקבו בשמם כשותפים למעשי הכישוף לאחר שנחקרו בעינויים. הטלת האשמה על האליטה על ידי מעמד הפועלים לא הייתה אופיינת באותה עת, והיא ייחודית הן למשפטי המכשפות בבמברג והן למשפטי המכשפות המקבילים בוירצבורג. אולם, וירצבורג ובמברג נבדלו בכך שבוירצבורג נעצרו רבים מחברי האליטה הפקידותית הכנסייתית, וגם מספר רב של ילדים היו בין הנאשמים, בעוד שבבמברג מרבית הנאשמים היו מבוגרים מהאליטה הלא דתית, ובייחוד ממעמד הפקידים ועובדי הציבור.[6]

המקרים המפורסמים ביותר במהלך משפטי הכישוף בבמברג היו של משפחת האן ושל ראש עיריית במברג יוהאנס יוניוס. במסגרת המשפטים הוצאו להורג כל בני משפחת האן - הפקיד גאורג האן ורעייתו קתרינה, הבת מריה אורסולה והבן אדם.[7][5] כאשר התחדשו הרדיפות בשנת 1626, הפכו האן ומשפחתו למטרה עבור ועדת המכשפות וזאת בשל העובדה שהאן היה ידוע בהתנגדותו לרדיפות מכשפות, והביא להפסקת הרדיפות הקודמות בשנת 1622.[3] בשנת 1627 נעצרו אשתו ובתו של האן. בעקבות מעצרן עזב האן את העיר יחד עם בנו אדם, והגיש תלונה על המעצר לקיסר האימפריה. אשתו ובתו של האן עברו עינויים שבמהלכם הודו השתיים בכישוף ונקבו בשמם של גאורג ואדם כשותפיהם. כאשר האן ובנו חזרו לבמברג בשנת 1628, אשתו ובתו כבר הוצאו להורג, והשניים נעצרו. הקיסר מחה על מעצרם של גאורג ואדם, אך מלחמת שלושים השנים המתמשכת מנעה ממנו להתערב בנעשה בבמברג, והנסיך-הבישוף דורנהיים התעלם מהפקודות הקיסריות.[3] בזמן שעונה, גאורג האן נקב בשמו של ראש עיריית במברג יוהאנס יוניוס כשותף למעשי הכשפים.[7][5]

בתחילה הכחיש יוהאנס את הטענות נגדו ודרש להתעמת עם מאשימיו. אך לבית המשפט הייתה סיבה לחשוד ביוהאנס, כיוון שאשתו הוצאה להורג כמה שנים קודם לכן באשמת כישוף. יוהאנס עמד בסירובו להתוודות גם לאחר שבוע של עינויים באמצעות מועכי-אגודלים, שגרמו לפציעה כה קשה עד שבמשך חודש שלם לא יכול היה להשתמש בידיו, וגם לאחר שזרועותיו נקשרו לאחור והוא הונף באוויר 8 פעמים באמצעות מכשיר הסטרפאדו (אנ). לנוכח העינויים הקשים, נכמרו רחמיו של אחד הסוהרים והוא ייעץ ליוהאנס להמציא וידוי כלשהו, כיוון שמותו כבר נקבע מראש ועדיף לו לחסוך מעצמו סבל נוסף: "גם אם תעמוד בכל העינויים, לא תוכל להימלט, גם לא אם היית רוזן; העינויים יימשכו, אחד אחרי השני, עד שתודה בכך שאתה מכשף." בתחילת חודש יולי יוהאנס נשבר והודה בכך שסגד לשטן, ואף הפליל 27 בני אדם נוספים לאחר שחוקריו אילצו אותו לנקוב בשמותיהם של מכרים בעיירה, ע"פ סדר הרחובות. לדבריו, השטן התגלה בפניו בצורת תיש וציווה עליו להקריב לו את בנו ובתו, אך הוא סירב והוכה בשל כך.

יוהאנס התפרסם בשל עדותו על העינויים שעבר במכתב ששלח לבתו ורוניקה ובו תיאר את קורותיו ב"הקסנהאוס".

"בתמימות נכנסתי לכלא, בתמימות עינו אותי, בתמימות אני חייב למות..." – מכתב הפרידה מאת ראש עיריית במברג, יוהאנס יוניוס, 1628.[11]

את המכתב הצליח להבריח מהכלא באמצעות סייענים. את מכתבו סיים במילים: "ילדתי היקרה, שמרי מכתב זה בסוד כדי שאף אחד לא ימצא אותו, אחרת אעבור עינויים קשים וראשם של הסוהרים ייערף. איסור זה נאכף בחומרה... ילדתי היקרה, תני לשליח מטבע אחד... לקח לי מספר ימים לכתוב מכתב זה: שתי ידי פצועות. אני במצוקה קשה... לילה טוב, מאחר שאביך לעולם לא יראה אותך שוב." בשוליים הוסיף הערה וציין כי שישה בני אדם העידו נגדו לאחר שעונו קשות וכולם התחננו בפניו שיסלח להם על כך, בטרם הוצאו להורג. כחודש לאחר שהתוודה, הועלה יוהאנס על המוקד.

במאי 1629, ברתול בראון, שהשתתף במשפטי המכשפות כתובע, נעצר בעצמו.[6]

גם כיום, מספר ההוצאות להורג אינו ידוע מכיוון שרק חלקן תועדו. על פי התיעוד הקיים 15 גברים ונשים הואשמו בכישוף בשנת 1626; 85 הואשמו בשנת 1627, 137 בשנת 1628, ו-167 בשנת 1629, שהייתה שנת השיא של משפטי המכשפות, 54 בשנת 1630, ומספר קטן יותר בשנת 1631.[6] אך אלו הם רק המקרים המתועדים וככל הנראה אינם משקפים את המספרים האמיתיים. כל הנאשמים הוצאו להורג בשריפה על המוקד. כדי לשמר עצים להסקה, נבנתה משרפה גדולה בזייל, מרכז ההוצאות להורג. לעיתים, טרם השריפה ערפו את ראשו של הנידון (במקרים בהם חסו עליו), אך ככל הנראה רובם נשרפו בחיים.[7]

סיום האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפטי הכישוף ההמוניים בבמברג משכו תשומת לב רבה. הוועדה פעלה וחקרה נאשמים ללא הבחנה במעמדם החברתי, ולרבים מהם היו קרובי משפחה בעלי אמצעים והשפעה מהמעמדות הגבוהים. חלקם של הקרובים הצליחו להימלט מבמברג בזכות משאבים וקשרים. לאחר ההימלטות הם פנו אל גורמים בכירים כגון קיסר האימפריה והאפיפיור בבקשה לעצור את משפטי הכישוף.[7]

נקודת מפנה במשפטי הכישוף הייתה המקרה נגד דורותיאה פלק(אנ), בת למשפחת סוחרים אמידה מנירנברג. לאחר מעצרה של פלק, נמלט בן זוגה למושבת הפליטים של במברג בנירנברג והגיש תלונה על מעצרה לקיסר.[7] באפריל 1630 דרש הקיסר מהנסיך-הבישוף הסברים בנוגע להאשמות שהועלו נגדו והורה לו להפסיק לאלתר את המשפט נגד דורותיאה פלק. הנסיך-הבישוף התריס נגד הקיסר וחידש את התיק נגד פלק ב-28 באפריל. במחאה על חידוש התיק ביקש הקיסר להחריף את צעדיו וב-11 במאי פנה לאפיפיור בכדי שיתערב.[7] מועצת האפיפיור הוציאה צו אימפריאלי המורה לעצור את המשפט, אך השמועה על הצו הגיעה לאוזני ציידי המכשפות, וב-17 במאי, זמן קצר טרם הגעתו של הצו, דורותיאה הוצאה להורג. ב-20 בספטמבר 1630 הונחה בעיית משפטי המכשפות המתמשכים של במברג על סדר היום של דיאט רגנסבורג.[7] המשפטים עוררו זעם בקרב הנהגת הכנסייה הקתולית בגרמניה, שהטילה על הנסיך-הבישוף דורנהיים את האחריות.[7] במקביל, גרמניה נכבשה על ידי הצבא השוודי בפיקודו של מלך שוודיה גוסטבוס אדולפוס (במסגרת מלחמת שלושים השנים), שהצהיר כי הוא מוכן להתערב ולנקוט פעולות נגד משפטי המכשפות של במברג.[6]

באותה השנה מת הבישוף והתאולוג פרידריך פורנר, שהיה דמות מובילה במשפטי המכשפות.[6] התמיכה בקרב האוכלוסייה החלה לדעוך ככל שאנשים הבינו יותר ויותר שכולם נמצאים בסיכון לעלות על המוקד. איכרים סירבו לספק עצים לשריפות. תחת לחץ, הנסיך-הבישוף עצר את ועדת המכשפות מלבצע מעצרים חדשים. אולם, משפטי המכשפות טרם הסתיימו, שכן העצורים שהוחזקו בבתי הכלא לא שוחררו.[7]

ביולי 1631 מינה הקיסר את אנטון וינטר, הידוע בהתנגדותו לציד מכשפות, להיות ראש הוועדה לטיפול במכשפות בבמברג.[7] כאשר אנטון וינטר הגיע לבמברג, הנסיך-הבישוף דורנהיים ברח מהעיר לאוסטריה.[5] הוועדה תחת אנטון וינטר שחררה את כל האסירים שנותרו בבתי הכלא.[7] המשפטים הסתיימו באופן סופי כאשר החיילים השוודים הפרוטסטנטים הגיעו לבמברג ב-1632.

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר משפטי מכשפות קטנים יותר התרחשו לאחר משפטי המכשפות בבמברג, כאשר האחרון התרחש בשנת 1680. בסך הכל נהרגו כ-1,000 בני אדם בבישופות במברג.[5][12]משפטי המכשפות בוירצבורג ובבמברג נתפסו כמודל לחיקוי על ידי מדינות וערים אחרות ברחבי האימפריה, דוגמת ורטהיים ומרגנטהיים שקיימו בהשראתם משפטי כישוף משלהם.[1]

אוסף המקורות החשוב והגדול ביותר נמצא בספרייה הממלכתית של במברג. אוספים קטנים יותר נשמרים בארכיון העיר במברג (כפיקדון של האגודה ההיסטורית של במברג), בארכיון המדינה של במברג ובאוסף הכישוף של ספריית אוניברסיטת קורנל באית'קה, ניו יורק (ארצות הברית).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Hugh Trevor-Roper: The Crisis of the Seventeenth Century. The European Witch-craze of the Sixteenth and Seventeenth Centuries (1967)
  • * "The European Witch-craze of the Sixteenth and Seventeenth Centuries".
  • "The Oxford Handbook of Witchcraft in Early Modern Europe and Colonial America", קובץ מאמרים בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד המקדיש מאמרים לנושאים שונים וגם למדינות שונות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Jonathan B. Durrant, Witchcraft, Gender and Society in Early Modern Germany, כרך Witch-hunting in Eichstätt, BRILL, 2007-06-22, עמ' 3-44, ISBN 978-90-474-2055-2
  2. ^ H. C. Erik Midelfort, Witch Hunting in Southwestern Germany, 1562-1684: The Social and Intellectual Foundations, Stanford University Press, 1972-06-01
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Callow, John, Embracing the Darkness: A Cultural History of Witchcraft, Storbritannien: Bloomsbury Publishing, 2017, ISBN 978-1-78673-261-3
  4. ^ Andrea Wittkampf, Bamberg Tourismus - & Kongress-Service, Stadtarchiv Bamberg (ע), Hexenprozesse im Hochstift Bamberg 1595–1631, Stadtarchiv Bamberg, 2012
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 Munzinger, Johannes, Frankfurter Allgemeine Zeitung, כרך Unschuldig muss ich sterben, 2016, עמ' 4
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Rapley, Robert, Witch Hunts: From Salem to Guantanamo Bay, 2007
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 Burns, William E., Witch Hunts in Europe and America: an Encyclopedia, Reference Reviews, 5 18, Greenwood Publishing Group, 2004, עמ' 21-22 doi: 10.1108/09504120410543002
  8. ^ Wolfgang Behringer, Hexen. Glaube, Verfolgung, Vermarktung, C. H. Beck Wissen, 5 2082, 2009, Munich, עמ' 54
  9. ^ Hans Fehr, Zeitschrift der Savigny-Stiftung für Rechtsgeschichte, . Kanonistische Abteilung Schriftenreihe zur bayerischen Landesgeschichte 56, De Gruyter, 1957 doi: https://doi.org/10.7767/zrgka.1958.44.1.453
  10. ^ Friedrich Merzbacher, Die Hexenprozesse im Hochstift Bamberg, Die Hexenprozesse in Franken, 2, München: Beck, 1970, עמ' 53-56, ISBN 340601982X. (בגרמנית)
  11. ^ George L. Burr, The Witch Persecution at Bamberg, Original Sources of European History, 4 3, ,University of Pennsylvania History Department Hanover Historical Texts Project, 1998-2001, עמ' 23-28
  12. ^ רשימת הקורבנות של משפטי הכישוף בבמברג
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משפטי_הכישוף_בבמברג&oldid=37778994"