צ'יאפס

צ'יאפס (מדינה)
Chiapas

סמל צ'יאפס סמל צ'יאפס
מדינה
מושל	מנואל ולסקו
רשות מחוקקת	Congress of Chiapas
בירת המדינה	טוסטלה גוטיירס
תאריך ייסוד	1824
שטח	73,311 קמ"ר (דירוג: 10)
גובה	4,080 מטרים
‑ הנקודה הגבוהה	Volcán Tacaná
אוכלוסייה	‏
‑ במדינה	5,217,908 (דירוג: 7, 2015)
‑ צפיפות	68 נפש לקמ"ר (דירוג: 15, 2012)
קואורדינטות	16°32′N 92°27′W
אזור זמן	UTC -6
www.chiapas.gob.mx
מפת מיקום מפה מפורטת לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה (למפת צ'יאפס מוגדלת)   טוסטלה גוטיירס טפצ'ולה סן קריסטובל דה לאס קאסאס קומיטאן האוקיינוס השקט טבסקו קמפצ'ה וראקרוס ואחאקה גואטמלה צ'יאפס (למפת צ'יאפס רגילה)   טוסטלה גוטיירס טפצ'ולה סן קריסטובל דה לאס קאסאס קומיטאן האוקיינוס השקט טבסקו קמפצ'ה וראקרוס וא. גואטמלה צ'יאפס tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

כנסייה בסן קריסטובל דה לאס קאסאס שבצ'יאפס. הכנסייה בנויה בסגנון קולוניאלי.

נהר ריו גריחלווה הזורם בקניון סומידרו, צ'יאפס

צ'יאפס (בספרדית: Chiapas; ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏) היא אחת מ-31 המדינות המרכיבות את מקסיקו. רוב תושביה של צ'יאפס, שממוקמת בדרום מזרח מקסיקו, הם אינדיאנים. צ'יאפס היא המדינה הדרומית ביותר במקסיקו והיא גובלת בטבסקו בצפון, וראקרוס בצפון מערב, אואחאקה במערב, גואטמלה במזרח ובאוקיינוס השקט בדרום. בירתה והעיר הגדולה ביותר בה היא טוסטלה גוטיירס.

היסטוריה

מאז הכיבוש הספרדי

מאז הכיבוש הספרדי נודעה צ'יאפס כמדינה המבודדת ביותר במקסיקו, והקשה ביותר לחדירה מבחוץ. הדבר מסביר אולי את הריכוז הגבוה ביותר של אינדיאנים הקיים בה בהשוואה לכל מדינה אחרת במקסיקו. עם זאת, עושרה הטבעי (עצים יקרים, נפט וגז) משך יזמים חיצוניים מזה דורות. שתי מרידות גדולות, תוצאת תנאי החיים הקשים שנכפו על התושבים, זכורות בהיסטוריה: זו של הצלטאלס (tzeltales) ושל שבט הקנקוק (Cancuc) ב-1712, וזו של הצוצילס (Tzotziles) מהכפר סן חואן צ'אמולה (Chamula) ב-1868. שתיהן הוכנעו באכזריות.

המאה ה-19

הרפורמה הליברלית של בניטו חוארס וסבסטיאן לרדו דה טחאדה ויורשיהם מאמצע המאה ה-19, שאפשרו רכישת קרקעות אינדיאניות בידי זרים, גרמו להתפתחות ראשוני האסיאנדות (חוות) והרנצ'וס הפרטיים בצ'יאפס, כולם על חשבון קרקעות הקהילה האינדיאניות. עד מהרה הפכו האינדיאנים ל"שואבי המים וחוטבי העצים" של החוות החדשות, כלומר, לאיכרים שכירים על אדמותיהם שלהם. עבודתם התרכזה במיוחד בחוות שעסקו בגידול קפה באזור סוקונוסקו (Soconusco) ושל עמק גריחלווה (Grijalva).

אבל לא זו הייתה הסיבה הבלעדית לפרולטריזציה של האינדיאנים. מכניזם נוסף היה המיסוי הקרקעי שהוטל עליהם החל מסוף המאה ה-19 על ידי משטר פורפיריו דיאס, במטרה לאלצם לפצל את קרקעותיהם ביניהם ולהפוך לאיכרים פרטיים עצמאיים - יעד בלתי נסבל עבור ציבור שהיה רגיל מאז ומעולם להתייחס לקרקע כאל נכס קהילתי-קולקטיבי. הצטברות חובות האינדיאנים למדינה בגין המיסוי החדש עשה היכרות עם תופעה שלא הייתה מוכרת באזור - תופעת הגיוס הכפוי של עובדים לחוות הקפיטליסטיות (enganchamiento). סלילת מסילת ברזל ורשת כבישים באותן שנים יצרה חיץ תהומי בין שני חלקי המדינה, שהחמיר עוד את בידודם של תושבי מזרח צ'יאפס. בעוד שחלקה המערבי חובר לשאר חלקי הרפובליקה, בעיקר על רקע חקלאות הקפה, נותר המזרח מבודד, מוזנח ונטוש עד סמוך לפרוץ המרד בצ'יאפס ב-1994.

המאה ה-20

המהפכה המקסיקנית ב-1910 שיפרה מעט את מצבם של האינדיאנים בצ'יאפס. בוטלו חובותיהם מימים עברו לחוות ובוטלו שיטות הגיוס הכפויות של פועלים לעבודה בהן. עם זאת, אדמות לא חולקו לאינדיאנים למרות הבטחות הרפורמה האגררית, בוודאי לא במרכז המדינה ובמזרחה, אם כי במידה מסוימת כן במערבה. הדבר נבע מעצמתו של צבא שהקימו החוואים שהצליח לעצור את צבא המהפכה באזורים מסוימים. בהמשך, אנשי ונוסטיאנו קרנסה (Carranza), הנשיא המהפכני הראשון (1917 - 1920), העדיפו לקחת חוות לעצמם במקום להפקיען מן החוואים ולחלקן בין האיכרים-האינדיאנים חסרי הקרקע. בשנות העשרים נחתם הסכם בין המדינה לחוואים לפיו המדינה תתחייב להכיר במבנה האגררי הקיים, במיוחד באזורי האדמות הטובות, תמורת הכרת החוואים בשלטון המהפכני. האינדיאנים נותרו שוב ללא פתרון^{[דרוש מקור]}. אם במערב המדינה הם הצליחו להשיג הקלה מסוימת במצבם בזכות חלקות לגידול קפה שקיבלו מן החוואים בחכירה על פי דרישת הממשלה, הרי בדרום המדינה ובמזרחה הדבר מעולם לא קרה.

היה זה עמוק בתוך שנות השלושים כשבמקום החלה מתארגנת תנועת איכרים מקומית, אבל גם אצל הנשיא העממי מאוד לאסרו קארדנס (1934–1940 ,Lázaro Cárdenas) שחיפש לכונן כלכלה מחליפת יבוא, שבעטיה תחולקנה גם אדמות, לא קרה הרבה. החוואים הצליחו להערים על המדינה ולהתחמק מפיצול אגררי של אדמותיהם (ראו הרומן "משיח של חושך" מאת הסופרת רוסריו קסטיאנוס (Castellanos), בת צ'יאפס בעצמה). בשולי העניין הצליחה המדינה להשיג עבור מספר קהילות אינדיאניות אי-אלו שטחי אדמות עזובות. עם זאת, עצם ההבטחות לאדמה, מבלי שחלוקתן בוצעה בהיקפים המתחייבים באזור, היה בה די כדי לשמור את האינדיאנים של צ'יאפס לאורך כל השנים נאמנים למדינה, ולמנוע מהם להתארגן באורח עצמאי ובלתי תלוי כדי לתבוע אדמות. עובדתית, כאשר התפכחו האינדיאנים מתקווה זו והחלו מתארגנים ביוזמתם הם, החל גם להיווצר מצב מרי. בינתיים, עם עליית ערך הסחורות החקלאיות ליצוא החל משנות הארבעים, נוספו סיבות נוספות מדוע לא לחלק את קרקעות האזור - חלוקתן בין האיכרים העניים תגרום לדלדולן ולחיסול הגידולים ליצוא. העדר חלוקה לווה בהפחתת שכר העבודה השכירה בחקלאות (סוף שנות הארבעים ואילך), ובירידת רווחי האינדיאנים בעלי קרקעות, שהתקשו להשיג מחירים טובים ליבוליהם. אנשים אלה נאלצו על כן לחפש עבודה נוספת כשכירים. העדר קרקעות מכאן וירידת שכר העבודה גרמו להגירה פנימית בתוך צ'יאפס בחיפוש אחר אדמות "פנויות", והגברה ניכרת בתופעת פלישות של מתנחלים בלתי חוקיים (squatters, או "צנחנים" בעגה המקומית). גל הגירה ופלישה זה כוון מטבעו לאזורים הפנויים יחסית של דרום המדינה ומזרחה.

בראשית שנות החמישים החל לפעול באזור "המוסד האינדיאני הלאומי" (Instituto Nacional Indigenista או INI), שנוסד ב-1948. המגמה הייתה לסייע לאינדיאנים כלכלית ולמזגם באיכרות הלאומית הרחבה, אבל שיטת חלוקת המשאבים של INI, שפעלה על בסיס מוניציפלי על מנת לחזק את שליטת המדינה באינדיאנים, גרמה דווקא להתחזקות הזהות הקהילתית הספציפית, ולהחלשת הזהות האתנית הקיבוצית (על-קהילתית) וההזדהות עם קבוצות אתניות אחרות הדוברות אותה שפה (מקבוצת המאיה).

סוף שנות השישים ידעו רדיקליזציה פוליטית. גברו הפלישות לשדות פרטיים, החוואים מצידם הקימו "משמרות לבנים" (guardas blancas), שהיוו למעשה כנופיות חמושות ואלימות, להגנת שדותיהם, האיכרים התארגנו בקבוצות גרילה, ונוסדו תנועות שמאל רדיקליות, מונהגות על ידי יוצאי תנועת הסטודנטים המובסת של 1968. שתי תנועות אלה, של האיכרים ושל השמאל דוכאו ביד חזקה. בשנות השבעים, תחת הנשיא לואיס אצ'ווריה (Echeverría ;1976 - 1970), חלה הקלה מסוימת. המדינה ניסתה לשפר את תדמיתה העממית, כדי להקל עליה להתמודד עם תנועות חשאיות רבות שקמו בינתיים על רקע ההזנחה בטיפול באוכלוסייה הכפרית הענייה. "בום הנפט" (גילוי נפט והפקתו) אפשר הזרמת כספים ליעדים חברתיים, אולם את תנועת העבודה הדבר לא הציל. התנועה התפלגה בין ארגונים וסינדיקטים תומכי המדינה לבין ארגונים וסינדיקטים עצמאיים. מתוך מדיניות קצרת רואי של העדפת המקורבים, סייעה המדינה באורח ניכר לתומכיה המאורגנים בארגונים מסונפים למפלגת השלטון, והזניחה את מתנגדיה, שהיו מסונפים לארגונים עצמאיים. מכאן בקע שבר פוליטי פנימי שהוסיף שמן לגלגלי המתיחות החברתית במקסיקו.

כלכלה, חברה ופוליטיקה

בום הנפט הזרים לצ'יאפס כספים רבים בין השנים 1970–1982, אבל אלה הושקעו לא בפיתוח הקהילות אלא בתשתיות (כבישים, שווקים, דרכים) ובביצוע פרויקטים הידרולוגיים לייצור חשמל, שיאפשרו קידום המשק המקומי (שבחלקו הגדול, בוודאי באזורים האינדיאנים, הופנה לצריכה פנימית) והפיכתו למשק קפיטליסטי המופנה לשווקים המקומיים וליצוא. על רקע זאת נוצר מצב אבסורדי לפיו סיפקה צ'יאפס 54% מצריכת החשמל הלאומית, אבל ב- % 63 מן הבתים שבשטחה לא היה כלל חיבור לחשמל. עם זאת, המודרניזציה החקלאית (אשראי, השקיה, דגש על גידולים לא מסורתיים כמו פרות וירקות לשוק המדינתי והארצי שימוש בדשנים ומדבירים), שנועדה להתמודד עם היבוא ההולך וגדל של מוצרי יסוד מארצות הברית, השפיעה על גידול ההכנסות מחקלאות ועל הגברת הקשרים הפנים-מדינתיים ועל הקשרים של המדינה עם שאר חלקי מקסיקו. התהליך לא היה אחיד בכל חלקי צ'יאפס: באזור הריכוז הגדול של אינדיאנים במרכז המדינה ובמזרחה, נהנו ממנו יותר תושבי הרכס המרכזי. ניכרו בפניהם אפשרויות תעסוקה חדשות, שעד כה היו פתוחות בעיקר בפני הלדינוס (מסטיסים במרכז אמריקה), כמו בתחומי התחבורה והבנייה. אלה גם הוכחו ככדאיים יותר מבחינה כלכלית בהשוואה לחקלאות.

מגוון אפשרויות חדש זה גרם להתרבדות חברתית-כלכלית הדרגתית בקהילות המסורתיות, ולהופעת קבוצה הולכת וגדלה של אינדיאנים שעזבו לחלוטין את עבודת האדמה לטובת עבודות עירוניות. להתרבדות התעסוקתית והחברתית היו גם השלכות פוליטיות רדיקליות בכל הקשור להנהגה האינדיאנית: מנהיגי הקבוצות העולות החדשות מיהרו לחבור למפלגת PRI (מפלגת השלטון), שנתן למנהיגותם גושפנקה וכן קישורים מפתים אל המדינה. כדי לצבור כוח פנו הללו למסגרות הכוח של מפלגת השלטון, נטמעו בהם ופנו, משם, תחת דגל המפלגה וחסותה, להמוני האינדיאנים בקהילות הכפריות, כדי להרחיב את בסיס כוחם הפוליטי. פנייה זו גרמה לדחיקת המנהיגות הוותיקה, שחיפשה כל השנים לא את טובת עצמה אלא את טובת הקהילה כולה. המנהיגות הצעירה הזו הפכה כמובן לבלתי סבלנית כלפי כל סוג של התארגנות איכרית מחוץ למסגרת מפלגת השלטון, דבר שדחף רבים מן הבלתי מרוצים מן הלחץ הזה אל מחוץ לקהילותיהם.

המשבר הפיננסי של 1982 שנגרם בגלל צניחת מחירי הנפט העולמיים, בלם באחת את תנופת הפיתוח בצ'יאפס והחזירה למצב ששרר בה 10 שנים קודם לכן. מעורבות המדינה בפיתוח הפרובינציה שככה, והתמעטה באורח ניכר השתתפות המדינה בפרויקטים סוציאליים ובהגנה על מחירי מוצרי היסוד. רעידת האדמה של 1985, תנועת הסטודנטים של 1987, והציפיות להחלפת המשטר בבחירות 1988 (לטובת מועמד האופוזיציה העיקרית, קהואוטמוק קארדנס, בנו של הנשיא לשעבר לאסרו קארדנס, מיתנו את אי-השקט שהחל מסתמן במדינה, אך הם לא בלמו אותו לחלוטין.

התמיכה המסיבית ב-PRI לא הצליחה להסתיר גם תופעות קשות אחרות של חיי היום יום בצ'יאפס, שאילצו רבים לעזוב את קהילותיהם ולחפש מקום מגורים חלופי:

• קסיקיזם (caciquismo, מלשון קסיקה - צ'יף בשבט אינדיאני) מוחלט של המפלגה בקהילות, עד כדי תלות מוחלטת בקבלת כל סוג של שירות, כמו למשל מי שתייה, הגנה משפטית, השתתפות בפעילויות ציבוריות, וכל סוג של השקעות בפיתוח הקהילות, שהוזרמו בנדיבות רבה, יותר מבכל מדינה אחרת, על ידי הממשלה, במסגרת תוכנית סיוע מיוחדת לעניים, פרונסול (PRONASOL), שלא לדבר על האפשרות לחיות בהן בביטחון. תוך כדי התניה של תמיכה במפלגת השלטון.
• תלות ארגונית מוחלטת בשיתוף פעולה הדוק עם המפלגה לשם הנאה ממעגלי הפיתוח הממשלתיים-פדרליים וזכייה בתרומותיה של תוכנית PRONASOL הלאומית.
• קשר הכרחי למפלגת השלטון על מנת לזכות במשאבים שהמדינה המקומית העמידה לרשות הקהילות (אבחנה שהביאה לניצול 20-15 אחוזים בלבד מן התקציב המדינתי).

תוצאות השבר בתוך הקהילות בגלל מדיניות ההעדפה הזו לא התבררו מיד: עוד בבחירות לנשיאות של קיץ 1994, בעוד המרד הזפטיסטי בצ'יאפס כבר בשיאו, השיגה מפלגת השלטון % 98 מן המשרות הפוליטיות הציבוריות במדינת צ'יאפס: 111 מתוך 112 נשיאים מוניציפליים, שני סנטורים מתוך שניים, 19 מתוך 24 הנבחרים לקונגרס המקומי. בקהילת צ'אמולה למשל, זכתה מפלגת השלטון ב-12,214 קולות. אף לא קול אחד ניתן שם למפלגה אחרת כלשהי.

סדרת משברים ותהליכי הליברליזציה של סלינס החריפו עוד את המתח בצ'יאפס. ב-1988 ירדו מחירי הקפה ב-50%. הסובלים העיקריים מכך היו המגדלים הקטנים של צ'יאפס. הסרת ההגנה על הסויה והסורגום, בנוסף לקפה, גרמו לחדירת ייבוא מתחרה זול, שהוריד את המחירים גם בענפים אלה. רק מחירי התירס והשעועית נותרו מוגנים וגבוהים דיים ב-1988. למורת רוחם של המגדלים נכללו גם שני אלה בסל הליברליזציה של תוכנית NAFTA לשנים הבאות.

ראו גם

• המרד בצ'יאפס

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא צ'יאפס בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של צ'יאפס (בספרדית)
• אריה דהאן, טבע הדברים, צ'יאפס: מסע אל מדינת האינדיאנים במקסיקו, באתר ynet, 8 בינואר 2011
• גיא נוימן, ‏טיול עם ילדים לחבל צ'יאפס, באתר GoTravel
• צ'יאפס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)