קחון

קחון

סיווג	כלי הקשה
קבוצה	כלי הקשה

קחון מודרני

קחוֹן (מספרדית: Cajón, מילולית: "תיבה" או "מגירה") הוא סוג של תוף המורכב מתיבת עץ שבחזיתה משטח דק (בדרך כלל דיקט). הנגינה עליו מתבצעת תוך כדי ישיבה עליו והקשה על משטח הדיקט באמצעות כפות הידיים או באמצעות מקלות תיפוף.

מקורותיו והתפתחותו

מקורותיו של הקחון הם ככל הנראה בעבדים האפריקאים שהגיעו לפרו, ובהמשך הוא נפוץ במוזיקה של מדינות רבות באמריקה הלטינית, בדגש על קובה - שם הוא מהווה חלק בלתי נפרד מסגנון הרומבה האפרו-קובני. כמו כן, הקחון הוא כלי הנגינה הנפוץ ביותר במוזיקה האפרו-פרואנית במאה ה-20.

מעריכים כי הקחון התפתח בחופי פרו בשנים המוקדמות של המאה ה-19, והגיע לשיא הפופולריות שלו באמצע המאה. לקראת סוף המאה החלו נגני הקחון לבצע שינויים בעיצובו, בעיקר על ידי כיפוף חלק מפאותיו, על מנת לגוון את ויברציית הצליל שהוא מפיק.

על פי אחת התאוריות, העבדים באמריקה הדרומית השתמשו בתחילה בתיבת עץ פשוטה על מנת להפיק ממנה מוזיקה ככלי הקשה, על מנת להתגבר על החרם המוזיקלי שהוטל על האזורים האפריקאים ביבשת. בדרך זו, הקחונים יכלו להיות מוסווים בקלות כשרפרפים ולא להיות מוגדרים ככלי נגינה. תאוריה זו גורסת, אם כן, כי הדיכוי שהטיל הכיבוש הספרדי על מוזיקת העבדים הוא אשר הביא להתפתחותו של הקחון.

עם חלוף השנים, הפך הקחון לחלק משמעותי ואינטגרלי מהמוזיקה הפרואנית והקובנית. בשנות ה-70 של המאה ה-20 החל הכלי להיות נפוץ גם במוזיקת הפלמנקו, בעיקר בסיועו של הגיטריסט הספרדי פאקו דה לוסיה.

מבנה הקחון

חמש מתוך שש פאות התיבה עשויות מעץ עבה, בדרך כלל בעובי של 1–2 סנטימטר. משטח דק של עץ לבוד ("דיקט") ממוסמר לתיבה בתור הפאה השישית, ומשמש כמשטח ההקשה. במשטח העץ שממול למשטח ההקשה ממוקם חור, שממנו מופק הצליל. הקצוות העליונים של משטח ההקשה בדרך כלל לא ממוסמרים לתיבה, וכך ניתן להפיק צליל גם מהקשה עליהם ופגיעתם בתיבה. בקחון המודרני ישנם מספר ברגים בקצהו העליון, על מנת לכוון את גוון הצליל. בנוסף, נהוג להתקין לרוחב משטח ההקשה (מצדו הפנימי) מספר מיתרים, על מנת להפיק צלילים נוספים (בדומה לתוף הסנר). לעיתים מוצמדים לקחון גם מצילות קטנות (בדומה לאלה של הטמבורין). המתופף מנגן על הקחון באמצעות כפות ידיו והאצבעות, ובאזורים שונים של משטח ההקשה (ולעיתים אף על פאות אחרות של התיבה), ואף משתמש בהטיה של זווית הקחון - כל זאת על מנת להרחיב את מגוון הצלילים המופקים מהכלי. בקחון המודרני, חור הפקת הצליל ממוקם לעיתים באחת מהפאות הצדדיות של התיבה.

השימוש כיום

נגן קחון מדגים ישיבה על הכלי ופוזיציית ידיים טיפוסית

כיום, הקחון נפוץ מאוד במוזיקה קובנית, במוזיקה פרואנית וכן בסגנונות שונים של מוזיקה קריאולית. בשנות ה-70 של המאה ה-20 הובא הקחון גם למוזיקת הפלמנקו על ידי הגיטריסט פאקו דה לוסיה. השימוש בקחון במוזיקת הפלמנקו כולל שימוש ב טכניקת נגינה ספציפית, אשר עיקרה לחץ על חזית הקחון באמצעות רגלו של המתופף על מנת לשנות את גובה הצליל שהכלי מפיק.

הקחון המודרני נפוץ בעיקר ככלי ליווי לגיטרה אקוסטית. בין המוזיקאים שעושים שימוש בקחון בשיריהם (בהופעות או בהקלטות אולפן) ניתן למנות את ג'ניפר לופז, פליטווד מק, אנסטייז'ה, ג'יפסי קינגז, נורה ג'ונס ואחרים.

ככל שהקחון הופך לכלי נפוץ ומוכר יותר, חברות מרכזיות ליצור תופים וכלי הקשה מייצרות יותר דגמים ממנו. כמו כן, הוא הופך לחלק בלתי נפרד מערכות כלי הקשה של נגני כלי הקשה ("פרקשיוניסטים").

בשנת 2001 הוכרז הקחון כ"מורשת לאומית" על ידי המוסד הלאומי הפרואני לתרבות.

לקריאה נוספת

• Tompkins, William David: "Afro-Peruvian Traditions" in "Music of the African Diaspora in the Americas", Springer US Press, 2005
• Feldman, Heidi: "Black Rhythms of Peru", Wesleyan University Press, 2006

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קחון בוויקישיתוף

• איך לבנות קחון? (באנגלית)
• מתנות קטנות - קאבר בליווי גיטרה וקחון, בביצוע צמד ילד, סרטון בערוץ "Tzemed Yeled", באתר יוטיוב (אורך: 04:01)