רובר דואנו

רובר דואנו
Robert Doisneau
	דואנו בסטודיו שלו, 1992.
לידה	14 באפריל 1912; Gentilly, צרפת
פטירה	1 באפריל 1994 (בגיל 81); מונרוז', צרפת
מקום קבורה	Cemetery of Raizeux
לאום	צרפתי
מקום לימודים	École Estienne
תחום יצירה	צילום
יצירות ידועות	The Kiss at the Hôtel de Ville, Un Regard Oblique
פרסים והוקרה	פרס ברית המועצות
צאצאים	Annette Doisneau, Francine Deroudille
מספר צאצאים	2
	www.robert-doisneau.com

רוֹבֵּר דוּאַנוֹ (בצרפתית: Robert Doisneau;‏ 14 באפריל 1912 – 1 באפריל 1994) היה צלם צרפתי. ביחד עם אנרי קרטייה ברסון היה מחלוצי צילום העיתונות.

ביוגרפיה

אביו של דואנו, שהיה שרברב, נהרג בשירותו במלחמת העולם הראשונה, כשדואנו היה בן ארבע. אמו נפטרה כשלוש שנים אחר כך, ודואנו גודל על ידי דודתו, ולאחר מכן על ידי אם חורגת, שלא גידלה אותו באהבה.

בגיל שלוש עשרה התקבל לבית ספר לאמנות, שם נחשף לראשונה לאמנות. בשנת 1929 סיים את בית הספר כבוגר בתחומים גילוף וליטוגרפיה. בגיל 16 לקח שיעורים לחובבי צילום, אך לטענת המורה היה כל כך ביישן שבהתחלה צילם רק אבני מרצפות, ורק בשלבים מאוחרים יותר החל לצלם ילדים ולאחר מכן גם מבוגרים.

בסוף שנות ה-20 מצא עבודה כמשרטט אותיות עבור סטודיו גרפי שעסק בפרסום בתעשיית הרפואה. בתקופה זו התנסה בצילום כמקצוע, כשהיה עוזר צלם בסטודיו. מאוחר יותר הפך לצלם ראשי באותו סטודיו.

ב-1931 עזב את סטודיו הפרסום שבו עבד, והחל לעבוד כעוזר צלם של הצלם המודרני אנדרה ויינו. ב-1934 החל לעבוד בצילום פרסומי עבור חברת הרכב "רנו". במהלך עבודתו שם גבר עניינו בעבודה עם צילום ואנשים. מאוחר יותר אמר שהשנים שבהן עבד עבור חברת "רנו" היו עבורו תחילת הקריירה כצלם, וסוף עידן הנעורים שלו.

ב-1936 התחתן, ונולדו לו שתי בנות, הראשונה ב-1942 והשנייה ב-1947.

ב-1939 פוטר מעבודתו בעקבות איחוריו הקבועים. הוא ניסה לעבוד כפרילנסר בתחום הפרסום, בגילוף ובצילום עבור גלויות. מאוחר יותר באותה שנה עבד כשכיר עבור סוכנות הצילום "ראפו", ונשלח לרחבי צרפת לצלם אירועים וסיפורים. בתקופה זו גילה את תחום צילום הרחוב והחל להתעניין בו.

דואנו עבד עבור סוכנות הצילום עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, שבעקבותיה גויס לשורות הצבא הצרפתי הן כחייל והן כצלם. הוא שירת בצבא עד 1940. לאחר תבוסת צרפת ועד שחרורה ב-1945 השתמש דואנו בכישוריו כשרטט, אמן אותיות וגלף כדי לזייף תעודות זהות עבור חברי תנועת ההתנגדות הצרפתית.

לאחר תום המלחמה חזר לקריירת הצילום שלו כפרילנסר, ומכר צילומים למגזין "לייף" ושאר מגזינים בינלאומיים. בשנת 1946 חזר לעבוד עם סוכנות הצילום "ראפו", שאיתה נשאר לאורך כל ימי חייו, אף על פי שקיבל הזמנה מאנרי קרטייה ברסון להצטרף לסוכנות מגנום.

בשנת 1948 החל לעבוד עבור מגזין האופנה הנחשב "ווג", שאנשיו חיפשו רענון וחשבו שהוא יכול להביא מבט חדש ומיוחד למגזין. דואנו אכן עבד עבורם, אבל שנא את צילומי האופנה, ובכל רגע פנוי שהיה לו יצא לרחובות פריז לצלם.

בשנת 1946 הוקמה קבוצת אמנים בצרפת בשם "קבוצת XV", ששמה לעצמה יעד להפיץ ולשמר את תרבות הצילום הצרפתית. דואנו הצטרף אליה ב-1950.

שנות ה-50 היו עבורו שנות השיא בקריירה שלו, אך בשנות ה-60 חלה בה דעיכה. בשנות ה-70 חלו שינויים באירופה, ועלה צורך בצילומים שיציגו את העידן החדש. מגזינים ותיקים שנותרו בסגנון הישן נסגרו, והוחלפו בתוכניות טלוויזיה. דואנו מצא עבודה בהפקת ספרי ילדים, צילום פרסומי וצילומי פורטרט למפורסמים, בהם אלברטו ג'קומטי, ז'אן קוקטו, פרנאן לז'ה, ז'ורז' בראק ופבלו פיקאסו.

אשתו של דואנו נפטרה בשנת 1993, כשהיא סובלת ממחלת אלצהיימר וממחלת פרקינסון. דואנו נפטר כחצי שנה מאוחר יותר כשהוא סובל מהתקפי לב וממחלת לבלב.

עבודתו

דואנו היה אחד מצלמי צרפת הפופולריים והפוריים ביותר. הוא היה ידוע בצילומיו הצנועים, העליזים ומלאי האירוניה, שבהן נראו צירופים משעשעים וערבוב מעמדות חברתיים. הוא הושפע רבות מצלמים כמו אנדרה קרטס, אז'ן אטז'ה ואנרי קרטייה ברסון.

בלמעלה מ-20 ספרים הציג דואנו את בני אדם כישויות מקסימות ושבריריות. הוא אמר פעם: "הפלאים של חיי היומיום הם כה נפלאים. אף במאי לא יכול לסדר את הלא צפוי שניתן למצוא ברחובות."

דואנו הרבה לתת בתצלומיו חשיבות לתרבות הרחוב של הילדים, כשהוא מצלם פעמים רבות את הילדים בעת משחקם, ללא ההורים המשגיחים ומגבילים אותם. בעבודתו התייחס ברצינות ובכבוד רב למשחקים אלו, ובעקבות כך מספר בתי ספר יסודיים בצרפת נקראו על שמו.

דואנו היה מוערך בצרפת כולה, ותצלומיו מציגים שנים רבות של חיי רחוב ותרבות אנושית בפריז ובצרפת בכלל.

דואנו היה מבחינות רבות אדם צנוע ואף ביישן, כמו תמונותיו. גם בשיא הצלחתו מסר את תמונותיו באופן אישי ללקוחות, ופעם נזף באחד מלקוחותיו על התשלום הגבוה ששילם לו. הוא אמר: "אם הייתי צעיר בן 20, אולי ההצלחה הייתה משנה אותי, אבל אני כבר דינוזאור של צילום."

דואנו הקפיד שלא לצלם את בני האדם במצב משפיל או פוגעני, וסירב לצלם אישה צרפתייה שראשה גולח כעונש על כך ששכבה עם גרמני. בהקשר זה אמר פעם: "אני לא מצלם את החיים כפי שהם, אלא את החיים כפי שהיו צריכים להיות."

בשנת 1984 זכה בתואר אביר (Chevalier) על תרומתו הרבה לתרבות הצרפתית.

תמונת הנשיקה ליד בית עיריית פריז

ב-1950 צילם דואנו את תמונתו המפורסמת ביותר עבור מגזין "לייף": " Le baiser de l'hôtel de ville" ("הנשיקה ליד בית עיריית פריז"), תמונה שבה נראה זוג מתנשק באמצע רחוב הומה אדם בפריז. התמונה הפכה לסמל בינלאומי לאהבה צעירה בפריז.

ג'אן ודניז, זוג צעיר, חשבו שהם אלה שמופיעים בתמונה, דבר שלא היה נכון. כשהם נפגשו עם דואנו ואחת מבנותיו לארוחת צהריים בשנות ה-80, דואנו לא אמר כלום על הנחתם השגויה, משום ש"לא רצה לנפץ את חלומם". הזוג, שהמשיך להאמין שהם אלו שמופיעים בתמונה, תבעו את דואנו בבית המשפט בגין "צילום שלהם ללא ידיעתם", מכיוון שעל פי החוק הצרפתי, האדם הוא בעל זכויות על דמותו האישית. בעקבות כך, נאלץ דואנו לחשוף את זהות המצולמים, וגילה שהוא ביים אותם, לאחר שראה אותם מתנשקים, אך לא רצה לצלם משום שלא רצה לחדור לפרטיותם, ולכן שאל אותם האם יוכלו להתנשק שוב. דואנו זכה במשפט.

בשנת 2005 סיפר הזוג האמיתי שבתמונה (שנפרד הרבה לפני כן), כיצד פנה אליהם דואנו: "הוא אמר לנו שאנחנו מקסימים, ושאל אם אנחנו יכולים להתנשק שוב, בשביל המצלמה. לנו לא היה אכפת. היינו רגילים להתנשק. היינו עושים את זה כל הזמן באותה תקופה, זה היה תענוג. דואנו היה מקסים, מאוד שקט ורגוע." הזוג נפרד כתשעה חודשים לאחר צילום התמונה.

באפריל 2005 עותק מקורי של התמונה נמכר במכירה פומבית על ידי בת הזוג דאז, בסכום של 155,000 אירו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רובר דואנו בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של רובר דואנו
רובר דואנו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
רובר דואנו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
רובר דואנו, באתר Discogs (באנגלית)