הרעב ברוסיה הסובייטית (1921–1922)
 | |
| קבר אחים של מתים מרעב בדצמבר 1921, שצילם פריטיוף ננסן ברוסיה הסובייטית | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
רעב המוני  |
| מדינה |
ברית המועצות |
| מיקום |
אזור הוולגה |
| תקופה |
1921–1922 |
  | |
הרעב ברוסיה הסובייטית (1922-1921) היה רעב המוני ברוסיה הסובייטית בעת מלחמת האזרחים והבצורת. הרעב החל באביב 1921 והסתיים בסתיו 1922. באזורים שנפגעו מרעב התגוררו כ-90 מיליון תושבים ונפטרו כ-5 מיליון. במהלך תקופת הרעב הממשל הסובייטי קיבל עזרה ממדינות שונות וניצל את המצב שנוצר להלאמת דברי ערך מהכנסייה.
סיבות לרעב
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1921 התרחשה בצורת קשה וכתוצאה מכך באזורים רבים הייבול היה כ-43% מהרמה של שנת 1913. בעקבות מלחמת האזרחים נפגע קשה המשק והכלכלה של המדינה. מדיניות ממשלתית של קומוניזם מלחמתי וביטול סחר חופשי תרמו להתרחבות התופעה. לדעת היסטוריונים מכסות חובה שהאיכרים היו צריכים להעביר לממשל היו מוגזמות והביאו לכך שאצל האיכרים לא היו דגנים מספיקים להמשך ניהול המשק הפרטי. למדינה לא היה מלאי מזון במחסנים והרס התחבורה הקשה מאוד על ניהול המשבר.
טיפול במשבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]פעולות הממשל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהיעדר מלאי מזון ממשלתי, הממשל הסובייטי כבר ביולי 1921 פנה לממשלות זרות והציבור. למרות הבקשות, העזרה הראשונה הגיעה רק בספטמבר בעיקר מארגון פרטי בראשות פריטיוף ננסן. ב-26 ביוני 1921 העיתון פראבדה פרסם מאמר גדול על הרעב באזור הוולגה. הממשל גייס את כל המוסדות לטיפול בנושא. ב-18 ביוני 1921 הוקמה וועדה ממשלתית מרכזית בראשות מיכאיל קלינין שהייתה צריכה לרכז טיפול במשבר ובמקביל הוקמו ועדות מקומיות שפעלו לפי הנחיותיה של הוועדה המרכזית. ב-2 באוגוסט 1921 הממשלה הסובייטית פרסמה מנשר מיוחד בה קריאה לעזרה מכל המדינות. תוך שנתיים נקנה בארצות הברית מזון בהיקף של כ-13 מיליון $. כמו כן נפתחו כ-7000 מסעדות בהם חולקו ארוחות מוכנות.
ב-27 בדצמבר 1921 פורסם צו על הלאמת דברי ערך מכנסיות ומנזרים. בהתאם לצו מ-23 בפברואר 1923 השלטון המקומי היה צריך להוציא מכנסיות ומנזרים כל דברי ערך ולהעביר אותם לקרן עזרה לרעבים. ראשי הכנסייה אישרו להעביר לקרן דברי ערך שלא מנוצלים במהלך הפולחן הדתי אך התנגדו להעברת "כל דברי הערך" כצוין בצו. בהתאם להערכות במהלך 1922 מהכנסייה האורתודוקסית הרוסית נלקחו דברי ערך בשווי של כ-2.5 מיליארד רובל. הרוב הלך לצורכי המפכה העולמית ולא לרכישת מזון.
הוועדה הציבורית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך קיץ 1921 החלה התארגנות ציבורית להקמת וועדה שתטפל בנושא. ב-21 ביולי 1921 לאחר קבלת אישור מהשלטון הוועדה הוקמה. בראשה הועמד לב קמנייב ובין חבריה היו נציגי ציבור בולטים, כולל מדענים, סופרים ופעילי ציבור שבעבר פעלו במפלגות שונות. הוועדה יצרה קשר עם ארגונים מחוץ לגבולות רוסיה ופעלה לקבלת תרומות. אומנם התברר שבישיבות הוועדה הואשמו קולות לפיהם "לא רק בצורת מהווה סיבת הרעב". ב-26 באוגוסט 1921 ולדימיר לנין פנה לחברי פוליטביורו עם הצעה לפזר את הוועדה. כבר למחרת חברי הוועדה במוסקבה נעצרו וצ'קה קיבל הנחיה לפעול להפסקת פעילות הוועדה בערי שדה. ב-28 באוגוסט 1921 פורסם צו על הפסקת פעילות הוועדה. רוב חברי הוועדה במהלך 1922 הוגלו מרוסיה הסובייטית. מקסים גורקי שהיה בין יוזמי הוועדה החליט לעזוב את רוסיה וב-16 באוקטובר 1921 נסע לאירופה לצורכי קבלת טיפול רפואי לפי הגרסה הרשמית.
עזרה אמריקאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארגון אמריקאי "ARA" ריכז את התרומות מהממשל, גופים פרטיים וארגון של פריטיוף ננסן. לקראת 9 בפברואר 1922 בידי הארגון היה תקציב של 42 מיליון $.
במאי 1922 הארגון שלח מזון למעל 6 מיליון אנשים (לעומת כ-800 אלף מכל הארגונים האחרים). באוגוסט 1922 במסעדות שאורגנו על ידי אמריקאים חילקו מזון לכ-10.3 מיליון אנשים. בארגון עבדו כ-300 אזרחים אמריקאים שהגיעו לרוסיה ומעל 120 אלף תושבי רוסיה.
בסך הכול הארגון ניצל 78 מיליון $, מהם 28 מיליון $ היו מתקציב הממשלה, 13 מיליון מתקציב הממשל הסובייטי והיתר תרומות פרטיות. לקראת אוקטובר 1922 לאור שיפור משמעותי במצב הסיוע הופסק.
תוצאות הרעב
[עריכת קוד מקור | עריכה]המצב הקשה ביותר היה באזורים הסמוכים לנהר וולגה - מחוז סמרה, טטרסטן ובשקיריה. בנוסף לכך היה רעב המוני בדרום אוקראינה ובתחומי קזחסטן של היום. באזורים אלו ירידת האוכלוסייה הגיעה לכ-20%.
בשנת 1922 כ-1.5 מיליון ילדים היו ללא קורת גג וללא השגחת מבוגרים. הם הסתובבו ברחובות וביקשו מזון. בבית יתומים בו הם רוכזו, רמת התמותה הגיעה לכ-50%.
מאות אלפי תושבים מרוסיה ואוקראינה, מרביתם יהודים, היגרו מארצם לארצות השכנות ממערב, פינלנד, ליטא, לטוויה, אסטוניה, פולין ורומניה. מרבית המהגרים המשיכו לנוע הלאה לכיוון מערב[1]. בדצמבר 1921 החליט לנין על ביטול אזרחותם של כ-800,000 אנשים, שעזבו את גבולות ברית המועצות במהלך המלחמה והפך אותם בכך לחסרי אזרחות[2].
