מקסים גורקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקסים גורקי

אלכסיי מקסימוֹביץ' פֶּשְקוֹברוסית: Алексей Максимович Пешков;(‏ 28 במרץ (כך על פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו; על פי הלוח היוליאני: 16 במרץ)186818 ביוני 1936), הידוע יותר בשם מקסִים גוֹרקִי (ברוסית: Максим Горький; "גורקי" פירושו "מר"), היה סופר רוסי, מייסד ספרות הריאליזם הסוציאליסטי ופעיל פוליטי.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורקי נולד בניז'ני נובגורוד. התייתם בגיל 9 וחונך אצל סבתו. מותה השפיע עליו עמוקות. אהבה נכזבת, תחושות הסתירות באופיו בלבול והעדר זהות העיקו עליו עד כדי כך שהחליט לשים קץ לחייו. בחודש דצמבר 1887 בכסף שחסך קנה אקדח צבאי ישן וירה כדור בחזהו. בעמקי כיסו מצאה המשטרה פתק לגלגני: "אני מבקש להטיל את האשמה במותי על המשורר הגרמני היינה; הוא המציא את הלב הסובל מכאב שיניים" - - -הכדור רק חורר את ריאתו השמאלית. לאחר מכן עשה ניסיון התאבדות שני בבליעת חומצת מלחית שעמדה ליד מיטתו בבית החולים.

לאחר החלמתו המהירה יצא למסע רגלי למוסקבה מתוך תקווה לפגוש את טולסטוי, אך לא מצא את הסופר. הוא המשיך במסעו אל הוולגה וערך מסע בן 5 שנים ברחבי האימפריה הרוסית, שבו צבר רשמים שהופיעו מאוחר יותר ביצירותיו.

בשנת 1896 נשא לאישה את יקאתרינה פאבלובה וולז'ין בת השמונה עשרה, שהתאהבה בו בעת שעבדו במערכת העיתון בסאמארה. באותה תקופה קיבל משרה של עורך מן המניין והוא חזר אל עיר מולדתו. באותה תקופה החל לפרסם את סיפוריו וזכה להצלחה. הוא כתב על הבורגנות בבוז, אבל גם הסתייג מן העילית המשכילה. "גורקי האוטודידאקט לא יכול להתרפא מתסביך הנחיתות שלו כלפי 'המלומדים כביכול',[1] והשליך את כל יהבו על הפועלים.

ספרו "פומה גורדייב" נדפס ב 1899 והוקדש על ידי גורקי לצ'כוב אותו העריץ. (צ'כוב עצמו הסתייג מן המגמה הדידאקטית בכתיבתו של גורקי).

גורקי הפך לחברו הקרוב של לנין אחרי פגישתם ב-1902. במהלך מלחמת העולם הראשונה הפכה דירתו בפטרוגרד למרכז פעולה בולשביקי, אך יחסיו הקרובים עם הקומוניסטים לא נמשכו זמן רב. הוא כתב, שבועיים אחרי מהפכת אוקטובר:

Cquote2.svg

ללנין וטרוצקי אין שמץ של מושג בכל הנוגע לחופש וזכויות האדם. הם כבר הושחתו בידי הרעל המלוכלך של העוצמה, הדבר נראה לעין בזלזולם חסר הבושה בחופש הביטוי וכל שאר זכויות האזרח למענם נאבקת הדמוקרטיה.

Cquote3.svg

במהלך החזרות על מחזהו "בשפל" ,בשנת 1902 התקרב לשחקנית מאריה פדורובנה אנדרייבנה היפה, שהייתה נשואה לפקיד בכיר בחברת הרכבות הממלכתית ועם זאת אימצה בשקיקה את תורות השמאל.

ב 1903, לאחר שבע שנות נישואיו הראשונים נפרד מאשתו הראשונה, תוך שהוא שומר עמה על קשרי ידידות, ושני ילדיו נשארו לחיות עמה. הוא קשר את חייו עם אנדרייבה שעזבה את התיאטרון והפכה לבת זוגו, מזכירתו, ומנהלת משק הבית שלו. לאחר שמצבו של גורקי הפך עדין עקב המאורעות הסוערים ברוסיה, היא עזבה עמו את רוסיה בהתלהבות וכך יכלה גם לשמש לו כמתורגמנית, היות שידע לדבר רוסית בלבד. ב-1906 הגיעו בחשאי דרך פינלנד לברלין.

הקונפליקטים בין גורקי ללנין הלכו וגברו עם גבור הבקורת של גורקי על "רוסיה החדשה" של אחרי מלחמת העולם הראשונה. מנגד, לנין חסם את יכולת ההתבטאות של גורקי שלו. מכתביו לגורקי ב-1919 רוויים איומים:

Cquote2.svg

עצתי לך: שנה את סביבתך, את דעותיך, את פעולותיך, פן יפנו החיים ממך והלאה.

Cquote3.svg

באוגוסט 1921 נאסר חברו ניקולאי גומיליוב בפטרוגרד על ידי הצ'ה קה (המשטרה החשאית) בגלל דעותיו המונרכיסטיות. גורקי מיהר למוסקבה, כשהוא חמוש בהוראה לשחרר את גומיליוב חתומה על ידי לנין עצמו, אך בחזרתו לפטרוגרד נוכח כי גומיליוב כבר נורה בידי המשטרה. באוקטובר היגר גורקי לאיטליה בנסיבות בריאותיות: הוא סבל משחפת. בשנים 19061913 ו-19211929 חי מחוץ לרוסיה, בעיקר בקאפרי.

בגיל חמישים ושתיים נפרד גורקי "באופן ידידותי" (כדברי אנרי טרויה) ממאריה אנדרייבה ודבק במאריה בודברג, המכונה מארה, אישה שדיברה שפות רבות, והפכה למזכירתו ולאחר מכן למאהבתו הקבועה.

גורקי וסטלין, 1931

על פי סולז'ניצין, חזרתו של גורקי לרוסיה נבעה משיקולים חומריים. בסורנטו מצא עצמו גורקי ללא כסף וללא תהילה. מנותק מאדמת רוסיה ומן העם הרוסי חש שכוחות היצירה שלו דועכים. הוא ביקר בברית המועצות מספר פעמים אחרי 1929, וב-1932 הציע לו סטלין לחזור לצמיתות, וגורקי קיבל את הצעתו. אחרי חזרתו לברית המועצות קיבל על עצמו את המדיניות התרבותית הסובייטית, על אף שנאסר עליו לצאת את גבולות המדינה. ביוני 1929 ביקר באיי סולובצקי וכתב מאמר חיובי על הגולאג שהיה כבר אז ידוע לשמצה במערב.

חזרתו מאיטליה הפשיסטית היוותה ניצחון תעמולתי עבור הסובייטים. גורקי זכה לקבל את "עיטור לנין" וניתנה לו אחוזה במוסקבה (כיום מוזיאון גורקי) ודאצ'ה בפרברים. אחד מרחובותיה הראשיים של מוסקבה נקרא מחדש על שמו, כמו גם עיירת הולדתו. המטוס הגדול בעולם בשנות ה-30, הטופולב ANT20, קיבל את השם "מקסים גורקי", ושימש לטיסות תעמולה בשמי מוסקבה.

ב-1933 ערך גורקי ספר ידוע לשמצה על תעלת בלומורקנאל (התעלה המחברת בין הים הלבן לים הבלטי), שהוצג בידי הממסד הסובייטי כ"דוגמה מוצלחת לחינוך מחדש של אויבי העם".

באופן אירוני המורד המהפכן גורקי הפך למשרתו של המשטר הסובייטי.

עם עלייתו של הדיכוי הסטליניסטי ובמיוחד לאחר מותו של סרגיי קירוב בדצמבר 1934, היה גורקי במעצר בית לא מוכרז בביתו במוסקבה. מדי יום סופק לו הגיליון המצונזר של פרבדה, שנמחקו ממנו כל הידיעות על מעצרים או רדיפות.

גורקי נפטר במוסקבה ב-18 ביוני 1936, כשנה לאחר מותו הפתאומי של בנו מקסים פשקוב. אחת ההאשמות שהועלו במהלך משפטי בוכרין ב-1938 הייתה כי גורקי נרצח בידי סוכני נ.ק.ו.ד., אך נראה כי לא היה זה אלא חלק מתעמולה של אנשי סטלין, כדי להשלים את מלאכת ה"טיהורים" של אנשים שיוקרתם בקרב המפלגה הייתה לצנינים בעיניו.

גורקי נפטר בגיל שישים ושמונה כשהוא שחפן, שחוק ותשוש מעייפות.

עיר הולדתו, הנקראת כיום ניז'ני נובגורוד, נקראה גורקי בין השנים 19321990.

פארק השעשועים פארק גורקי במוסקבה, המשתרע על שטח של 1.2 קמ"ר, קרוי על שמו. גם בעיר מינסק שבבלארוס קיים פארק שעשועים הקרוי באותו השם.

גורקי הרבה לכתוב על מעמד הפועלים ומאבקם. הוא נחשב לאב המייסד של זרם סוציאליסטי חדש באמנות והיה מעורב בניסוח הדוקטרינה של הריאליזם הסוציאליסטי, שגרסה כי על אנשי הרוח לשרת בכתביהם את מטרות הפרולטריון. רבים מספריו ומחזותיו תורגמו לעברית.

בשנת 1938, כשנתיים לאחר מותו של גורקי, הופק בברית המועצות הסרט "ילדותו של גורקי" ("Детство Горького") בבימויו של מרק דונסקוי. הסרט, בשלושה חלקים ("ילדות מרה", "העם" ו"מכללותיי"), מתאר את חייו של גורקי על-פי רשמיו שלו. בסרט זה נשמע לראשונה שיר שהלחין אריה לב שוורץ למילים שכתב גורקי ושעברו עיבוד על ידי עמיתה של לב. כמה שנים לאחר מכן, שימש לחן זה כמקור השראה עבור נתן יונתן כשחיבר את שירו "דוגית נוסעת". יונתן כתב את המילים ללחן של לב שוורץ, לאחר שינויים קלים.[2]

תרגומי כתביו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]


  • וואסה ז’לזנובה [1910]; בשפל [1902], תרגם אברהם שלונסקי, ת"א: ספרית פועלים, 1985.

רומנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פומה גורדייב [1899, Фома Гордеев], תרגום: ש’ הרברג, ירושלים: מצפה, 1927.
  • השלושה [1900], תרגם מרוסית אהרן פולאק, ערך יוחנן טברסקי, תל אביב, 1954.
  • האם [1905, Мать]
    • תרגם מרוסית שמאי מנדל, ת"א: ספרים טובים, 1949.
    • תרגם מרוסית זאב זמירי, תל אביב: גפני, 1966.
  • ‫העירה אוקורוב [1908], סיפור מימי מהפכת 1905, תרגם אברהם שלונסקי, אופק: תל אביב, 1943.
  • ‫קלים סאמגין [1927-1936, Жизнь Клима Самгина], תרגם ש' הרברג, מרחביה: ספרית פועלים, 1950.

סיפורים קצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איבנון טיפשון וספורים אחרים, תל אביב 1955
  • מפעל בית אראטאמונוב [1896, Дело Артамоновых], תרגם מרוסית ש’ הרברג, תל אביב: הוצאת שטיבל, 1934.
  • ספורי מעשיות על איטליה, [Сказки об Италии, 1911–1913], תרגם ש. הרברג, עין חרוד: הקיבוץ המאוחד, 1945.
  • לידתו של אדם, סיפורים, תרגם מרוסית ש’ יורם, תל אביב, 1946.
  • ‫איבנון טפשון וספורים אחרים, לילדים, תרגם שלמה סקולסקי, ציירה איזה פרליס, ת"א: עמיחי, 1955.
  • מבחר סיפורי גורקי, תרגם ח’ תרסי, בעריכת ל’ חזן, ת"א: ניב, 1960.
  • טוב הוא האדם, סיפורים לנוער, תרגם מרוסית ש’ יורם, ניומן, 1968.
  • דראמה קטנה, סיפור, תרגום מרוסית - אברהם לוינסון, עופר, ירושלים, 1946.
  • הספר שאיננו מניח לישון, תרגם ליאון שפילקע, לונדון, תר'ע 1910.

כתבים אוטוביוגרפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ילדות [1913–1914, Детство], תרגמה מרוסית נילי מירסקי, ת"א: עם עובד, 1995.
  • בין הבריות [1916], תרגם מרוסית ח"ש בן-אברם, צייר ב’ דאכטאריוב, ת"א: דקל, 1969.
  • האוניברסיטאות שלי [1923, Мои университеты], תרגם מרוסית פסח בן עמרם (ליפובצקי), ת"א: עם עובד, 1956, 1989.
  • ספרים ואישים : מאמרים, זכרונות, אגרות, תרגם משה בסוק, ת"א: הקיבוץ המאוחד, 1953.
  • זכרונות על טולסטוי [1919], תרגם מרוסית א’ פרסמן, מרחביה: ספרית פועלים, 1946.

ציטוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Если враг не сдается, его уничтожают ("אויב שאינו מוותר דינו להיות מושמד").

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אנרי טרויה, גורקי, מסדה, 1986
  2. ^ 2.0 2.1 על גלגולו של השיר דוגית נוסעת - באתר 'עונג שבת' - בלוג של דוד אסף.