שולמית (כתב עת)
 | |
| שער הגיליון הראשון, עם איור האישה החכמה מאבל בית מעכה | |
| תדירות | שנתון |
|---|---|
| מו"ל | לברכט רייניקה |
| מייסד |
דוד פרנקל  |
| עורך ראשי | דוד בן משה פרנקל, יוסף וולף |
| תאריכי הופעה | יולי 1806 – 1848 (כ־41 שנים) |
| שפה | גרמנית |
| מערכת |
דסאו |
| מדינה | נסיכות (מ-1807, דוכסות) אנהלט-דסאו. |
  | |
שולמית: כתב עת לקידום התרבות והאנושיות בקרב בני ישראל (גרמנית: Sulamith. Zeitschrift zur Beförderung der Kultur und Humanität unter der Israeliten) היה עיתון שיצא לאור בהפסקות ארוכות בין 1806 ל-1848, ורוב מהדורותיו נדפסו בדסאו. כתב העת היה הבימה המרכזית של יהדות גרמניה עד אביב העמים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]"שולמית" נוסד על ידי דוד בן משה פרֵנְקֶל, מנהל בית-הספר היהודי החופשי בדסאו (שנותר העורך הראשי לכל אורך השנים), ויוסף וולף, ששימש שם כמורה. שניהם היו אנשי תנועת ההשכלה הברלינאית המאוחרת וחוו את דמדומיה, במהלכם התגלע משבר חריף בקרב יהודי הנסיכויות הגרמניות: צעירים מעורים שקיבלו חינוך מודרני הפנו את גבם למורשתם באופן גורף והתנצרו לעיתים קרובות, התא המשפחתי התערער בגלל פער הדורות, והשאיפה לשוויון זכויות פוליטי וקבלה מצד החברה והממלכה הנוצריות העלתה חרס. ההווייה הקהילתית הישנה נהרסה, הן בלחץ ביטול האוטונומיה שלה על ידי השלטון הריכוזי והן עקב התמוטטות ערכיה ותרבותה, אך לא קמה חלופה שבה יוכלו היהודים להיאחז.[1] באביב 1806 כבש נפוליאון את נסיכות דסאו-אנהלט והצית בבת אחת את התקווה לשינוי רדיקלי. כבר ביולי, ממש עם הקמת הקונפדרציה של הריין, החלו וולף ופרנקל להוציא לאור את כתב-העת.
"שולמית" החליף למעשה את "המאסף" המשכילי, שנסגר ב-1797, אך המתכונת שלו הייתה שונה תכלית שינוי ושיקפה את התמורה הגדולה שעברה על יהודי גרמניה. הגליונות הכילו קטעים וציטוטים בעברית, אבל שפתם העיקרית והכמעט בלעדית הייתה גרמנית. במשך מאות שנים, העיר ההיסטוריון דוד סורקין, קיימו היהודים שני מרחבי תקשורת נבדלים: אחד פנימי, בעברית לצורכי כתב וביידיש לדיבור, שהיה חסום בפני הנוצרים, ואחר מצומצם בהרבה, בלטינית ובשפת המדינה, שהונגש לגויים ושנועד כמעט אך רק לצורכי אפולוגטיקה. תנועת ההשכלה שימרה הבחנה זו בין הפנים והחוץ של הקהילה המסתגרת, ואף שאפה להעצימה באמצעות תחיית העברית. "שולמית" שברה את הבידול ובכך סימלה את "האידאולוגיה של האמנציפציה" יותר מכל: במקום חטיבה נפרדת, העורכים ביקשו לראות את היהודים כרכיב משולב במדינה הריכוזית החדשה.[2] בנוסף להיותו במה לכותבים הבתר-משכיליים בגרמניה, קיבץ גם טורים מחוגי ההשכלה שעדיין היו פעילים, במיוחד בפראג. לאחר 1820 דעך עניין המשכילים ב"שולמית", ו"ביכורי העתים" הפך לצינור הביטוי המרכזי שלהם.[3]
"שולמית" היה להצלחה והפך לערוץ תקשורת חשוב. בין 1808 ל-1813 שימש "שולמית" כביטאונה-למעשה של הקונסיסטוריה היהודית של וסטפאליה, שהפכה לכלי מעשי להפצת האידיאות של עורכיו. ב-1835 היו לכתב-העת 214 מנויים (בודדים וקבוצות) יהודיים, מתוכם 36 מחוץ לנסיכויות הגרמניות, כולל אפילו בארצות הברית. בנוסף אליהם היו 31 נוצרים, נסיכים ופקידים ממשלתיים שנצרכו לו כחלק מקידום התמורה וההשתלבות של הקהילות היהודיות באזוריהם. 245 המנויים היו הישג ניכר לכתב-עת נישתי כל כך.[4] בסך הכל, יצאו בהפסקות ניכרות שבעה-עשר גליונות: אחד מדי שנה בין 1806 ל-1811, שניים ב-1812, שניים ב-19', שניים ב-24', אחד ב-33', שניים ב-43' ושניים אחרונים ב-48'. את מקומו כביטאון המרכזי של יהודי גרמניה תפס האלגמיינה צייטונג דס יודנטומס, שהחל לצאת ב-1837.[5]
אופי כתב העת
[עריכת קוד מקור | עריכה]וולף, קובע הקו ההשקפתי, שאף להתוות קו חדש בין ערכי העולם היהודי הישן, שנתפש כמנוון ללא תקנה ושערכיו כבר נופצו על ידי הפילוסופיה והרעיונות החדשים, לשבר האישי ולהדוניזם שאפיינו את הצעירים המתבוללים מהשכבות הגבוהות. בדבריו בגיליון הראשון מיולי 1807 דחה את האוניברסליזם הגורף של הנאורות הקיצונית, אותה אימצו כמה משכילים בקריאה לטמיעה גמורה; המילים הראשונות היו "לכל אומה ישנם דרכיה, ארגוניה ואופיה... המשקיף ההוגן על ענייני בני-האדם לא יבקש להדחיק ולהעלים אותה בתוך הכלל." מן העבר השני, הדגיש שכל אומה יכולה להשתפר ולהשתכלל ברוח הקדמה והנאורות. בעיני וולף, כתב מיכאל מאיר, הסכנה הגדולה הייתה בראיית הנאורות כגורם חיצוני וסותר ליהדות. מצב זה היה הופך את השפעת התמורות והסביבה הבלתי-נמנעות לכח הרסני ומחריב, שהיה דוחף את הצעירים לניכור גמור ומבצר את המסורתיים בדרכיהם הישנות. את חזונו העביר באמצעות בחירת האיור בעמוד השער של המהדורה הראשונה, שתיאר את האישה החכמה מאבל בית מעכה, שהצילה את עירה באמצעות מסירת ראשו של שבע בן בכרי ליואב בן צרויה: "כמו האישה, 'השולמית' תפסע מבין האומה הנדכאת ותשכין שלום בינה לבין אויביה", כתב. "שולמית" נועד לפשר לא רק בין השמרנים והפרוגרסיבים בין היהודים פנימה, אלא להבטיח את סיגולם לחברה הסובבת באמצעות היפטרות מהמנהגים והאורחות שנתפשו בה כנפסדים ומגונים.[6]
וולף, פרנקל ועמיתיהם נדרשו לספק תוכן חיובי עליו יוכלו היהודים החדשים שקיוו לעצב לבסס את הווייתם וזהותם. בשנות הוצאתו לאור, "שולמית" הפיץ תפישת העולם שפשטה בכל חוגי יהדות גרמניה עד שנות ה-1840, עם דגש על מושג הבילדונג (חינוך ככלי לשיפור עצמי), ערכי המשפחה הבורגנית, נאמנות ואהבה למולדת, ורעיונות אחרים שנשאבו מהמעמד הבינוני הגרמני-נוצרי והותאמו לעולם השיח היהודי. בין היתר, נדונו ב"שולמית" לראשונה תוכניות לחינוך מקיף לנשים, דבר שהיה זר לחברה המסורתית האשכנזית אך אופנתי בסביבה הגויית. גם הצורך להפוך את חוויית התפילה והשהות בבית-הכנסת לנעימה ומכובדת, עלה בכתב-העת; וולף עצמו היה חלוץ בתחום זה, ונשא לראשונה באופן סדיר דרשות הומילטיות בגרמנית בבית-הספר שלו. מקור השראה אחד עליו עטו העורכים בלהיטות, כדגם להשתלבות מוצלחת, היה זה של יהדות ספרד ואיטליה, שהיו להם מושא להערצה ולחיקוי. וולף ובעלי טורים אחרים נזפו לעיתים בקהל הקוראים והפצירו בו להידמות ליהודים אלה, שהתנהלו בשפות מדינותיהם והיו מעורים בתרבותן (גישה זו התבטאה אפילו באדריכלות בתי-הכנסת הגרמניים במאה ה-19, שנבנו בסגנון התחייה המורית בהוקרה למורשת תור הזהב). הם תוארו כרציונליים ואסתטיים, ולא משוקעים בתלמוד ובקבלה כאשכנזים במרכז אירופה. דגם משלים והפוך היה זה של יהדות פולין, שסימלה את כל מה שהגרמנים ביקשו לברוח ממנו, ותוארה בצבעים דמוניים, במאמץ לבדל בין שני חלקיו של מה שעדיין היה מרחב תרבותי אשכנזי אחד. "שולמית" היה בין מניחי התשתית העיקריים לבורגנות היהודית-גרמנית, מכל החוגים וההשקפות, שהגיחה באמצע המאה לאחר התפוגגות שרידיה האחרונים של החברה האשכנזית הישנה.[7]
רוח השאיפה לאמנציפציה תבטאה בעוד כמה מישורים. הכותבים העתירו שבחים על הנסיכים ועל המשטרים הריכוזיים החדשים, בהם ראו את הערובה היחידה לכפות שינוי על היהודים הסרבנים במקרה הצורך וגם לשבירת המחיצות בין יהודים לנוצרים וסילוק את שרידי הניכור, מורשת חברת המעמדות הימי-ביניימית. כל נימתו של וולף, ציין סורקין, הייתה ספוגה בהכרה ב"חוזה האמנציפטורי": ביטול מעמדם הנפרד של היהודים והשתלבותם כנתינים מועילים בתמורה לשיווי זכויות. שני הגליונות הראשונים של שולמית נשאו את הכותרת "להפצת הקדמה בקרב האומה היהודית" (unter der jüdischen Nation). התואר "האומה היהודית", שכמעט ולא היה קיים קודם בספרות, אומץ זמן קצר טרם לכן בידי חוגי ההשכלה כהגדרה עדיפה למצבם של היהודים שעדיין חסרו זכויות נתין רגילות והיו בגדר נסבלים (ולא במשמעות הפוליטית המודרנית של "אומה"; הוא הקביל למילה "מושבה", כשם שהנתינים הצרפתים בברלין תוארו חליפות כ"אומה" ו"מושבה" כמילים נרדפות). אבל המצב הפוליטי השתנה במהירות, ועם עליית הלאומיות הגרמנית הפך גם תואר זה לבעייתי. מהגיליון השלישי שונה כבר השם ל"הפצת הקדמה בקרב בני ישראל", Israeliten, הכינוי החדש שאומץ בידי פעילים פרוגרסיבים עבור היהודים באירופה ושנועד להרחיק אותם מההקשר המבזה של "יהודי" בתרבות הסובבת.[8] אף שכותבי "שולמית" היו נחושים לבטל כל זכר למעמד הפוליטי הנפרד של היהודים, שבטל עם הפקעת מעמדה הקורפורטיבי של הקהילה, ולחתור לאינטגרציה – במשא הפתיחה שלו, וולף עמד על כך ש"אין אנו מהווים עוד ישות נבדלת, אלא חברים במדינה כאזרחים יחידים" – הם לא חדלו בשום אופן מלראות את עצמם כעומדים בסולידריות ובקשר חזק עם היהודים מחוץ לגרמניה. העיתון הרבה לדווח על הנעשה בקרבם בחלקים אחרים של אירופה ואף באמריקה. לדברי סורקין, הם פשוט ראו את יתר היהודים מבעד למשקפי האידאולוגיה שטיפחו במרץ, כקבוצה קוֹנְפֶסיוֹנַלִית (זרם דתי).[9] מתוך השאיפה הכללית להתקבלות, עורכי "שולמית" טשטשו וכמעט ולא דיווחו אודות פרעות "הפ-הפ" שפרצו ב-1819.[10]
מעבר לקונפסיונליזציה של היהדות והניסיון לתרגמה למסגרת דתית השייכת לתחום הפרט, רעיון שהיה מהפכני באופן קיצוני אבל הוחל ממילא על כל יהודי המערב בכח הנסיבות,[11] "שולמית" היה מתון בשאלות שנפתחו עקב כך. מיכאל מאיר ציין כי עורכיו דגלו בגישה שחפפה כמעט לגמרי לזו של ההשכלה המאוחרת: נטייה חזקה לאוניברסליזם בין השורות, כשהדת מתוארת לעיתים במושגים כוללניים של מוסר וערכיות, בלי להתייחס ליהדות או נצרות באופן פרטני, לצד הימנעות כמעט גורפת (מתוך חולשה, ופשרנות כלפי המסורתיים, גם יחד) מהעלאת סוגיות עקרוניות, והסתפקות בגינוי מנהגים שוליים כמו היעדר האסתטיקה או סוגיית הלנת המת. עם זאת, וולף ואחרים פתחו את הדרך לתמורה שורשית כשהחלו להבחין בין פרטים חיצוניים, שלא היו בעיניהם אלא "קליפה" אינסטרומנטלית, ל"גלעין", הליבה המוסרית והערכית שהקודמים נועדו לכאורה לשרת.[12] בעל טור שכתב בעילום שם אף הציע לראות את שוויון הזכויות המתקדם כהתגשמות התקווה המשיחית, במנותק מבניין המקדש וחידוש הקרבנות, רעיון שהתגלגל אחר כך ישירות ליהדות הרפורמית.[13]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Uta Lohmann, Jüdische Erziehung und aufklärerische Schulreform, Waxmann, 2002. עמ' 369-370.
- ^ ^ David Jan Sorkin, The Transformation of German Jewry, 1780-1840, Wayne State University Press, 1999. עמ' 81.
- ^ Hillel J. Kieval, Languages of Community: The Jewish Experience in the Czech Lands, University of California Press, 2000. עמ' 51-53.
- ^ Simone Lässig, Jüdische Wege ins Bürgertum, Vandenhoeck & Ruprecht, 2004. עמ' 449, 491.
- ^ סורקין, עמ' 199, הער"ש 14.
- ^ Michael A. Meyer, The Origins of the Modern Jew: Jewish Identity and European Culture in Germany, 1749-1824, Wayne State University Press, 1979. עמ' 119-122.
- ^ John M. Efron, German Jewry and the Allure of the Sephardic, Princeton University Press, 2015. עמ' 63-67.
- ^ מאיר, Origins, עמ' 121; מאיר, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Wayne State, 1995, עמ' 30 והער"ש מס' 70 בעמ' 402 שם: איסמר אלבוגן, "Die Bezeichnung "jüdische Nation, MGWJ, 1919.
- ^ סורקין, Transformation, עמ' 101-102.
- ^ Deborah Sadie Hertz, How Jews Became Germans: The History of Conversion and Assimilation in Berlin, Yale University Press, 2007. עמ' 161.
- ^ סורקין, Transformation, עמ' 85, 101, 135.
- ^ מאיר, Response, עמ' 28-30.
- ^ ברוך מבורך, "האמונה במשיח בפולמוסי הריפורמה הראשונים (בשני העשורים הראשונים של המאה הי"ט)", ציון, כרך לד, חוברת ג/ד, תשכ"ט.