יואב בן צרויה

יואב בן צרויה

השקפה דתית	יהויזם
אם	צרויה

וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה, מִן-הָעִיר: שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ! אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב, קְרַב עַד הֵנָּה, וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ! וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: הַאַתָּה יוֹאָב? וַיֹּאמֶר: אָנִי. וַתֹּאמֶר לוֹ: שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ... וַיֹּאמֶר: שֹׁמֵעַ אָנֹכִי! וַתֹּאמֶר, לֵאמֹר: דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר, שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמּוּ...

— ספר שמואל ב', פרק כ', פסוקים ט"ז–י"ח

ציור מתוך תנ"ך מורגן יואב בן צרויה צר על העיר אבל בית מעכה ובא בדברים עם האישה החכמה מהעיר כדי שתסגיר את שבע בן בכרי

שלט רחוב על שם יואב בן צרויה בירושלים

יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הוא דמות מקראית, שר צבאו של דוד המלך. צרויה, אימו של יואב, הייתה אחותו של דוד והוא נקרא על שמה כנראה מפני הייחוס אחרי המלך. במסגרת תפקידו נלחם בארם, בעמון ובאדום, ומילא תפקיד חשוב בפוליטיקה הפנימית בחצר מלכותו של דוד. יואב מוזכר בעיקר בספר שמואל. הוא מאופיין באישיות עצמאית וחזקה, ומתואר כמקבל הכרעות אישיות וכמי שאינו מהסס לסטות מפקודותיו של דוד המלך ואף לנזוף בו כאשר הוא חושב שהדבר נדרש.

שמו ומשפחתו

שמו של יואב הוא ככל הנראה שם תאופורי, כלומר שם שיש בו אזכור לאלוהות, ומקורו בצירוף "יהו-אב", שמשמעותו "האל הוא האב". הוא נקרא על שם אמו, צרויה, שהייתה בתו של ישי ואחותו של דוד:

וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְעוֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי: וְאִישַׁי הוֹלִיד אֶת בְּכֹרוֹ אֶת אֱלִיאָב וַאֲבִינָדָב הַשֵּׁנִי... דָּוִיד הַשְּׁבִעִי: וְאַחְיֹתֵיהֶם צְרוּיָה וַאֲבִיגָיִל

שם אביו של יואב לא נודע. יוסף בן מתתיהו כותב ששמו היה צורי. רב האי גאון כותב ששם אביו היה שריה, על פי הפסוק בדברי הימים א': ”וּשְׂרָיָה הוֹלִיד אֶת יוֹאָב...” וגם הרב עדין שטיינזלץ מעלה אפשרות זו.

רד"ק מציין כי בפעם הראשונה שבה מוזכרים יואב ואחיו הם נקראים בני צרויה ולא על שם אביהם, בשל האפקט שדוד מנסה להשיג בדבריו. דוד מדבר לפני העם לאחר שיואב הרג את אבנר בן נר (ראו להלן) ואומר: ”וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ.” רד"ק מציין שבפסוק זה כינה אותם דוד "בני צרויה", על שם אמם ולא על שם אביהם, כדי להדגיש את העובדה ש”בני אחותי הם, והיה להם לחוש עלי (להקשיב לי) ולא עשו.” לעומת זאת, במקומות אחרים שבהם נזכרים יואב ואחיו כ"בני צרויה" נעשה הדבר כדי להדגיש את ייחוסם לבית המלוכה של דוד, ייחוס שכנראה היה חשוב יותר מזה של אביהם.

יהודה קיל מציע שייתכן שאבישי, יואב ועשהאל נקראו על שם אימם מכיוון שהתאלמנה בצעירותה וגידלה את הבנים לבדה, ולכן נקראו על שמה. אפשרות נוספת שמציע קיל, על פי אגרת שרירא גאון, היא שצרויה הייתה "גדולה במעשיה", כלומר ידועה בשל מעשיה והישגיה, ולכן נקראו על שמה.

אברמסקי מציין כי ככל הנראה היה יואב הבן השני, והבכור היה אבישי. זאת, על פי הפירוט בספר דברי הימים א: ”וּבְנֵי צְרוּיָה אַבְשַׁי וְיוֹאָב וַעֲשָׂהאֵל שְׁלֹשָׁה”. לדבריו, העובדה שיואב מוזכר ראשון במקרים אחרים מלמדת על חשיבותו, אך לא על בכורתו; הפסוק בדברי הימים בא כחלק מפירוט שמות על פי סדר לידתם.

קורותיו

קורותיו של יואב מתוארים בעיקר בספר שמואל, בחלק העוסק בשנות מלכותו של דוד. רוב הפרקים העוסקים ביואב הם חלק מרצף סיפורי אחיד פחות או יותר, המשקף לדעת חוקרים רבים מקור ספרותי עצמאי המכונה לעיתים "סיפור ירושת כיסא דוד" (Succession Narrative) או "תולדות חצר המלוכה" (Court History). תחומיו המדויקים של מקור זה שנויים במחלוקת; בדרך כלל כוללים בו את פרקים ט–כ בשמואל ב ופרקים א–ב במלכים א. מעשיו האחרונים של יואב ומותו על ידי שלמה המלך במצוות אביו דוד המלך מתוארים בשני הפרקים הראשונים של ספר מלכים א, שגם אותם, כאמור, מקובל לשייך לאותו מקור.

פרטים נוספים על יואב מופיעים בספר דברי הימים. אלה מקבילים בחלקם לתיאורים בספר שמואל ובחלקם מוסיפים מידע חדש.

אזכור ראשון

יואב מוזכר לראשונה כבדרך אגב לקראת סוף ספר שמואל א', כאשר דוד מתגנב בחשאי אל מחנה שאול, הרודף אחריו. דוד שואל מי יבוא עמו, ואבישי בן צרויה "אחי יואב" מתנדב להצטרף. מאזכור זה עולה שיואב היה מוכר וידוע, וההפניה "אחי יואב" אמורה לתת לכל השומע מושג מיהו אבישי. אברמסקי רואה בכך הוכחה לכך שאבישי היה האח הגדול, ולכן היה הוא המקורב לדוד.

ההתנגשות על הבריכה בגבעון

הבריכה בגבעון, תצלום מ-1980

יואב עצמו מוזכר לראשונה בתחילת ספר שמואל ב', בפרק ב', כאשר הוא מתעמת עם אבנר בן נר ואנשיו. אבנר מוזכר בפסוקים שלפני כן כ"שר צבא אשר לשאול" (פס' ח'). לעומת זאת, הפסוקים אינם מציינים תפקיד רשמי של יואב, אלא רק ”...יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעַבְדֵי דָוִד”. עם זאת, מנהיגותו של יואב מתבררת מיד ובהמשך הפרק. שני הצדדים נפגשו משני צידי בריכת גבעון, ועל פי הצעת אבנר החלו במעין תחרות (יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ), שהפכה לעימות עקוב מדם. במהלך העימות הרג אבנר את עשהאל, אחיו של יואב. המקרא מתאר כיצד עשהאל רודף אחרי אבנר, וזה האחרון אינו רוצה לפגוע בו: ”וַיֹּסֶף עוֹד אַבְנֵר לֵאמֹר אֶל עֲשָׂהאֵל סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי אֶל יוֹאָב אָחִיךָ” מסתבר מלשון הפסוק שאבנר הכיר את עשהאל ואת יואב עוד לפני כן, ואף היה ביניהם קשר מסוים. למרות אזהרתו של אבנר, עשהאל מסרב להפסיק לרדוף אחרי אבנר, וזה האחרון מכה אותו ”בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל הַחֹמֶשׁ” והורג אותו. אנשיו של אבנר סופגים אבדות כבדות לעומת אנשי יואב, ואבנר קורא להפסקת העימות: ”הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה וְעַד מָתַי לֹא תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם” יואב עונה: ”חַי הָאֱלֹהִים כִּי לוּלֵא דִּבַּרְתָּ כִּי אָז מֵהַבֹּקֶר נַעֲלָה הָעָם אִישׁ מֵאַחֲרֵי אָחִיו” כלומר: אתה, אבנר, יזמת את הקרב, ולפיכך אתה אחראי לתוצאותיו. יואב מפסיק את הקרב, ושני הצדדים מנתקים מגע. כפי שיתברר בפרק הבא, מותו של אבישי לא נשכח ולא נסלח.

רצח אבנר

בפרק הבא, פרק ג', מסופר שאבנר מחליט להחליף צד, לנטוש את איש בושת, בנו של שאול ויורשו, ולעבור לצידו של דוד. יחד עמו מעביר אבנר את שבטי ישראל לנאמנו לדוד. דוד מקבל את אבנר ברצון, ללא נוכחותו של יואב; כאשר יואב (שעדיין אינו מוגדר כ"שר הצבא", אך נאמר עליו ”וְכׇל הַצָּבָא אֲשֶׁר אִתּוֹ” שומע על כך, הוא פונה לדוד. כאן מתגלה אופיו של יואב: הוא אינו מהסס למתוח ביקורת חריפה על המלך, בפניו:

וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָה הִנֵּה בָא אַבְנֵר אֵלֶיךָ לָמָּה זֶּה שִׁלַּחְתּוֹ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ: יָדַעְתָּ אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר כִּי לְפַתֹּתְךָ בָּא וְלָדַעַת אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת מוֹבָאֶךָ (כתיב: מבואך) וְלָדַעַת אֵת כׇּל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.

אופיו העצמאי של יואב מתברר בחריפות מיד לאחר דברים אלה: הוא פועל עצמאית, ללא ידיעתו של דוד:

וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה וְדָוִד לֹא יָדָע: וַיָּשׇׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמׇת בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו.

דוד חושש ששהריגת אבנר תתפרש כמעשה שנעשה ביוזמת דוד, וייגרם נזק פוליטי חמור שיחבל בהצטרפות שבטי ישראל לשלטונו של דוד; הוא מבקש להגיב גם על מעשהו העצמאי של יואב. דוד מצהיר על כך שאין לו חלק בהריגת אבנר, ומקלל את יואב בחריפות:

וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן וַיֹּאמֶר נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם ה' עַד עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר: יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כׇּל בֵּית אָבִיו וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם.

רבי יוסף אבן כספי מציין שדוד מקלל כאן את בית אביו של יואב, שכאמור אינו נזכר בשמו, ולא את בית אמו, צרויה, שהיא אמו של דוד. המקרא מציין את כוונתו האמיתית של יואב בהריגת אבנר: ”וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת עֲשָׂהאֵל אֲחִיהֶם בְּגִבְעוֹן בַּמִּלְחָמָה.”

דוד קורע את בגדיו לאור אבל על מות אבנר, ומצווה על העם, גם על יואב, לקרוע את בגדיהם. דוד מקונן על אבנר והולך לפני מיטתו של אבנר, כדי להפגין את צערו. דוד משיג את מטרתו, והעם משתכנע שהריגת אבנר לא הייתה ביוזמתו של דוד. דוד מציג לעבדיו את היחסים בינו ובין יואב ואבישי, בני צרויה:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲבָדָיו הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל: וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ.

כיבוש יבוס

לאחר שהצליח לאחד את כל שבטי ישראל תחת שלטונו, פונה דוד לכבוש את יבוס ולהפוך אותה לבירתו. בספר שמואל מזכר הכיבוש באופן כללי, אך בפרק המקביל בספר דברי הימים (דברי הימים א', י"א) מתואר תפקידו של יואב בפירוט:

וַיֵּלֶךְ דָּוִיד וְכׇל יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלַ͏ִם הִיא יְבוּס וְשָׁם הַיְבוּסִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: וַיֹּאמְרוּ יֹשְׁבֵי יְבוּס לְדָוִיד לֹא תָבוֹא הֵנָּה וַיִּלְכֹּד דָּוִיד אֶת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּיד: וַיֹּאמֶר דָּוִיד כׇּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ: וַיֵּשֶׁב דָּוִיד בַּמְצָד עַל כֵּן קָרְאוּ לוֹ עִיר דָּוִיד: וַיִּבֶן הָעִיר מִסָּבִיב מִן הַמִּלּוֹא וְעַד הַסָּבִיב וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר.

בפסוקים אלו מתוארת עלייתו של יואב לתפקיד רשמי: "ויהי לראש". מעבר לתפקידו הצבאי, יואב מקבל גם - ככל הנראה - תפקיד אזרחי: להיות אחראי על "שאר העיר".

המלחמה עם עמון ומות אוריה החתי

דוד פותח במלחמה נגד חנון בן נחש, מלך עמון, לאחר ששליחו של דוד לעמון מושפלים על ידי העמונים. ממלכת עמון שוכרת לעזרתה את הממלכות הסמוכות, ויואב שולח מול העמונים את יואב בראש הצבא. יואב ואחיו אבישי מוצאים עצמם מכותרים מול שער העיר עמון. הוא מחלק את הצבא לשני חלקים: יואב מפקד על הכוח שמול ארם, בעלי בריתה של עמון, ואחיו אבישי יפקד על הכוח שמול עמון:

וַיַּרְא יוֹאָב כִּי הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי הַמִּלְחָמָה מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר וַיִּבְחַר מִכֹּל בְּחוּרֵי (כתיב: בישראל) יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת אֲרָם: וְאֵת יֶתֶר הָעָם נָתַן בְּיַד אַבְשַׁי אָחִיו וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת בְּנֵי עַמּוֹן: וַיֹּאמֶר אִם תֶּחֱזַק אֲרָם מִמֶּנִּי וְהָיִתָה לִּי לִישׁוּעָה וְאִם בְּנֵי עַמּוֹן יֶחֶזְקוּ מִמְּךָ וְהָלַכְתִּי לְהוֹשִׁיעַ לָךְ: חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקינוּ וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו:

הצבא בפיקוד יואב מניס את ארם, והעמונים שמול אבישי נסים גם הם. יואב שב לירושלים, אך הארמים מתארגנים מחדש תחת פיקודו של הדדעזר בן רחוב ומתחילים לנוע לכיוון ממלכת דוד, למקום שנקרא חילם (או חלאם), ככל הנראה מקום בצפון עבר הירדן, אולי ליד נחל יבוק. דוד אוסף את כל ישראל ויוצא מול ארם, ומביס אותם. תבוסה זו מביאה את ארם להשלים את ישראל ולהיכנע להם; בכך מנתק דוד את עמון מבני בריתה.

ערך מורחב – דוד ובת שבע

סיפור המלחמה עם עמון הוא למעשה מעין סיפור מסגרת לסיפור על דוד ובת שבע. בזמן שהצבא יוצא שוב למלחמה נגד עמון, דוד נשאר בירושלים. בעקבות יחסיו של דוד עם בת שבע, אשת אוריה, והתעברותה, מצווה דוד על יואב להביא למותו של אוריה החתי במלחמה עם בני עמון. הנחייתו של דוד ליואב הייתה ”הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת”, כלומר לשלוח את אוריה למקום שבו הלחימה עזה במיוחד, ואז להשאיר אותו לבד מול האויב כדי שייפול בקרב. יואב מבצע את דרישתו של דוד, אך בקרב נופלים חיילים נוספים. בידיעה שדוד ימתח ביקורת על מעשיו, הוא מכין את השליח:

וַיִּשְׁלַח יוֹאָב וַיַּגֵּד לְדָוִד אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה: וַיְצַו אֶת הַמַּלְאָךְ לֵאמֹר: כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כׇּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ: וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם, הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה... וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת.

השליח אינו ממתין לביקורתו של דוד, ומוסיף מיד שאוריה מת. דוד אומר לשליח למסור ליואב: ”וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַמַּלְאָךְ כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר וְהׇרְסָהּ וְחַזְּקֵהוּ.” עם תום פרשת דוד ובת שבע, חוזר המקרא לסיפור המסגרת:

וַיִּלָּחֶם יוֹאָב בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּלְכֹּד אֶת עִיר הַמְּלוּכָה: וַיִּשְׁלַח יוֹאָב מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַיֹּאמֶר נִלְחַמְתִּי בְרַבָּה גַּם לָכַדְתִּי אֶת עִיר הַמָּיִם: וְעַתָּה אֱסֹף אֶת יֶתֶר הָעָם וַחֲנֵה עַל הָעִיר וְלׇכְדָהּ פֶּן אֶלְכֹּד אֲנִי אֶת הָעִיר וְנִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ: וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת כׇּל הָעָם וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה וַיִּלָּחֶם בָּהּ וַיִּלְכְּדָהּ.

יואב קורא לדוד להצטרף למלחמה כדי למנוע מצב שבו כיבוש עמון יהיה הישג של יואב ולא של דוד. בכך מפגין יואב בוודאי נאמנות לדוד ולממלכה.

מעשה אמנון ותמר והשבת אבשלום מגלותו

ערכים מורחבים – מעשה אמנון ותמר, רצח אמנון, האישה החכמה מתקוע

לאחר שאמנון אונס את אחותו מאביו, תמר, נוקם בו אבשלום, אחיה של תמר, והורג אותו, ולאחר מכן בורח אל תלמי, מלך גשור. לאחר שלוש שנים שבהן שוהה אבשלום בגלות מרצון זו, מתגעגע אליו אביו, דוד: ”וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם כִּי כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת”. יואב יודע זאת, ונוקט בדרך של תחבולה כדי להחזיר את אבשלום. הוא שולח אל דוד אשה חכמה מתקוע, ובפיה עניין משפטי, אותו היא מביאה למלך לשיפוטו. משפסק דוד כפי שפסק, מבארת האשה כי זהו משל למצבו של אבשלום. דוד מקבל את בקשתה להשיב את אבשלום, אך שואל אותה:

וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַל נָא תְכַחֲדִי מִמֶּנִּי דָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה יְדַבֶּר נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכׇל זֹאת וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת פְּנֵי הַדָּבָר עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַאדֹנִי חָכָם כְּחׇכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים לָדַעַת אֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ.

דוד שולח את יואב להשיב את אבשלום, ויואב משיב: ”וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר (כתיב: עבדו) עַבְדֶּךָ” לאחר חזרת אבשלום סירב דוד לראות את בנו. אבשלום ישב כשנתיים בירושלים ללא שיכול היה לגשת אל המלך. הוא ביקש מיואב ליזום מפגש בינו לבין דוד, אך יואב סירב לבקשתו פעמיים. כדי לכפות על יואב להיפגש עמו שלח אבשלום את עבדיו לשרוף שדה שעורים שהיה שייך ליואב. יואב אכן מגיע לאבשלום, וזה דורש ממנו ליזום פגישה עם המלך: ”הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר בֹּא הֵנָּה וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר טוֹב לִי עֹד אֲנִי שָׁם וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֺן וֶהֱמִתָנִי.” יואב פונה אל המלך, ודוד מזמן את אבשלום.

מרד אבשלום ומותו

ערך מורחב – מרד אבשלום

כאשר מרד אבשלום באביו ברח דוד מירושלים, כשבין נאמניו המלווים אותו היו גם יואב ואבישי אחיו. יואב אינו מוזכר במהלך יציאתו של דוד מירושלים, בפרקים ט"ו - י"ז. במהלך המסע יוצא שמעי בן גרא ומקלל את דוד במילים בוטות. אבישי, אחיו של יואב, מבקש את רשות המלך להרוג אותו: ”וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֶל הַמֶּלֶךְ לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ.” דוד מסרב ואינו מאפשר לאבישי לעשות זאת. גם כאן מתגלה גישתו של דוד כלפי יואב ואבישי: ”וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה” אירוע נוסף הקשור ליואב מתרחש במהלך המרד: אבשלום ממנה לשר צבאו את עמשא בן יתר, בן דודתו של יואב: ”וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב”

לאחר שדוד ואנשיו מתאוששים מהמרדף אחריהם בארץ הגלעד, מארגן דוד את העם ומחלק אותו בין שלושה מצביאים: יואב, אבישי ואיתי הגיתי. דוד מבקש מהמצביאים במפורש, באזני העם: ”לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם” במלחמה שהתפתחה הכו אנשי דוד את אנשי אבשלום. המקרא מציין שהקרב התנהל ב"יער אפרים", ושחלק גדול מהאבדות אירע בשל הסתבכות הלוחמים ביער. אחד מאותם לוחמים שהסתבכו בעצי היער היה אבשלום עצמו, ששערותיו נתפסו בעץ אלה והוא נותר תלוי שם. אחד מאנשי דוד מצא אותו ודיווח על כך ליואב, שאמר לו: ”וְהִנֵּה רָאִיתָ וּמַדּוּעַ לֹא הִכִּיתוֹ שָׁם אָרְצָה וְעָלַי לָתֶת לְךָ עֲשָׂרָה כֶסֶף וַחֲגֹרָה אֶחָת” האיש ענה שסירב לפגוע באבשלום בשל דבריו של המלך; יואב אומר: ”לֹא כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ”, כלומר אינני מתכוון לבזבז זמן בויכוח איתך; יואב הגיע אל אבשלום ותוקע שלושה "שבטים" (חניתות או ענפים) בליבו, בעודו חי, ולאחר מכן הרגו נעריו של יואב את אבשלום.

יואב מבין היטב את משמעות הריגתו של אבשלום עבור דוד; כאשר מבקש אחימעץ בן צדוק לרוץ ולהודיע לדוד על מות אבשלום, אומר לו יואב: ”וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹאָב לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה וּבִשַּׂרְתָּ בְּיוֹם אַחֵר וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר כִּי עַל [קרי: כֵּן] בֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת” במקום זאת מעדיף יואב לשלוח אדם אחר שיודיע לדוד.

ואכן, כאשר שמע דוד על מות אבשלום הסתגר בעליית השער והשתקע באבלו: ”וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי.” אבלו של המלך השפיע קשות על העם: ” וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה.”

יואב נכנס אל המלך ומוכיח את דוד במילים קשות:

הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ: כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לוּ אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ: קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל לֵב עֲבָדֶיךָ כִּי בה' נִשְׁבַּעְתִּי כִּי אֵינְךָ יוֹצֵא אִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל הָרָעָה אֲשֶׁר בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד עָתָּה.

בעקבות תוכחתו ואיומו של יואב קם דוד מאבלו ויצא לדבר אל העם ואל צבאו. מאוחר יותר, בצוואתו, האשים דוד את יואב בהרג אנשי הצבא אבנר בן נר ועמשא בן יתר, אך לא הזכיר את הריגת אבשלום, ולכן נראה שלא ראה בהריגת בנו המורד עילה לנקמה ביואב.

מרד שבע בן בכרי והריגת עמשא בן יתר

למרות שדוד קיבל את דרישתו של או איומו של יואב ויצא אל העם, החליט דוד להדיח אותו מהפיקוד על הצבא ולמנות במקומו את עמשא בן יתר, שהיה המפקד של צבא אבשלום: ”וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה, כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם לֹא שַׂר צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כׇּל הַיָּמִים תַּחַת יוֹאָב.” עמשא היה, כאמור, בן דודו של יואב, ומכאן שהיה קרובו של דוד, המכנה אותו "עַצְמִי וּבְשָׂרִי". מטרתו של דוד הייתה לאחד תחתיו גם את השבטים שמרדו בו. במקביל, החל מרד נוסף בשלטון דוד, מרד שבע בן בכרי. דוד שולח את עמשא לדכא את המרד, אך לאחר שעמשא מתעכב פונה דוד אל אבישי, אחיו של יואב ולא אל יואב עצמו, ושולח אותו לרדוף אחרי שבע בן בכרי. עם זאת, מי שיוצא בעקבות עמשא הם ”אַנְשֵׁי יוֹאָב וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכׇל הַגִּבֹּרִים”, ובתוכם יואב. יואב פוגש את עמשא בגבעון והורג אותו בערמה:

וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשׇׁק לוֹ: וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא שָׁנָה לוֹ וַיָּמֹת

לאחר הריגת עמשא, עברה ההנהגה ליואב: ”וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו רָדַף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי” כלומר: יואב הופך להיות זה שרודף אחרי שבע בן בכרי. מנהיגותו של יואב מתגלה גם בפסוקים לאחר מכן:

וְאִישׁ עָמַד עָלָיו מִנַּעֲרֵי יוֹאָב וַיֹּאמֶר מִי אֲשֶׁר חָפֵץ בְּיוֹאָב וּמִי אֲשֶׁר לְדָוִד אַחֲרֵי יוֹאָב. וַעֲמָשָׂא מִתְגֹּלֵל בַּדָּם בְּתוֹךְ הַמְסִלָּה וַיַּרְא הָאִישׁ כִּי עָמַד כׇּל הָעָם וַיַּסֵּב אֶת עֲמָשָׂא מִן הַמְסִלָּה הַשָּׂדֶה וַיַּשְׁלֵךְ עָלָיו בֶּגֶד כַּאֲשֶׁר רָאָה כׇּל הַבָּא עָלָיו וְעָמָד. כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן הַמְסִלָּה עָבַר כׇּל אִישׁ אַחֲרֵי יוֹאָב לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. וַיַּעֲבֹר בְּכׇל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָבֵלָה וּבֵית מַעֲכָה וְכׇל הַבֵּרִים וַיִּקָּהֲלוּ וַיָּבֹאוּ אַף אַחֲרָיו.

אחד מאנשיו של יואב הבין שהעם נעצר ליד גופתו של עמשא, אולי בשל העובדה ששר הצבא נהרג; אותו אחד מאנשיו של יואב מעביר את גופתו של עמשא לצד הדרך, והעם מתאחד סביב יואב, לשמע הקריאה: ”מִי אֲשֶׁר חָפֵץ בְּיוֹאָב וּמִי אֲשֶׁר לְדָוִד אַחֲרֵי יוֹאָב”. גם שאר שבטי ישראל נענים לקריאתו של יואב ויוצאים אחריו אל אבל בית מעכה כדי להטיל מצור על העיר וללכוד את שבע בן בכרי.

ערך מורחב – האישה החכמה מאבל בית מעכה

אישה חכמה בת המקום, אשר שמה אינו ידוע ניהלה משא ומתן עם יואב. האשה החכמה מספרת על חכמתם של אנשי אבל מעכה, ושואלת את יואב: ”אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה'”. יואב עונה: ”חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית. לֹא כֵן הַדָּבָר כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר” האשה שכנעה את אנשי העיר והם השליכו את ראשו הכרות של שבע בן בכרי מעבר לחומה אל יואב. יואב תוקע בשופר והעם מתפזר לאוהליו; יואב חוזר לירושלים, אל המלך. סיפור הריגתו של עמשא בן יתר ומרידתו של שבע בן בכרי מסתיים בהגדרת תפקידו של יואב: ”וְיוֹאָב אֶל כׇּל הַצָּבָא יִשְׂרָאֵל...”

מניעיו של יואב לא בהריגת עמשא אינם מפורשים במקרא. ייתכן שהיה זה ממניעים אישיים, שכן עמשא תפס את מקומו של יואב כראש הצבא, אך ייתכן גם שהייתה זו נאמנותו לדוד, אשר לדעת יואב שגה במינוי אויבו לשעבר, שהיה שר הצבא של אבשלום. ייתכן עוד שאיחורו של עמשא לאסוף את הצבא למלחמה בשבע בן בכרי עלול היה להתפרש כהמשך התמיכה של עמשא במתנגדיו של דוד וכסיכול רצונו של דוד להכריע אותם.

גיבורי דוד

ערך מורחב – גיבורי דוד

בפרק שלפני האחרון בספר שמואל ב' מופיעה רשימה של גיבורי דוד, שכנראה היו לוחמים בולטים ומפקדים בצבאו. רשימה זו מופיעה, בהבדלים שונים, גם בספר דברי הימים א', בפרק י"א. יואב בן צרויה בולט בהיעדרו מרשימה זו, אם כי נאמר על אחד הגיבורים האחרונים ברשימה בספר שמואל, נחרי הבארותי, שהיה ”נֹשֵׂא כְּלֵי יוֹאָב בֶּן צְרֻיָה”. על פי הכתיב, יש לקרוא "נושאי כלי יואב", ברבים, ולפיכך יש לכלול בין נושאי הכלים גם את מי שנזכר לפניו, צלק העמוני. מכל מקום, היעדרו של יואב מן הרשימה מעורר תמיהה, והפרשנים השונים הציעו כמה פתרונות. רש"י כותב: ”ואומר אני: יואב לא הוצרך להזכיר, שהוא שר הצבא.” ובדומה כותב רבי דוד אלטשולר, מחבר פירוש המצודות: ”ואף יואב לא יוחשב עמהם שאין זה מכבודו לחשבו עם שאר הגבורים על כי היה שר על כל הצבא החשוב מאוד מאוד מכולם.” על פי שני הפירושים הללו, יואב היה שר הצבא, ולפיכך לא היה צורך להזכירו ברשימת הגיבורים, שהרי הוא הממונה עליהם; ואולי הייתה זו פחיתות כבוד למנות אותו עמם. בדרך זו הולכים גם רד"ק ורבי ישעיה מטראני

לעומת זאת, חז"ל זיהו את יואב עם הגיבור הראשון המוזכר בספר שמואל, ”יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ (כתיב: העצנו) הָעֶצְנִי” בתלמוד הירושלמי במסכת מכות נאמר: ”יואב דכתיב ביה תחכמוני ראש השלישי” כלומר: על יואב נאמר "תחכמוני ראש השלישי". יהודה קיל הולך בדרך זו, ולדעתו "יושב בשבת תחכמוני..." הוא יואב בן צרויה, שהיה גדול הגיבורים ומונה על הצבא, כאמור לעיל. ראיה לכך הוא מביא מהפרשה המקבילה בספר דברי הימים. הפרשה הקודמת לרשימת הגיבורים שם היא פרשת כיבוש יבוס על ידי יואב, והסיפור מסתיים במילים ”וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ” וכמה פסוקים לאחר מכן מוזכרת רשימת הגיבורים; יואב, אם כן, הוא ראש הגיבורים, "יושב בשבת תחכמוני".

הרב אמנון בזק מציע ששמו של יואב הושמט מן הרשימה בכוונה, בשל יחסיו הבעייתיים עם דוד. רשימת הגיבורים מסתיימת במילים ”כֹּל שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה”, כלומר מספרם של הגיבורים הוא שלושים ושבעה. עם זאת, בפרק מוזכרים שלושים וששה גיבורים בלבד. הרב בזק מציע ששמו של יואב הושמט, בכוונה, והמספר שלושים ושבעה רומז ליואב, אך אינו מזכירו בפירוש. גם פרופ' משה גרסיאל הולך בדרך זו. לדעתו העובדה שברשימת הגיבורים מוזכרים "אבישי אחי יואב בן צרויה" ו"עשהאל אחי יואב" וכן, כאמור, "נושאי כלי יואב", מוכיחה שיואב היה לכתחילה חלק מן הרשימה, ואף הראשון בה, אך הושמט ממנה בשל מגמות "אנטי-יואביות", כלומר מתוך רצון שלא להאדיר ולפאר את שמו.

מפקד ישראל

ערך מורחב – המגפה בימי דוד

הפרק האחרון בספר שמואל מתאר את המפקד שדוד רוצה לערוך בישראל וביהודה. יואב מנסה להניא את דוד מן המעשה:

וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה

הסיפור המקביל בספר דברי הימים מפרט יותר את תגובתו של יואב:

וּדְבַר הַמֶּלֶךְ חָזַק עַל יוֹאָב וַיֵּצֵא יוֹאָב וַיִּתְהַלֵּךְ בְּכׇל יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹא יְרוּשָׁלָ͏ִם. וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל דָּוִיד... וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם כִּי נִתְעַב דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב.

על פי פסוקים אלה, יואב לא ציית באופן מלא לדברי המלך, שהיה "מתועב" בעיניו. בהמשך הספר, מסופר שיואב אכן לא השלים את המפקד: ”יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הֵחֵל לִמְנוֹת וְלֹא כִלָּה וַיְהִי בָזֹאת קֶצֶף עַל יִשְׂרָאֵל וְלֹא עָלָה הַמִּסְפָּר בְּמִסְפַּר דִּבְרֵי הַיָּמִים לַמֶּלֶךְ דָּוִיד.”

מרד אדוניה ומות יואב

יואב הצטרף לאדוניה כשזה ביקש למלוך לאחר מות דוד. המקרא אינו מסביר מדוע בחר יואב ללכת אחרי אדוניהו, והפרשנים מנסים לתת לכך הסבר. על פי רש"י, יואב ידע שדוד זוקף לחובתו את רצח אבנר, אבשלום ועמשא, וחשש שדוד יצווה על יורשו להעניש את יואב. בשל כך הצטרף לאדוניה, בתקווה שאם יסייע לו למלוך לא יפגע בו. בדרך דומה מפרש רד"ק:

כי יואב ידע כי דוד היה שונא אותו, שהרי קללו על שהרג אבנר, וגם אבשלום הרג שצווהו עליו לשמור שלא יהרגהו, וגם עמשא הרג; ועל כל אלה הדברים היה שונא דוד אותו, אלא שהיה דוד ירא אותו כל ימי חייו, לפי שהיה נלחם מלחמותיו. לפיכך היה אחרי אדוניהו, כדי שיניחנו שר צבא אם ימלוך, כמו שהיה חושב בלבו שדוד יצוה אל בנו המולך תחתיו להמיתו.

גם בעל מצודת דוד והמלבי"ם מפרשים בדרך זו. אברבנאל מפרש שיואב ראה באדוניהו את היורש המתאים, ולכן תמך בו; ראו עוד בהמשך. בדומה מציע יהודה קיל שיואב, מבכירי הממלכה, סבר שאדוניהו מתאים יותר להיות המלך הבא, בשל ניסיונו ובשלותו, ואילו שלמה צעיר מדי לתפקיד, ולפיכך תמך באדוניהו.

בצוואתו הורה דוד לשלמה, בין השאר, להרוג את יואב בן צרויה כעונש על מעלליו:

וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמׇתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו: וְעָשִׂיתָ כְּחׇכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל.

לאחר מות דוד עולה שלמה למלוכה, אך לאחר זמן מסתבר שאדוניהו עדיין סבור שהמלוכה צריכה הייתה להיות שלו: ”אַתְּ יָדַעַתְּ כִּי לִי הָיְתָה הַמְּלוּכָה וְעָלַי שָׂמוּ כׇל יִשְׂרָאֵל פְּנֵיהֶם לִמְלֹךְ וַתִּסֹּב הַמְּלוּכָה וַתְּהִי לְאָחִי כִּי מֵה' הָיְתָה לּוֹ.” הוא מבקש מבת שבע לפנות לשלמה ולבקש שאבישג השונמית תינתן לו כאשה. בת שבע מביאה את בקשתו לפני שלמה, והוא מגיב בסרקזם: ” וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ וְלָמָה אַתְּ שֹׁאֶלֶת אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ וְשַׁאֲלִי לוֹ אֶת הַמְּלוּכָה כִּי הוּא אָחִי הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי וְלוֹ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה.”. שלמה מזהה את בקשתו של אדוניהו כמרד, ורואה בכך קנוניה שמאחוריה עומדים, מעבר לאדוניהו, גם אביתר הכהן ויואב. בניהו בן יהוידע נשלח להוציא להורג את אדוניהו; אביתר הכהן מגורש מתפקידו ככהן ונשלח לענתות; שלמה אומר לו שלא יוציא אותו להורג ”וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן ה' אֱלוֹקִים לִפְנֵי דָּוִד אָבִי וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי”

שלמה אינו מצווה מיד על הריגת יואב, אך יואב שומע על עונשו של אביתר: ”וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה וַיָּנׇס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ” המקרא מדגיש שיואב "נטה", כלומר קיבל את מלכותו של אדוניהו, אך לא קיבל את מלכותו של אבשלום. מדוע מוצא המקרא לנכון לציין עובדה זו בנקודת הזמן הזו? רש"י מביא את דברי חז"ל,

מאי לא נטה? אמר רב יהודה: שביקש לנטות, ולא נטה. ומאי טעמא לא נטה? אמר רבי אלעזר: עדיין ליחלוחית של דוד קיימת. רבי יוסי ברבי חנינא אמר: עדיין איצטגניני של דוד קיימין..

על פי פירוש זה, יואב התכוון "לנטות" אחרי אבשלום, כלומר להצטרף אליו למרד נגד דוד, אך חשש, אם בשל "ליחלוחית" של דוד, כלומר בשל כוחו של דוד שעדיין היה בעינו, או בשל חששו מבעלי האגרופים של דוד. בהמשך הגמרא מובאת דעה הפוכה, שתוזכר להלן.

רלב"ג מציע שהכוונה במילים "ואחרי אבשלום לא נטה" היא שיואב לא הציל את אבשלום, בניגוד לרצונו של דוד. הפסוק מביא, אם כן, שניים מחטאיו של יואב: הצטרפותו לאדוניהו והפרת הצו של דוד המלך, שני מעשים של אי-ציות. אברבנאל סבור שהמילים "ואחרי אבשלום לא נטה" חושפות את כוונתו של יואב לאורך השנים: כאמור, יואב סבר שאדוניהו יהיה, בבוא הזמן, יורשו של דוד. לכן לא הצטרף יואב למרד אבשלום, משום שסבר שאבשלום איננו היורש המתאים.

על פי רד"ק, שלמה ראה במנוסה זו חלק מהמרד; שלמה עצמו לא התכוון להרוג את יואב אלא, ככל הנראה, להגלות אותו כמו שעשה לאביתר הכהן. אך כאשר יואב לא בא אל המלך ונס מפניו, ראה בכך שלמה את המשך התנגדותו של יואב. בשל כך שלח שלמה את בניהו בן יהוידע להורג את יואב. בניהו בן יהוידע דורש מיואב לצאת מאוהל ה', אך יואב מסרב:

וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹה אָמוּת וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי: וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי.

יהודה קיל מסיק מן המילים "כה דיבר יואב וכה ענני" כי בין בניהו בן יהוידע ובין יואב התנהל דו שיח ארוך, שהסתיים בהוראתו של שלשמה להרוג את יואב באוהל ה'. יואב נהרג, ונקבר בביתו במדבר.

כאשר זיהה שלמה ניצני מרד מצד אחיו אדניה שביקש מבת-שבע להפעיל את השפעתה על בנה שלמה כדי שיסכים לתת לו לאשה את אבישג השונמית, פילגש דוד, ואחרי שכבר ניסה להמליך את עצמו במקום שלמה, שלח שלמה את בניהו בן יהוידע להרוג את אדניה. יואב, שהצטרף אל אדניה, ברח אל אהל ה', נאחז בקרנות המזבח וקווה שלא יהרגוהו מפאת קדושת המקום, או שביקש להחטיא את שלמה ברצח של מבקש מקלט מאת ה'. בניהו בן יהוידע התייעץ עם שלמה והרג את יואב בכל זאת. יואב נקבר בביתו במדבר, ובניהו בן יהוידע התמנה לשר הצבא.

יש פרשנים שרואים הצטרפות זו כהמשך לעצמאותו המחשבתית ולחוסר נאמנותו לדוד שבאה לידי ביטוי בהריגת אבשלום, אבנר ועמשא. בעוד אחרים טוענים שיואב היה נאמן לדוד לאורך כל הדרך, והוא בחר להצטרף לאדוניה, כיוון שראה בו היורש המתאים ביותר, לפי חוקי הירושה, וסבר שאהבתו של דוד לבת שבע קלקלה את השורה וגרמה לו בטעות לבחור בשלמה.

בחז"ל ובגאונים

חז"ל העריכו מאד את אישיותו של יואב. המשנה במסכת מכות דנה בערי מקלט. המשנה אומרת שרוצח בשגגה שהרג כהן גדול אינו יוצא מעיר המקלט המשנה מדגישה: ”וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים לוֹ, וַאֲפִלּוּ שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל כְּיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם.” כך פוסק גם הרמב"ם, במילים דומות: ”אפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה...”.

כאמור לעיל, ישנה דעה בחז"ל שיואב חשב להצטרף לאבשלום אך לא הצטרף בסופו של דבר. הגמרא מביאה דעה חולקת:

ופליגא דרבי אבא בר כהנא. דאמר רבי אבא בר כהנא: אילמלא דוד - לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב - לא עסק דוד בתורה. דכתיב: ...וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכׇל עַמּוֹ. וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא.מה טעם דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו? משום דיואב על הצבא. ומה טעם יואב על הצבא? משום דדוד עושה משפט וצדקה לכל עמו.

לדעתו של רבי אבא בר כהנא דוד ויואב השלימו זה את זה: כל אחד מהם היה תלוי בשני, ומכאן חשיבותו הרבה של יואב. נראה שיואב מקביל לדוד בחשיבותו, למרות שאין חולק על מלכותו של דוד.

הגמרא מוסיפה עוד דברים על יואב, בהמשך הסוגיה. הפסוק בספר מלכים אומר: ”וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר” הגמרא שואלת:

אטו(=וכי) ביתו מדבר הוא? אמר רב יהודה אמר רב: כמדבר - מה מדבר מופקר לכל, אף ביתו של יואב מופקר לכל. דבר אחר: כמדבר - מה מדבר מנוקה מגזל ועריות, אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות.

רב יהודה מביא בשם רב, שביתו של יואב נקרא "מדבר"; כשם שהמדבר "מופקר לכל", כלומר כל אדם יכול לעבור בו, כך ביתו של יואב היה "מופקר לכל", כלומר כל אדם - ובמיוחד עניים ונזקקים - היו יכולים להיכנס אליו. פירוש אחר רואה בדימוי מדבר מקום שאין בו גזל ועריות, וכך גם ביתו של יואב היה נקי מגזל ועריות. הגמרא מוסיפה עוד בשבחו של יואב, ודורשת את הפסוק המתאר את חלקו של יואב בכיבוש ירושלים: :”...וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר” ”אמר רב יהודה: אפילו מוניני וצחנתא טעים פריס להו” כלומר, יואב היה מחלק את מאכלו - מוניני וצחנתא, סוג של מאכל מדגים - עם העניים.

בגמרא (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ט, עמוד א') מוקדשת סוגיה שלמה להצדקת מעשיו של יואב. בין השאר מובאת דרשה על הפסוק "ויקבר בביתו במדבר": מה מדבר מופקר לכל – אף ביתו של יואב מופקר לכל. דבר אחר, כמדבר: מה מדבר מנוקה מגזל ועריות – אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות. רבי אבא בר כהנא זוקף את עשייתו התורנית של דוד ("ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו") לזכותו של יואב בכך שיואב היה ממונה על הצבא, ופינה את זמנו של דוד להתעסק בענייני משפט.

על פי תשובה של רב האי גאון, שם אביו היה שריה: ”וששאלתם יואב בן צרויה למה נקרא בשם אמו כי שם אביו ידוע הוא, דכתיב: וּשְׂרָיָה הוֹלִיד אֶת יוֹאָב אֲבִי גֵּיא חֲרָשִׁים (ספר דברי הימים א', פרק ד', פסוק י"ד), ומתוך שהייתה אמו אחות המלך דוד, נקרא על שמה לגדלהו בה”, על פי שיטה זו דודו של יואב היה עתניאל בן קנז.

בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קט"ז, עמוד א' כתוב שליואב היו בנים, אבל הם לא היו גדולים וחשובים כמוהו, אחד מצאצאיו נקרא עובדיה בן יחיאל, ככתוב (ספר עזרא, פרק ח', פסוק ט'): מבני יואב עובדיה בן יחיאל.

שר צבא דוד

יואב בן צרויה היה נאמן וחסר פניות. עם זאת, נהג לפתור בעיות בכוח הזרוע, ודוד אמר עליו ועל אבישי אחיו ”וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי”, כלומר – איני מצליח להשתלט עליהם. הוא הנהיג את צבא דוד כבר במאבקו נגד בית שאול, והתמנה לשר צבא על כל ישראל כפרס על היותו הראשון שהכה ביבוסים בקרב על ירושלים. על פי משה גרסיאל, יואב עמד בראש יחידת הגיבורים של דוד עוד בתקופת הנדודים והבריחה משאול, ולפני כיבוש ירושלים. את חרבו ענד לרוחב על חגורתו ולא בנדן כמקובל, מה שהפתיע אויבים בקרב.^{[דרוש מקור]}

אילן יוחסין

אילן יוחסין של דמויות ספר שמואל

מקרא   קשר הורות (קו היורד מטה)   דורות רבים   קשר נישואין   קשר זוגי עם פילגש, או נישואין מוטלים בספק   גבר   אישה   משבטי ישראל   נהרג בידי אדם   נהרג בספר מלכים   מוזכר בשמו בלבד מלך ישראל כהן גדול לחלק מהדמויות יש שמות שניים (המופיעים בכתב מוקטן בסוגריים), בדרך כלל מדברי הימים משבט בִּנְיָמִן משבט בִּנְיָמִן   אֶפְרָתִי (לפי דברי הימים היה לוי) אֶפְרָתִי (לפי דברי הימים היה לוי)   צוּף צוּף מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי         תֹּחוּ תֹּחוּ אֲפִיחַ אֲפִיחַ       אֱלִיהוּא אֱלִיהוּא בְּכוֹרַת בְּכוֹרַת הַכֹּהֵן (מבני אהרן) הַכֹּהֵן (מבני אהרן)     עֵלִי עֵלִי יְרֹחָם יְרֹחָם צְרוֹר צְרוֹר       חָפְנִי חָפְנִי פִּינְחָס פִּינְחָס   אֵשֶׁת פִּינְחָס אֵשֶׁת פִּינְחָס חַנָּה חַנָּה   אֶלְקָנָה אֶלְקָנָה   פְּנִנָּה פְּנִנָּה אֲבִיאֵל אֲבִיאֵל               אֲחִיטוּב אֲחִיטוּב אִיכָבוֹד אִיכָבוֹד שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל נֵר נֵר אֲחִימָעַץ אֲחִימָעַץ קִישׁ קִישׁ אַיָּה אַיָּה גֵּרָא גֵּרָא                           אֲחִימֶלֶךְ אֲחִימֶלֶךְ אֲחִיָּה אֲחִיָּה יוֹאֵל (וַשְׁנִי) יוֹאֵל (וַשְׁנִי) אֲבִיָּה אֲבִיָּה אַבְנֵר אַבְנֵר   אֲחִינֹעַם אֲחִינֹעַם   שָׁאוּל שָׁאוּל   רִצְפָּה רִצְפָּה שִׁמְעִי שִׁמְעִי                                                       מֵרַב מֵרַב יְהוֹנָתָן יְהוֹנָתָן אֲבִינָדָב (יִשְׁוִי?) אֲבִינָדָב (יִשְׁוִי?)   מַלְכִּישׁוּעַ מַלְכִּישׁוּעַ   אִישׁ בֹּשֶׁת (אֶשְׁבָּעַל) אִישׁ בֹּשֶׁת (אֶשְׁבָּעַל) מִיכַל מִיכַל אַרְמֹנִי אַרְמֹנִי   מְפִבֹשֶׁת מְפִבֹשֶׁת                                 אֶבְיָתָר אֶבְיָתָר עַדְרִיאֵל עַדְרִיאֵל מְפִיבֹשֶׁת (מְרִיב בָּעַל) מְפִיבֹשֶׁת (מְרִיב בָּעַל)     נָבָל נָבָל   אֲבִיגַיִל אֲבִיגַיִל         אֲחִינֹעַם אֲחִינֹעַם פַּלְטִיאֵל פַּלְטִיאֵל עַמִּיהוּד (עמיחור) עַמִּיהוּד (עמיחור)         משבט יְהוּדָה משבט יְהוּדָה         יְהוֹנָתָן יְהוֹנָתָן מִיכָא מִיכָא יִשַׁי יִשַׁי כִּלְאָב (דָּנִיֵּאל) כִּלְאָב (דָּנִיֵּאל) אַמְנוֹן אַמְנוֹן תַּלְמַי תַּלְמַי                                     אֱלִיאָב אֱלִיאָב   לפי דברי הימים   נָחָשׁ נָחָשׁ אֲבִינָדָב אֲבִינָדָב שִׁמְעָה (שַׁמָּה) שִׁמְעָה (שַׁמָּה) דָּוִד דָּוִד         מַעֲכָה מַעֲכָה                           יִתְרָא יִתְרָא   אֲבִיגַל אֲבִיגַל צְרוּיָה צְרוּיָה יוֹנָדָב יוֹנָדָב יְהוֹנָתָן יְהוֹנָתָן       חַגִּית חַגִּית תָּמָר תָּמָר אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם                           עֲמָשָׂא עֲמָשָׂא יוֹאָב יוֹאָב אֲבִישַׁי אֲבִישַׁי עֲשָׂהאֵל עֲשָׂהאֵל   אֲבִיטָל אֲבִיטָל       עֶגְלָה עֶגְלָה אֲדֹנִיָּה אֲדֹנִיָּה תָּמָר (מַעֲכָה?) תָּמָר (מַעֲכָה?)                             יִבְחָר יִבְחָר אֱלִישׁוּעַ אֱלִישׁוּעַ   נֶפֶג נֶפֶג   יָפִיעַ יָפִיעַ   שְׁפַטְיָה שְׁפַטְיָה יִתְרְעָם יִתְרְעָם אֲחִיתֹפֶל אֲחִיתֹפֶל         אֲחִיטוּב אֲחִיטוּב אֱלִישָׁמָע אֱלִישָׁמָע אֶלְיָדָע (בְּעֶלְיָדָע) אֶלְיָדָע (בְּעֶלְיָדָע) אֱלִיפֶלֶט אֱלִיפֶלֶט אֱלִיעָם (עַמִּיאֵל) אֱלִיעָם (עַמִּיאֵל)     הַחִתִּי צָדוֹק צָדוֹק         בַּת שֶׁבַע (בַּת שׁוּעַ) בַּת שֶׁבַע (בַּת שׁוּעַ)   אוּרִיָּה אוּרִיָּה                           אֲחִימַעַץ אֲחִימַעַץ שַׁמּוּעַ (שִׁמְעָא) שַׁמּוּעַ (שִׁמְעָא) שׁוֹבָב שׁוֹבָב נָתָן נָתָן שְׁלֹמֹה (יְדִידְיָהּ) שְׁלֹמֹה (יְדִידְיָהּ) ראו גם: עץ משפחת שאול

ראו גם

• תבנית:עץ משפחה מתקופת תרח ועד שלמה המלך – מתרח ועד שלמה
• אבשלום

לקריאה נוספת

• דליה רביד, יואב בן צרויה: גיבור שנוי במחלוקת, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, תש"ע. מבוסס על עבודת דוקטורט של המחברת.
• יעל שמש, "מדוע הרג יואב את אבנר? (שמ"ב ג 22–27): דוגמה מייצגת להסבר חלקי מטעם המספר", בית מקרא מח (תשס"ג), עמ' 144–153.
• שושנה זילכה, עיצוב דמותם של בני צרויה בסיפורי דוד, דיסרטציה לתואר "מוסמך", רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ז.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יואב בן צרויה בוויקישיתוף

• עיון ביחסי דוד ויואב, ד"ר איילת סיידלר, סרטון באתר יוטיוב
• רשימת מאמרים על יואב בן צרויה באתר רמב"י
• צ' פרידהבר , ‏הצבא בימי דוד , מערכות 269, יוני 1979
• יואב בן צרויה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• יואב בן צרויה, דף שער בספרייה הלאומית