תאוריית האוטר
תאוריית האוּטֵר או תאוריית המְחַבֵּר ("Auteur" הוא "מחבר" בצרפתית[1]) היא תאוריה קולנועית, הגורסת כי סרט קולנוע משקף את החזון היצירתי האישי של הבמאי, כאילו הוא היה ה"אוטר" (המחבר) העיקרי. לפי התאוריה, על אף היותו של סרט קולנוע תוצר של תהליך הפקה תעשייתי, ולפעמים אפילו בגלל זה, בסופו של דבר - קולו היצירתי של האוטר הוא ייחודי מספיק, על מנת להתבלט מעבר להשפעות של שאר הגורמים המעורבים בתהליך היצירה (בין השאר אולפני הקולנוע), שהוא עבודה קולקטיבית של בעלי מקצועות רבים ושונים. במקרים מסוימים, מפיקי סרטים בפועל נחשבים לבעלי השפעה על הסרטים שהם מפיקים, בדומה לזו של במאים-אוטרים.
במילים אחרות: על אף שסרט קולנוע הוא תוצר של בעלי מקצועות רבים ושונים, עדיין ניתן להשוות בין סרטיו השונים של במאי מסוים, למצוא בהם קווי דמיון משותפים ולראות בהם את "חתימת ידו האישית".
מהבמאים המוקדמים שניתן למנותם כאוטרים: פרנק קפרה, הווארד הוקס, אלפרד היצ'קוק, ז'אן רנואר ואורסון ולס[2].
תאוריית האוטר השפיעה על ביקורת הקולנוע מאז 1985, לאחר שזכתה לתמיכתו של הבמאי ומבקר הקולנוע פרנסואה טריפו[3], ושימשה ככלי לניתוח של סרטים אשר היה מקושר, במקור, עם הגל החדש בקולנוע הצרפתי ועם מבקרי הקולנוע הצרפתיים שכתבו ביקורות בעבור "מחברות הקולנוע". שנים מאוחר יותר, התאוריה המשיכה להתפתח באמצעות מבקר הקולנוע של העיתון "וילג' ווייס" אנדרו סאריס[4].
דמות האוטר במבט ארס פואטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]במחקר שערכו דר' שלומית ליר ופרופ' ליאת איילון על דמות האוטר, החוקרות בחנו במבט השוואתי את סרטיהם של גור בנטביץ' קצפת ודובדבנים, של אלמודובר כאב ותהילה ושל בוב פוסי כל הג'אז הזה . החוקרות ציינו את האופן בו שלושת הסרטים הארס פואטיים מתכתבים עם יצירתו של פליני שמונה וחצי באופן בו הם עוסקים בדמויות של במאים ועולמם הפנימי, ובמקומו של היוצר ביחס לתהליך היצירה.
שתי החוקרות התייחסו לתפיסה התרבותית של הגאונות כגברית מעיקרה ולאופן בו היא מתקשרת למיתוס האמן המיוסר. הן הצביעו על האופן שבו האוטר, כיוצר הטוטאלי, המבקש להטביע את חותמו על כל פרט ומעורב לחלוטין בעולם אותו הוא מייצר, עלול ללכת לאיבוד בתהליך היצירה. דבר שבא לידי ביטוי הן במצבו הבריאותי והן במצבו הנפשי של דמות הבמאי המוצגת במרכזו של כל אחד מהסרטים. [5].
ביקורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספרו "איך לכתוב תסריט" חלק התסריטאי ואיש האקדמיה הישראלי קובי ניב על תורה זו, וטען ש"עשיית סרט היא עבודת צוות", ולא יצירה של אדם אחד[6]. אם כי, בספר שכתב חמש שנים לאחר מכן, "על מה הסרט הזה?", חזר בו וטען שלסרט אכן יש יוצר יחיד, אך זהו התסריטאי, שיוצר לבדו את מסעו של הגיבור הקולנועי. בבמאי ראה המוציא לפועל של יצירת התסריטאי. לדבריו, הסרט הוא "קודם כול יצירה אישית של התסריטאי"[7].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ גם בשפות אחרות יש שנוהגים לא לתרגם את המילה "Auteur" אלא להותירה כפי שהיא, כמונח. בעברית נעשה שימוש בשתי הצורות.
- ^ דניאל ויצמן, הבמאי כגאון: על תיאוריית האוטר בקולנוע המודרני, באתר nrg, 18 באוגוסט 2010
- ^ פרנסואה טריפו, "מגמה מסוימת בקולנוע הצרפתי", בתוך: איתן גרין (עורך), במאים ואנשי קולנוע על הקולנוע. תל אביב: עם עובד, 1985. עמ' 56-74. במקור מתוך "מחברות לקולנוע", ינואר 1954. מצרפתית: יהושע קנז.
- ^ Gregg Kilday, Influential Film Critic Andrew Sarris Dies at 83, The Hollywood Reporter, 6/20/2012
- ^ Shlomit Lir and Liat Ayalon, THE AUTEUR AS FATHER OF THEFILM CRAFT,
- ^ קובי ניב, איך לכתוב תסריט, הוצאת דביר, 1994
- ^ קובי ניב, על מה הסרט הזה?, הוצאת דביר, 1999, עמ' 14