פרנסואה טריפו

פרנסואה טריפו
François Truffaut
	טריפו בשנת 1965
לידה	6 בפברואר 1932; הרובע השבעה-עשר של פריז, צרפת
פטירה	21 באוקטובר 1984 (בגיל 52); ניי-סיר-סן, צרפת
שם לידה	François Roland Truffaut
מדינה	צרפת
תקופת הפעילות	1955–1984 (כ־29 שנים)
יצירות בולטות	400 המלקות (1959); לירות בפסנתרן (1960); ז'יל וג'ים (1962) ; פרנהייט 451 (1966)
בן או בת זוג	Madeleine Morgenstern (29 באוקטובר 1957–1965) ; פאני ארדן
צאצאים	Éva Truffaut, Laura Truffaut, Joséphine Truffaut
פרסים והוקרה	פרס פסטיבל הקולנוע בקאן לבמאי הטוב ביותר (1959); פרס באפט"א לבימוי הטוב ביותר (1974); פרס באפט"א לסרט הטוב ביותר (1974); פרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק לבימוי (1973); פרס איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאיים לסרט הזר (1975); פרס סזאר לסרט הטוב ביותר (1981); פרס סזאר לתסריט הטוב ביותר (1981); פרס סזאר לבמאי הטוב ביותר (1981); פרס לוצ'ינו ויסקונטי (1981); פרס אוסקר לסרט הבין-לאומי הטוב ביותר (1973); פרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק לסרט הטוב ביותר (1973); פרס בודיל לסרט לא אמריקני (1962); פרס בודיל לסרט לא אמריקני (1959); פרס אגודת מבקרי הסרטים הלאומית לבימוי הטוב ביותר (1973); פרס בודיל לסרט לא אמריקני (1964); פרס איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאיים לסרט הזר (1970); פרס לואי דלוק (1968); פרס מועצת המבקרים הלאומית לבמאי הטוב ביותר (1970); Jean-Le-Duc award ;
	פרופיל ב-IMDb

טריפו עם השחקנית פרנסואז דורליאק בעת ביקור בישראל, 1963

פרנסואה רולאן טריפו (בצרפתית: François Roland Truffaut;‏ 6 בפברואר 1932 – 21 באוקטובר 1984) היה במאי, תסריטאי, מפיק, שחקן ומבקר קולנוע צרפתי ממוצא יהודי, שהשתייך לתנועת הגל החדש הצרפתי.^[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנסואה טריפו נולד בפריז בפברואר 1932, מאב לא ידוע.^[2] לפי אחת הגרסאות, שאותה אימץ טריפו, אביו היה רופא שיניים יהודי בשם רולאן לוי, מהעיר באיון שבצרפת.^[3] כיוון שאמו, ז'נין דה-מונפרן, היתה בת למשפחה נוצרית אדוקה, התינוק נשלח בסתר לאומנת. כעבור שנה נישאה אמו למאייר רולן טריפו, שהכיר בילד. לזוג נולד בן נוסף, שמת בגיל חודשיים. פרנסואה נמסר לטיפולה של סבתו בברטאן.

בהיותו בן עשר מתה סבתו של טריפו, והוא שב לבית הוריו. בגיל 12 חווה משבר כאשר נודע לו שטריפו הוא לא אביו הביולוגי, והפך לילד ממורמר ובלתי ממושמע. הוא החל לברוח מבית הספר לעיתים קרובות, לגנוב ולשקר ללא הרף. בבית הספר פגש טריפו את רובר לאשנה (אנ') והשניים הפכו לחברים קרובים. הם פיתחו חיבה עזה לקולנוע, ונהגו להתגנב יחד לבתי הקולנוע ללא תשלום: "את מאתיים הסרטים הראשונים שלי ראיתי בגניבה, כשהברזתי מבית הספר או כשהתגנבתי לתוך האולם. כלומר, התענוג הזה עלה במחיר של כאבי בטן עזים, בחילות, חרדה ותחושת אשמה שרק העצימה את הריגוש שהעניק המסך..." סיפר טריפו.^[4]

עוד בגיל 7 ביקר טריפו לראשונה בבית הקולנוע, ברואו את הסרט "גן העדן האבוד" (בצרפתית: Paradis perdu) מאת אבל גאנס. הצפייה הותירה בו התרשמות עמוקה.^[5] בשנים הבאות טריפו אף החזיק בבעלותו פנקס, שבו רשם את חוויותיו מהסרטים שבהם צפה.^[6] בגיל 14, לאחר שניסה ללמוד בשלושה בתי ספר שונים, נשלח טריפו ללימודים מקצועיים בניגוד לרצונו,^[7]^[8] ולאחר מכן הפך אוטודידקט.^[2]

בגיל 16 פתח מועדון קולנוע בשם "Cercle cinémane" (בצרפתית: חוג קולנוע).^[6] המועדון נפתח בכסף שקיבל בתמורה למכונת הכתיבה שגנב ממשרדו של אביו. כיוון שבמקביל למועדון הסרטים שלו, פעל מועדון אחר בהנהלת אנדרה באזאן, טריפו החליט לשכנע את באזאן לשנות את יום פעילות המועדון. כך הוא הכיר את באזאן וחוג האנשים שסביבו: כריס מרקר, אלכסנדר אסטרוק, אלן רנה ועוד. כאשר שקע טריפו בחובות, אמר לו אביו שישלם את חובותיו בתנאי שיסגור את המועדון וימצא עבודה. טריפו התכוון לסגור, אך מכיוון שהבטיח לקהל שלוש הקרנות נוספות, השהה את הסגירה עוד מספר שבועות. בתגובה, אביו מסר אותו למשטרה וטריפו הצעיר מצא את עצמו במרכז לנוער עבריין. אנדרה באזאן הוציא אותו משם ונתן לו עבודה במועדון הסרטים שלו. ב-1951 התגייס טריפו לצבא, שם נכנס לכלא הצבאי. רק ב-1953 הוציאו באזאן משם באמצעות קשריו.^[9] כשהשתחרר מהכלא הצבאי החל טריפו לכתוב בכתב העת החדש של אנדרה באזאן: "מחברות הקולנוע" (Cahiers du cinéma). "מחברות" הפך עם הזמן למגזין הקולנוע היוקרתי בעולם וטריפו למבקר החריף והבוטה ביותר שלו. בכותבו בעיתון טריפו גם לא חסך ביקורת על במאים שיצרו סרטים שלא היו לרוחו. ב-1954 פרסם טריפו מאמר בשם "Une Certaine Tendance du Cinéma Français" (בעברית: "מגמה מסוימת בקולנוע הצרפתי". במאמר תקף טריפו שמונה במאים צרפתים, שלדבריו סרטים עשויים מעלילה ומדמויות נלעגות. המאמר הכה גלים בעולם הקולנוע הצרפתי.^[7]

"מחברות הקולנוע" דגל במה שנקרא "פוליטיקת האוטר"; טענת הכותבים בו הייתה שלא רק הבמאי הוא האמן האחראי על היצירה הקולנועית, אלא גם שישנם במאים בעלי סגנון ייחודי להם שמשאירים חותם ברור ביצירותיהם ועליהם למעט בהתערבות מצד האולפנים. לפי הדוגלים בתיאוריה זו, גם התסריטאי היווה אחד הגורמים שהשאירו את חותמם במהלך יצירת הסרט. מידת הצלחתו של הסרט אינה תלויה בנושאו, אלא באופן שבו הבמאי מביא לידי ביטוי את התסריט. עם זאת, מבקרים אחדים תקפו את התיאוריה בחריפות. לטענתם, על יוצרי הסרט להתבסס על תבניות מוכנות ביוצרם את הסרט, לרבות מערבונים וקומדיות. חרף כך, פוליטיקת האוטר שלטה ביד רמה בעולם הקולנוע העולמי במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20.^[10]

טריפו היה אחד מהבמאים המפורסמים שדגל בתיאוריית האוטר.^[11] בין גיבוריו היו רנואר, היצ'קוק,^[12] אולדריץ' ולוביטש. הוא לא החמיץ הזדמנות להלל את סרטיהם כשם שלא החמיץ הזדמנות לתקוף בחריפות את סרטיהם של במאים צרפתיים שלדעתו ייצגו קולנוע מיושן וחסר סגנון אישי. הוא תקף בעיקר את ה"קולנוע של איכות" הצרפתי של שנות ה-50; תווית האיכות של הקולנוע הצרפתי באותה תקופה התאפיינה בקולנוע נוסחתי שמתבסס על יצירות ספרות מפורסמות, שמצולם עם תפאורות, שחקנים מוכרים וכו'. במקביל לפעילות הביקורתית שלו, החל טריפו לביים סרטים קצרים.^[13]

ב-1955 הפיק טריפו את סרטו הראשון, בשם "Une visite" (ביקור).^[9] ב-1958, לאחר שהתחתן עם בתו של מפיץ ידוע, הקים בעזרתו הכספית את חברת ההפקה "סרטי הכרכרה" (השם הוא מחווה לסרט "כרכרת הזהב" של רנואר) והחל בצילומי סרטו הראשון באורך מלא - "400 המלקות", סרט אוטוביוגרפי-למחצה שמבוסס על חוויות הילדות של טריפו.^[9] בסרט גילם ז'אן-פייר לאו את דמותו של הנער המרדן אנטואן דואנל (אנ'). הסרט נחל הצלחה יוצאת דופן וזכה בפרס לבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן. טריפו צילם את הסרט באופן מהיר, ספונטני ומאולתר בגילומם של שחקנים לא מוכרים, מה שעמד בניגוד לסטנדרט הקולנוע המקובל אז והיווה מקור השראה לתנועת "הגל החדש" הצרפתי.^[14]

על אף שלא תכנן בתחילה להשתמש בדמותו של דואנל בסרטים נוספים, הצלחת סרטו הראשון "400 המלקות" גרמה לטריפו ליצור ארבעה סרטי המשך: "אנטואן וקולט" (אנ') (1962), "נשיקות גנובות" (אנ') (1968), "תרגיל בנישואין" (1970) ו"אהבה במנוסה" (1979).

ב-1966 ביים טריפו את סרטו הראשון בצבע והיחיד בשפה האנגלית, "פרנהייט 451", כעיבוד לרומן המדע הבדיוני "פרנהייט 451" מאת ריי ברדבורי. הכתיבה באנגלית וההפקה הבין-לאומית הקשו על טריפו, שהיה רגיל להפקות מקומיות קטנות. הסרט נכשל קופתית וטריפו לא שב ליצור סרטים מחוץ לצרפת.

ב-1977 שיחק טריפו בסרטו של סטיבן ספילברג, מפגשים מהסוג השלישי.

טריפו חיבב את התרבות האמריקאית. משום כך, סרטו מ-1973, "לילה אמריקאי", עוסק בהפקת סרט אמריקאי "מיושן", ובמהלך הסרט הוא אף רומז שם של סרט מסוג זה - האזרח קיין.^[15] סרט זה היה מועמד לשני פרסי אוסקר בטקס פרסי אוסקר ה-47, אך לבסוף לא זכה.^[16]

סגנון קולנועי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טריפו הושפע רבות מסגנון הבימוי של רנואר. סגנון זה קרוי בשם "ריאליזם פיוטי", והוא מאופיין בצילום ארוך הכולל מעט עריכה, תוך תנועה מתמדת של המצלמה.^[17]

טריפו ניסה למרוד במסורת הקולנוע השמרנית והנוסחתית שרווחה בצרפת, וליצור סרטים פשוטים שעוסקים בחוויות היומיום של האדם הממוצע. הוא סירב לעבוד תחת שליטה של אולפנים וחברות הפקה, להעסיק שחקנים מקצועיים ומפורסמים, לציית לחוקי הכתיבה והצילום המקובלים ולהשתמש בתפאורה ובתאורה מלאכותית.^[18]

תנועות המצלמה הפתאומיות, השימוש בסינמסקופ שחור-לבן, השימוש בטכניקות עריכה וצילום דוקומנטריים, השימוש בפריז פריים וההומאז'ים הרבים לקולנוענים אחרים נתפסו בזמנו של טריפו כאלמנטים מרעננים וחדשניים.

השובבות הסגנונית של טריפו יצאה נגד הקונבנציות המיושנות ועזרה לפתוח את הדלתות לבמאים צעירים אחרים שהחלו לצלם את סרטיהם ברחובות, ולספר את סיפורם האישי בסרטים. בנוסף, מעבר לחדשנות, סרטיו של טריפו הציעו רגישות אדירה כלפי העולם. אהבתו לקולנוע, ספרים, נשים ובני אדם ככלל, משתקפת בכל סרטיו.

מסרטיו המפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

400 המלקות (1959) Les Quatre Cents Coups
תירו בפסנתרן (1960) Tirez sur le pianiste
אנטואן וקולט (1962) Antoine et Colette
ז'יל וג'ים (1962) Jules et Jim
העור הרך (1964) La peau douce^[19]
פרנהייט 451 (1966) Fahrenheit 451
הכלה לבשה שחורים (1968) La mariée était en noir
נשיקות גנובות (1969) Baisers volés
תרגיל בנישואין (1970) Domicile Conjugal
ילד פרא (1970) L'enfant sauvage
שתי נשים אנגליות (1972) Les Deux Anglaises et le continent
לילה אמריקאי (1973) La Nuit Americaine
סיפורה של אדל ה. (1975) L'Histoire d'Adèle H
דמי כיס (1976) L'Argent de poche
הגבר שאהב נשים (1977) L'Homme qui aimait les femmes
החדר הירוק (1978) La Chambre verte
אהבה במנוסה (1979) L'Amour en fuite
המטרו האחרון (1980) Le Dernier Métro
האשה ממול (1981) La Femme d'à côté
לפתע ביום ראשון (1983) Vivement Dimanche !^[20]

ספריו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצ'קוק (תרגום: הילה קרס), תל אביב: הוצאת בבל, 2005^[21].
הסרטים בחיי (תרגום: אביטל ענבר), תל אביב: הוצאת מסדה, 1987.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענר פרמינגר, פרנסואה טריפו - האיש שאהב סרטים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006
דאן ד'אור וג'אנטי לואיס, להבין סרטים: מבוא לאמנות הקולנוע, האוניברסיטה הפתוחה, 2000

François Truffaut, The Films in My Life, 1994
Annette Insdorf, ‘’’François Truffaut’’’, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 1995

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנסואה טריפו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
פרנסואה טריפו, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
פרנסואה טריפו, באתר AllMovie (באנגלית)
פרנסואה טריפו, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"פרנסואה טריפו", במסד הנתונים הקולנועיים Kinopoisk.ru (ברוסית)
פרנסואה טריפו, באתר MusicBrainz (באנגלית)
פרנסואה טריפו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
פרנסואה טריפו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אורי קליין, לא התאים לו למות צעיר, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2004
דרור משעני, "הציטוט" הקולנועי איננו שעשוע אינטלקטואלי. הוא מהפכה, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2006
אורי קליין, מבקר הקולנוע מישל סימן: פרנסואה טריפו היה יותר מבקר קולנוע מאשר במאי, באתר הארץ, 5 באפריל 2011
עירית שמגר, פרנסואה טריפו, מתוך עמלנט, מקור: הוצאת המכון הצרפתי בתל אביב, מרס-אפריל 1986
סרג' אנקרי, אנטואן דואנל - הבן הכפוי, מתוך עמלנט, מקור: הוצאת המכון הצרפתי בתל אביב, מרס-אפריל 1986
"400 המלקות: פרנסואה טריפו ממציא קולנוע חדש": פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "פסטיבל כאן", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת
אורי קליין, במלאת 90 שנה להולדתו של טריפו - פגשתי אנשי קולנוע רבים. איש מהם לא היה נחמד כמו פרנסואה טריפו, באתר הארץ, 9 בפברואר 2022

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ אורי קליין, כמה מהסרטים היפים בכל הזמנים, באתר הארץ, 20 במרץ 2001
^ ¹ ² Francois Truffaut – French New Wave Director, באתר "New Wave Film" (באנגלית)
^ Robert Ingram, Paul Duncen, François Truffaut: Film Author, 1932-1983, Taschen, 2004, p. 94
^ ז'אן-ברנאר פואי, אנשים גדולים - התחלות קטנות, אגם, 2009, עמ' 71-69
^ Insdorf, p. 17
^ ¹ ² Insdorf, p. 18
^ ¹ ² ז'אן-ברנאר פואי, אנשים גדולים - התחלות קטנות, אגם, 2009, עמ' 71-69
^ François Truffaut – Movie and Film Biography and Filmography, באתר "All Movie" (באנגלית)
^ ¹ ² ³ Truffaut, p. 1
^ ד'אור ולואיס, עמ' 452
^ Auteur Theory, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
^ Hitchcock, באתר "goodreads" (באנגלית)
^ למאמר היסוד בהתקפותיו אלו ראו את פרנסואה טריפו, "מגמה מסוימת בקולנוע הצרפתי", בתוך: איתן גרין (עורך), במאים ואנשי קולנוע על הקולנוע. תל אביב: עם עובד, 1985. עמ' 56–74. במקור מתוך "מחברות לקולנוע", ינואר 1954. מצרפתית: יהושע קנז.
^ ז'אן-ברנאר פואי, אנשים גדולים - התחלות קטנות, אגם, 2009, עמ' 71-69
^ ד'אור ולואיס, עמ' 381
^ The 47th Academy Awards, באתר "Oscars"
^ אילן אבישר, אמנות הסרט: הטכניקה והפואטיקה של המבע הקולנועי, האוניברסיטה הפתוחה, 1995, עמ' 61
^ ירון זליכה, ארבע-מאות המלקות וסרטים אחרים, עריכה: דן שביט, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015, עמ' 17-18
^ אורי קליין, התשוקה והמוות בסרטו הנשכח של טריפו, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2015
^ רחל נאמן, מיסתרי הג'ונגל האנושי, כותרת ראשית, 28 בדצמבר 1983
^ בני בן-דוד, סיפור אהבה, באתר הארץ, 11 בינואר 2005

[1] אורי קליין, כמה מהסרטים היפים בכל הזמנים, באתר הארץ, 20 במרץ 2001

[גל-2] ¹ ² Francois Truffaut – French New Wave Director, באתר "New Wave Film" (באנגלית)

[3] Robert Ingram, Paul Duncen, François Truffaut: Film Author, 1932-1983, Taschen, 2004, p. 94

[4] ז'אן-ברנאר פואי, אנשים גדולים - התחלות קטנות, אגם, 2009, עמ' 71-69

[5] Insdorf, p. 17

[שמונה_עשרה-6] ¹ ² Insdorf, p. 18

[אול-7] ¹ ² ז'אן-ברנאר פואי, אנשים גדולים - התחלות קטנות, אגם, 2009, עמ' 71-69

[8] François Truffaut – Movie and Film Biography and Filmography, באתר "All Movie" (באנגלית)

[אחת-9] ¹ ² ³ Truffaut, p. 1

[10] ד'אור ולואיס, עמ' 452

[11] Auteur Theory, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

[12] Hitchcock, באתר "goodreads" (באנגלית)

[13] למאמר היסוד בהתקפותיו אלו ראו את פרנסואה טריפו, "מגמה מסוימת בקולנוע הצרפתי", בתוך: איתן גרין (עורך), במאים ואנשי קולנוע על הקולנוע. תל אביב: עם עובד, 1985. עמ' 56–74. במקור מתוך "מחברות לקולנוע", ינואר 1954. מצרפתית: יהושע קנז.

[14] ז'אן-ברנאר פואי, אנשים גדולים - התחלות קטנות, אגם, 2009, עמ' 71-69

[15] ד'אור ולואיס, עמ' 381

[16] The 47th Academy Awards, באתר "Oscars"

[17] אילן אבישר, אמנות הסרט: הטכניקה והפואטיקה של המבע הקולנועי, האוניברסיטה הפתוחה, 1995, עמ' 61

[18] ירון זליכה, ארבע-מאות המלקות וסרטים אחרים, עריכה: דן שביט, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015, עמ' 17-18

[19] אורי קליין, התשוקה והמוות בסרטו הנשכח של טריפו, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2015

[20] רחל נאמן, מיסתרי הג'ונגל האנושי, כותרת ראשית, 28 בדצמבר 1983

[21] בני בן-דוד, סיפור אהבה, באתר הארץ, 11 בינואר 2005

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: פרנסואה טריפו
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פרנסואה טריפו