פרנסואה טריפו

פרנסואה טריפו
François Truffaut
	טריפו בשנת 1965
לידה	6 בפברואר 1932; פריז, צרפת
פטירה	21 באוקטובר 1984 (בגיל 52); ניי-סיר-סן, צרפת
מדינה	צרפת
תקופת הפעילות	1955–1984 (כ־29 שנים)
שפה מועדפת	צרפתית
עיסוק	במאי קולנוע, מפיק, תסריטאי ושחקן
יצירות בולטות	400 המלקות (1959); לירות בפסנתרן (1960); ז'יל וג'ים (1962) ; פרנהייט 451 (1966)
בן או בת זוג	Madeleine Morgenstern (29 באוקטובר 1957–1965) ; פאני ארדן
צאצאים	Éva Truffaut, Laura Truffaut
פרסים והוקרה	פרס פסטיבל הקולנוע בקאן לבמאי הטוב ביותר (1959); פרס בודיל לסרט לא אמריקני (1959); פרס בודיל לסרט לא אמריקני (1962); פרס בודיל לסרט לא אמריקני (1964); פרס לואי דלוק (1968); פרס איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאיים לסרט הזר (1970); פרס מועצת המבקרים הלאומית לבמאי הטוב ביותר (1970); פרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק לסרט הטוב ביותר (1973); פרס אגודת מבקרי הסרטים הלאומית לבימוי הטוב ביותר (1973); פרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר (1973); פרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק לבימוי (1973); פרס באפט"א לסרט הטוב ביותר (1974); פרס באפט"א לבימוי הטוב ביותר (1974); פרס איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאיים לסרט הזר (1975); פרס סזאר לתסריט הטוב ביותר (1981); פרס סזאר לסרט הטוב ביותר (1981); פרס סזאר לבמאי הטוב ביותר (1981); פרס לוצ'ינו ויסקונטי (1981) ;
	פרופיל ב-IMDb

פרנסואה רולאן טריפו (בצרפתית: François Roland Truffaut;‏ 6 בפברואר 1932 – 21 באוקטובר 1984) היה במאי קולנוע צרפתי ממוצא יהודי, שהשתייך לגל החדש, אשר החל את דרכו כמבקר קולנוע.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טריפו נולד בפריז. זהותו של אביו הביולוגי לוטה בערפל. לפי אחת הגרסאות, שאותה אימץ טריפו, אביו היה רופא שיניים יהודי בשם רונלד לוי, מהעיר בלפור שבצרפת. את השם טריפו קיבל מאביו החורג, אדריכל ומעצב ששמו היה רולן טריפו. כפי הנראה בגלל המלחמה ואולי בשל העובדה שאמו התביישה בו, גדל אצל סבתו, שנפטרה בהיותו בן עשר, והוא עבר לגור עם אמו ואביו החורג. כילד נהג לברוח מבית הספר כדי לקרוא ספרים או ללכת לקולנוע. בגיל 16 פתח מועדון קולנוע עם כסף שקיבל בתמורה למכונת הכתיבה שגנב ממשרדו של אביו. מכיוון שבמקביל למועדון הסרטים שלו, פעל מועדון אחר בהנהלת אנדרה באזאן, טריפו החליט ללכת לשכנע את באזאן לשנות את יום פעילות המועדון. כך הוא הכיר את באזאן וחוג האנשים שסביבו: כריס מרקר, אלכסנדר אסטרוק, אלן רנה. כאשר שקע טריפו בחובות, אמר לו אביו שישלם את חובותיו בתנאי שיסגור את המועדון וימצא עבודה. טריפו התכוון לסגור, אך מכיוון שהבטיח לקהל שלוש הקרנות נוספות, השהה את הסגירה עוד מספר שבועות. בתגובה, אביו מסר אותו למשטרה וטריפו הצעיר מצא את עצמו במרכז לנוער עבריין. אנדרה באזאן הוציא אותו משם ונתן לו עבודה במועדון הסרטים שלו. מאוחר יותר התגייס טריפו לצבא, נכנס לכלא הצבאי, ושוב באזאן הוציא אותו משם באמצעות קשריו. כשהשתחרר מהכלא הצבאי החל טריפו לכתוב במגזין החדש של אנדרה באזאן: "מחברות הקולנוע" (CAHIERS DU CINEMA). "מחברות" הפך עם הזמן למגזין הקולנוע היוקרתי בעולם וטריפו למבקר החריף והבוטה ביותר שלו.

"מחברות הקולנוע" דגל במה שנקרא "פוליטיקת האוטר"; טענת הכותבים בו הייתה שלא רק שהבמאי הוא האמן האחראי על היצירה הקולנועית, אלא גם שישנם במאים בעלי סגנון ייחודי להם שמשאירים חותם ברור ביצירותיהם. טריפו היה אחד מדוגלי האוטריזם הגדולים. בין גיבוריו היו רנואר, היצ'קוק, אולדריץ' ולוביטש. הוא לא החמיץ הזדמנות להלל את סרטיהם כשם שלא החמיץ הזדמנות לתקוף בחריפות את סרטיהם של במאים צרפתיים שלדעתו ייצגו קולנוע מיושן וחסר סגנון אישי. הוא תקף בעיקר את ה"קולנוע של איכות" הצרפתי של שנות ה-50; תווית האיכות של הקולנוע הצרפתי באותה תקופה התאפיינה בקולנוע נוסחתי שמתבסס על יצירות ספרות מפורסמות, שמצולם עם תפאורות, שחקנים מוכרים וכו'. במקביל לפעילות הביקורתית שלו, החל טריפו לביים סרטים קצרים.^[1]

ב-1958, לאחר שהתחתן עם בתו של מפיץ ידוע, הקים בעזרתו הכספית את חברת ההפקה "סרטי הכרכרה" (השם הוא מחווה לסרט "כרכרת הזהב" של רנואר) והחל בצילומי סרטו הראשון - "400 המלקות" - סרט אוטוביוגרפי שמבוסס על חוויות הילדות של טריפו. כשטריפו הציג את הסרט בפסטיבל קאן הוא זכה בפרס לבמאי הטוב ביותר וחנך את מה שהפך ל"גל החדש" הצרפתי.

סדרת הסרטים שבה גילם ז'אן פייר לאו את האלטר אגו הקולנועי של טריפו, נפתחת ב-'400 המלקות' מ-1959, ממשיכה בסרט הקצר 'אנטואן וקולט', עוברת ל'נשיקות גנובות' מ-1968, 'תרגיל בנישואין' מ-1970, ונחתמת ב'אהבה במנוסה' מ-1979. אהבתו של טריפו לספרות באה לידי ביטוי בפרויקט השאפתני הזה, שהזכיר פרויקטים ספרותיים אוטוביוגרפיים אחרים.

טריפו עוסק בסרטיו באהבה, לרוב בגילומה הגברי, הרומנטי הקיצוני שמהול בתשוקה ובפטישיזם מעודן. היחס של טריפו לאהבה ולתשוקה אירוני, חכם, בוגר, אבל האירוניה, החוכמה והבגרות אינן ממוטטות את המבנה מלמטה, אינן מערערות את התשוקה והאהבה, אלא רק מהרהרות אחריהן. "אני אשה, עם צרכים של אשה, צרכים בדיוק כמו שיש לך, אני לא 'רוח'", אומרת לאנטואן המופתע אשת הבוס הנערצת עליו. המפגש עם 'האֵלָה', שמתגלה כבשר ודם, מאפשר לאנטואן להחליט להינשא לחברתו כריסטין, שאותה הוא לא מעריץ, כפי שאמר לה בבוטות באחת מפגישותיהם (את כריסטין גילמה השחקנית קלוד ז'אד, שנפטרה לאחרונה, ולכבודה הרטרוספקטיבה).

טריפו עבר מביקורת לבימוי, ומימש בסרטיו את מה שניסח במאמריו. הסגנון של טריפו יצא נגד הקולנוע הנוסחתי של צרפת של שנות 50. הוא עשה קולנוע אישי, משוחרר, חדשני, ובעיקר - קולנוע שלוקח סיכונים רבים. בפרספקטיבה של למעלה מ-45 שנה אחרי, הסגנון של טריפו נראה חדשני פחות ממה שהיה ב-1959, אך יש לזכור שתנועות המצלמה הפתאומיות, השימוש בסינמסקופ שחור-לבן, השימוש בטכניקות עריכה וצילום דוקומנטריים, השימוש בפריז פריים וההומאג'ים הרבים לקולנוענים אחרים נתפסו אז כאלמנטים מרעננים וחדשניים.

השובבות הסגנונית של טריפו יצאה נגד הקונבנציות המיושנות ועזרה לפתוח את הדלתות לבמאים צעירים אחרים שהחלו לצלם את סרטיהם ברחובות, ולספר את סיפורם האישי בסרטים. בנוסף, מעבר לחדשנות, סרטיו של טריפו הציעו רגישות אדירה כלפי העולם. אהבתו לקולנוע, ספרים, נשים ובני אדם ככלל, משתקפת בכל סרטיו והופכת אותו לאחד הבמאים הכי אהובים בתולדות הקולנוע.

ב-1977 שיחק טריפו בסרטו של סטיבן ספילברג, מפגשים מהסוג השלישי.

מסרטיו המפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

400 המלקות (1959) Les Quatre Cents Coups
תירו בפסנתרן (1960) Tirez sur le pianiste
אנטואן וקולט (1962) Antoine et Colette
ז'יל וג'ים (1962) Jules et Jim
פרנהייט 451 (1966) Fahrenheit 451
הכלה לבשה שחורים (1968) La mariée était en noir
נשיקות גנובות (1969) Baisers volés
תרגיל בנישואין (1970) Domicile Conjugal
ילד פרא (1970) L'enfant sauvage
שתי נשים אנגליות (1972) Les Deux Anglaises et le continent
לילה אמריקאי (1973) La Nuit Americaine
סיפורה של אדל ה. (1975) L'Histoire d'Adèle H
דמי כיס (1976) L'Argent de poche
הגבר שאהב נשים (1977) L'Homme qui aimait les femmes
החדר הירוק (1978) La Chambre verte
אהבה במנוסה (1979) L'Amour en fuite
המטרו האחרון (1980) Le Dernier Métro
האשה ממול (1981) La Femme d'à côté
לפתע ביום ראשון (1983) Vivement Dimanche !

ספריו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצ'קוק (תרגום: הילה קרס), תל אביב: הוצאת בבל, 2005.
הסרטים בחיי (תרגום: אביטל ענבר), תל אביב: הוצאת מסדה, 1987.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענר פרמינגר, פרנסואה טריפו - האיש שאהב סרטים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנסואה טריפו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
פרנסואה טריפו, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
פרנסואה טריפו, באתר AllMovie (באנגלית)
פרנסואה טריפו, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
פרנסואה טריפו, באתר TV.com (באנגלית)
דרור משעני, "הציטוט" הקולנועי איננו שעשוע אינטלקטואלי. הוא מהפכה, באתר הארץ
עירית שמגר, פרנסואה טריפו, מתוך עמלנט, מקור: הוצאת המכון הצרפתי בתל אביב, מרס-אפריל 1986
סרג' אנקרי, אנטואן דואנל - הבן הכפוי, מתוך עמלנט, מקור: הוצאת המכון הצרפתי בתל אביב, מרס-אפריל 1986
"400 המלקות: פרנסואה טריפו ממציא קולנוע חדש": פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "פסטיבל כאן", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת
פרנסואה טריפו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
פרנסואה טריפו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ למאמר היסוד בהתקפותיו אלו ראו את פרנסואה טריפו, "מגמה מסוימת בקולנוע הצרפתי", בתוך: איתן גרין (עורך), במאים ואנשי קולנוע על הקולנוע. תל אביב: עם עובד, 1985. עמ' 56–74. במקור מתוך "מחברות לקולנוע", ינואר 1954. מצרפתית: יהושע קנז.

[1] למאמר היסוד בהתקפותיו אלו ראו את פרנסואה טריפו, "מגמה מסוימת בקולנוע הצרפתי", בתוך: איתן גרין (עורך), במאים ואנשי קולנוע על הקולנוע. תל אביב: עם עובד, 1985. עמ' 56–74. במקור מתוך "מחברות לקולנוע", ינואר 1954. מצרפתית: יהושע קנז.

[1]

חיפוש

תפריט ניווט